מאז יום שישי

[הלן...אמא של אמיר]

מאז יום שישי

אני הולכת כל הזמן עם התמונות שראיתי בטלויזיה על הנכים. כל כך קשה לי עם המראות האלה. אולי אני מתחברת אליהם מהקטע שלי, של האובדן, של ההתמודדות שלי לבד עם השכול. הייתי בכל מיני מקומות בעולם המערבי, וההתיחסות שלהם לנכים היא ממש מקור לחיקוי. בניו יורק, נהגי האוטובוסים בתחבורה הציבורית עוצרים את האוטובוס, מכבים את המנוע, הנהג יורד לעזור לנכה לעלות, ורק אחרי זה מעלה את שאר הנוסעים. מדוע אצלינו זה לא יכול להיות דומה. החברה הישראלית כל כך אדישה למצוקות של מגזרים השונים בינינו. מיכל, יש פורום של נכים בתפוז?

 

[מיכל@בר]

היי הלנה

זה מעניין.. יש קטעים בחיים האלה, שרואים דברים, והשכול מתחבר אליהם אם בדרך ההתמודדות, אם בתחושת הלבד, שאין מי שנמצא שם כשאתה במצוקה הזאת.. ובכלל, חבל שאין מיישמים כאן את האמירה על עניי עירך ... ואגב, הנה פורום נכים בתפוז.

 

[אוזן רגישה]

הלן, התמונות שראית היו מציאות אצלנו

אמא היתה נכה על כסא גלגלים. זה מתחיל מאיך להיכנס לשרותים ועד איך אם רוצים לנסוע במונית או אוטובוס או איך להגיע להיכל התרבות בעיר והרשימה ענקית. אמת, בחו"ל עושים ופה רק מדברים. כל אחד אומר לכולם שצריך לעשות אבל אף אחד לא עושה! זה כל כך כאב לראות את התיסכול בעינים של אמא ולפעמים בחרנו שלא ללכת או לא להשתתף (אפילו בארועים משפחתיים), כדי לא לראות אותה מתוסכלת. וגם החלק הזה של אולמו ארועים, היינו צריכים ללכת קודם לבדוק אם יש מעלית ואפשר להיכנס והרבה פעמים זה היה מעלית שרות.. לא צרי לספר מה המשמעות. אצלנו זה יכול להיות דומה אם נתמוך אפילו בקטן במאבק של הנכים. אפילו אם נצליח להעביר למודעות של עוד מספר אנשים והם הלאה שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו גם אם לא במשפחה הישירה.

 

[הלן...אמא של אמיר]

ריגשת אותי מאד בתיאורים שנתת

פה לגבי אימך. כל כך מקומם החוסר איכפתיות החברתית ובמיוחד מצד השילטונות הגישה לנכים. מצטרפת למה שכתבת שצריך להעביר מאחד לשני את המודעות לצרכים של הנכים.