לו חרף שמונים שנותי דבר לא ידעתי על
עולם ומלואו, ולו על אף היותי פרופסור/אוסתאד ניבער הייתי מדעת, על חברון עיר מולדתי ועל טבח השיבריאת בשנת תרפ"ט שחוויתיו בשחר ילדותי ואשר שרדתי ממנו, עם הוריי ועם אחי, אך ורק תודות להתחבאותנו במחסן כלים בחלק אחר של עירנו, אכן ידוע אדע. שוגה אתה אם הנחתך המרומזת היא כאילו קשיחות דתית של בני עדתנו היא שהוליכה לאסון. ההפך הוא הנכון. אני אמנם בעת החורבן ההוא לא הייתי אלא "טיפל", כלומר זאטוט בן שבע, בסך הכל אבל מפי היגדי אבי ז"ל זכור לי היטב היטב ששייך טאליב בארקא יש"וז, ראיס העצאבת=כנופיה שביצעה את ההרג ההמוני וההתעללויות הזוועתיות אזי לא היה אלא כלי שרת בידי הנציב העליון הבריטי, סיר דז´ון טשאנסלור ימש"וז וקלגסיו שהסיתו והדיחו את האירהאביונה = אימתנים הללו לא רק באב תרפ"ט, אלא כל העת. לאור העובדה שבידי הפורעים הללו לא היו אז כלי נשק כלל, כי טרם היתה קיימת אז ממשלה יהודית שתחמש אותם, כאשר אירע לאחר מכן בעיקבות "עוז-לא", ובהתחשב בכך שהכנופיינים אכן מצויידים היו בשיבריאת בלבד, הלוא הם חלפי השחיטה, מאכלות בעברית, מלשון מאכלת כמו בפרשת העקידה, ולא אף רובה שחוק אחד ולא בטיח, לכן צריך להיות ברור כשמש שללא הסתייעותם בבריטים לא היו הערבים מסוגלים אז כלל וכל עיקר לעולל את אשר עוללו יצויין כמו כן שהיה זה השלטון הבוגדני הבריטי שבסופו של דבר גירש אותנו השרידים מעירנו, בה ישבו מישפחותינו, רובן ככולן, מזה אלפים בשנים בטרם ידע איש בחברון מראה פני ערבי מהו והשם חליל אלרחמאן מה מיללו, ואשר על כך,כחודש ימים לאחר מכן,השיב טשאנסלור לתמיהתו של אבי, שפנה אליו בנידון במכתב כתוב ערבית, שהוא, הנציב, מנוע מלהגן גם על הרוב הערבי וגם על המיעוט היהודי, ולכן לא היה לדבריו, מנוס לו מלנהג כפי שאכן נהג. על כגון דא ייאמר: הודאת בעל הדין כמאה עדים היא. ואשר למימסד היהודי בחברון בעת ההיא, שמיוצג היה, למשל, באותו חבר הבלאדייא יהודי בודד, הבנקאי בן הרב, אליעזר דן סלונים, שבבוקרו של היום שקדם לאותו מר ונימהר שילח את מתנדבי ההגנה החמושים היטב שבאו להגן עלינו חזרה ירושלימה, כי הובטח לו מפי עמיתיו בבלאדייא שלא יאונה לנו כל רע, היה זה מימסד אנטי-ציוני מובהק שהיותו שלומי אמוני ישראל התבטא אך בכך שסירבו הללו להוציא ולו הגה עברי מפיהם, מחוץ לבית הכנסת ושלגביהם בכלל רק שתי שפות היו קיימות: אידיש בינם לבין עצמם, ושעם בני הרוב הלא-אשכנזי בקהילתנו ואבי ז"ל בכללם, העדיפו לשוחח ערבית מאשר, חלילה לשון הקודש לשיחות חול.אבי ז"ל היטיב לדעת ערבית מהם, אך מאן לדבר בה עם יהודים מכורסמי שינאת עצמם אלה, שלאמיתו של דבר "יראת השמיים" שלהם לא שימשה להם אלא הסוואה וכסות עיניים להיותם מתבוללים בערבים נוסח נטורי קרתא וחבר מריעיהם אכן, לא "דתיים" היו אלה, אלא שונאי אחים ומתבוללים וכאמור אך ורק במימסד מדובר כאן, שמלחכי פינכא של השליטים הבריטים וכלי השרת שלהם הערבים היו בעוד שרוב מנינו ובנינו של הציבור היהודי בחברון שלפני חורבן תרפ"ט לא דבקה בו תחלואת ההתבוללות הזאת, ומדברים היו ערבית עם ערבים ועברית עם אחב"י אבי ז"ל שתה קפה תורכי עם השכנים - זהו פתח לניתוח אחר, הלוא הוא של הסקיצופרניא הגלומה בהם - ואנחנו באותה עת שיחקנו עם ה"אטפאל" שלהם, כלומר ילדיהם ועם זאת לא דיברנו אי-פעם חצי מילה לדינו, או אידיש, אף כי ידענו כמה פירורים של זו הראשונה עם שום יהודי, שלא להזכיר ערבית, שהיטבנו לדעתה באחת: מה שהוליך לאסון הוא לא הברית - אלא הבריט אגב, כתבתי רבות על חברון עירי שלי, וגם שירים עבריים בכלל, אך עד כה טרם זכיתי להוצאה לאור אשמח לענות על שאלותיך גם להבא. לא-נס-ליחי