אורית אור1
New member
מאוכזבת עד דמעות
אנחנו נשואים חמש שנים עם ילד מהמם בן שלוש.
הקשר שלי עם משפחתו של בעלי תמיד הייתה חמה, אמיתית אוהבת וכנה.
אני מתמצתת את הסיפור עכשיו. כי זה המון המון השתלשלויות.
רק אציין שלפני חודשיים וחצי הוא עבר התמוטטות קשה ביותר. זה היה כמעט אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי והיה גם סיכון לילד. ממש הייתי גם בשמירה פיזית ונפשית על הילד וגם סוג של פסיכולוגית לבעלי. לקחתי אותו לפסיכיאטרים, בדקתי מה אפשר לעשות, עזבתי אפילו עבודה. הייתי כל כולי איתו. וכשביקשתי עזרה מהמשפחה שלו...הכל קרס. האמת יצאה לאור.
אף אחד מאחיותיו לא הגיעה לפה לעזור פיזית. ( הן בעלות משפחות) אחת מהן לקחה את בני לכמה ימים וזהו. ( יש לה ילדים אז שיחקו והיו איתו). ברגעים הכי קשים שהייתי זקוקה למישהו שפיזית יהיה פה, היא מעולם לא באה. אחרי שפעם כבר קרסתי בטלפון ואמרתי שהורסים לי את הילד שמשאירים אותי ככה לבד, היא "נעלבה" ולא צלצלה יותר. האחות השניה לא דברה איתי אף לא פעם אחת.
שתיהן שוחחו רק עם בעלי.
עכשיו, כשהמצב שלו ברוך השם מאוזן, הכל כאילו נשכח.
האחות שלקחה את בנינו לכמה ימים, מזמינה אותנו לחג. כאילו כלום לא קרה.
כשהכל טוב אז נוח לה. אבל ברגעים שפשוט כמעט אני הלכתי לפסיכיאטר מהעומס הנורא, אף אחת מהן לא הראתה את עצמה.
לא בא לי להתארח שם אצלה (זה מחייב לישון כי זה שעה נסיעה).
לא רוצה להיות צבועה, לא בא לי לחייך שם, פשוט לא בא לי להיות הקורבן שמתחשב תמיד בכולם. אחרי הסבל הנוראי שעברתי לבד, אחרי שהילד שלי היה מטולטל כמה ימים אצלה ואחכ אצל אימי (שהיא היחידה שעזרה לי פיזית) -אני לא מסוגלת להתארח בבית שלה. משהו בי בוער, מאוכזב, זה מעוות בעיניי ההזמנה הזאת.
בעלי רוצה ללכת כי זו אחותו והוא לא היה מודע ל"בריחה" שלה ושל אחותו השניה מפאת מצבו. היום הוא מבין כי הסברתי לו שנותרתי לבד אבל הוא אומר הוא רוצה להיות שם אצלה.
(חשוב לי להגיד שהיחסים שלי ושל בעלי לא הכי מושלמים לפני ההתמוטטות, אפילו דברנו על גירושין..בינתיים רק דברנו. עכשיו שקט יותר)
מה אני עושה למען הילד שלי, קודם כל, מה הפתרון הכי נכון?
אנחנו נשואים חמש שנים עם ילד מהמם בן שלוש.
הקשר שלי עם משפחתו של בעלי תמיד הייתה חמה, אמיתית אוהבת וכנה.
אני מתמצתת את הסיפור עכשיו. כי זה המון המון השתלשלויות.
רק אציין שלפני חודשיים וחצי הוא עבר התמוטטות קשה ביותר. זה היה כמעט אישפוז בבית חולים פסיכיאטרי והיה גם סיכון לילד. ממש הייתי גם בשמירה פיזית ונפשית על הילד וגם סוג של פסיכולוגית לבעלי. לקחתי אותו לפסיכיאטרים, בדקתי מה אפשר לעשות, עזבתי אפילו עבודה. הייתי כל כולי איתו. וכשביקשתי עזרה מהמשפחה שלו...הכל קרס. האמת יצאה לאור.
אף אחד מאחיותיו לא הגיעה לפה לעזור פיזית. ( הן בעלות משפחות) אחת מהן לקחה את בני לכמה ימים וזהו. ( יש לה ילדים אז שיחקו והיו איתו). ברגעים הכי קשים שהייתי זקוקה למישהו שפיזית יהיה פה, היא מעולם לא באה. אחרי שפעם כבר קרסתי בטלפון ואמרתי שהורסים לי את הילד שמשאירים אותי ככה לבד, היא "נעלבה" ולא צלצלה יותר. האחות השניה לא דברה איתי אף לא פעם אחת.
שתיהן שוחחו רק עם בעלי.
עכשיו, כשהמצב שלו ברוך השם מאוזן, הכל כאילו נשכח.
האחות שלקחה את בנינו לכמה ימים, מזמינה אותנו לחג. כאילו כלום לא קרה.
כשהכל טוב אז נוח לה. אבל ברגעים שפשוט כמעט אני הלכתי לפסיכיאטר מהעומס הנורא, אף אחת מהן לא הראתה את עצמה.
לא בא לי להתארח שם אצלה (זה מחייב לישון כי זה שעה נסיעה).
לא רוצה להיות צבועה, לא בא לי לחייך שם, פשוט לא בא לי להיות הקורבן שמתחשב תמיד בכולם. אחרי הסבל הנוראי שעברתי לבד, אחרי שהילד שלי היה מטולטל כמה ימים אצלה ואחכ אצל אימי (שהיא היחידה שעזרה לי פיזית) -אני לא מסוגלת להתארח בבית שלה. משהו בי בוער, מאוכזב, זה מעוות בעיניי ההזמנה הזאת.
בעלי רוצה ללכת כי זו אחותו והוא לא היה מודע ל"בריחה" שלה ושל אחותו השניה מפאת מצבו. היום הוא מבין כי הסברתי לו שנותרתי לבד אבל הוא אומר הוא רוצה להיות שם אצלה.
(חשוב לי להגיד שהיחסים שלי ושל בעלי לא הכי מושלמים לפני ההתמוטטות, אפילו דברנו על גירושין..בינתיים רק דברנו. עכשיו שקט יותר)
מה אני עושה למען הילד שלי, קודם כל, מה הפתרון הכי נכון?