מאוהבת

מאוהבת

"בשביל מה היא היתה צריכה את זה"? היא לא מפסיקה לשאול את עצמה. למה זה טוב? בשביל החלוק הוורוד הזה, שעוד שנייה גם הוא יתלכלך,או בשביל הדם שלא מפסיק? אולי בשביל המיטה הלא נוחה והכאבים בכול הגוף, או בעצם בשביל המגש של הארוחת ערב, שנשאר שלם בדיוק כמו שהביאו אותו. שיאכלו הם ביצה וחתיכות מלפפון ב6 בערב. ויש להם עוד את החוצפה לקרוא לזה ארוחת ערב. יכול להיות שזה ההורמונים שמשתלטים עליה עכשיו, או שהכאבים האיומים שלא נותנים לה לחשוב צלול, אבל יש לה הרגשה שהכול היה מיותר. החל מההריון הזה, שנסחב כבד ומגעיל כבר מהרגע הראשון, שגרם לה להקיא את כול מה שרק הריחה, שלא לדבר על מה שכבר הצליחה להכניס לפה, וכלה בלידה המזעזעת הזו. צירים ועוד צירים שלא הובילו לשום דבר. לזירוז כואב, לצניחה בדופק העובר, ללחיצות כואבות תוך צעקות המילדת, ולקינוח, גם קיבלה יופי של מתנה. גובלן שלם עשו עליה. והוא? רק רוצה שהיא תהיה מאושרת. ממה בדיוק היא תהיה מאושרת? היא מחייכת במרירות. מלילות ללא שינה שצפויים לה? מהחזה הגדוש ומלא חלב שירטיב לה את החולצות? אולי שתהיה מאושרת מחיתולים מלאים קקי, או מבכי שלא נרגע, כי לעזאזל, מה כבר כואב לילד הזה? הרי הוא, שלא מקלח בחודשים הראשונים, (כי התינוק קטן ומחליק עדיין) , ולא מתעורר בלילה, (כי גם ככה הוא לא שומע ובכלל למה הוא צריך לקום? ,הוא הרי לא מניק) מאוד מאושר. זה לא מספיק בשביל שניהם? לה עוד כואב, ועייף ולחוץ מדי, בשביל להיות מאושרת. יש לה בן ובת בבית. היא זוכרת מה זה תינוקות. היא יודעת מה זה טיפול מסור של אמא. כל כך מסור, שלפעמים את נכנסת לשירותים בערב, ומגלה שזה הזמן היחידי שיש לך עם עצמך. "חופשת לידה" הם קוראים לזה. חופשה אלק. בחיים היא לא עובדת כל כך קשה, ואף פעם היא לא עייפה כל כך כמו בחופשה הזו. והוא? רצה עוד אחד. ילדים זה שמחה, הוא אומר. האמת היא, שהיא לא מרגישה כל כך שמחה שהיא קמה בשתיים בלילה להניק, או שאפשר להגיד ,שהשמחה לא בדיוק מתפרצת ממנה כשהם בוכים מגזים או משיניים או מהשד יודע למה. ועכשיו האחות מביאה אותו. בתוך עגלת פלסטיק קשה כזו, מכניסים תינוק כל כך קטן, היא חושבת, ומיד מתפלאה על עצמה שהתרככה ככה פתאום. היא אוספת אותו אליה ביד אחת, וביד שניה היא כבר פותחת את החלוק. הוא בטח רעב, היא חושבת. והקטנצ'יק, הגוזל החדש הזה, ישר נצמד אליה, באופן כל כך טבעי, כאילו כבר שנים הוא עושה את זה. היא מסתכלת עליו, ובין הכאבים של ההתכווצויות ברחם, היא מנסה לנחש למי הוא דומה, ואיך הוא יהיה כשהוא יהיה גדול. זה לא יהיה קל, היא מודה. שלושה ילדים בבית, זה כבר משפחה שלמה. זו עבודה קשה, אין ספק. אבל כשהיא מלטפת את הראש הקטן הזה,שהיא אוחזת בו וכל האצבעות הזעירות בקושי מצליחות להקיף אצבע אחת שלה, שכשהיא נושמת לתוכה ריח של חדש, של טהור ,של נקי, היא מבינה שכנראה זה היה שווה את זה. שהקסם שוב פעל. שהתחולל שוב נס. והיא מאוהבת.
 
למעלה