Iעוברת ושבהI
New member
מאז שבעצם גיליתי
את המקום הזה, נשמכת אליו שוב ושוב, אני חושבת שזה בעיקר השם שלו "להתחיל מחדש" שעשה לי לרצות ולשוב אליו. מה ששמות עושים לנו. ואפנה זאת גם לתשומת ליבם של המתרגמים, שמלבישים כותרות כל כך רחוקות מהטייטל המקורי של הסופר. לפעמים אני אפילו נבוכה כשקוראת ספר בשפה המקורית שלו. אבל זה לדיון אחר,נדמה לי. יש בי קפאון כללי כזה ויש כמה מקומות שמפשירים בי. צירוף המילים הזה "להתחיל" ו"מחדש" זה איזה סוג של הפשרה ויש בי מן שמחה כזו לקרוא אותן כתובות. ככה מדשדשת במקום, כבר מזמן לא מרגישה כמה אני שווה באמת, התארים,הראשון והשני וההשתלמות לקראת הדוקטורט,הם כולם היום פיסות נייר ותיעוד פאתטי לימים שהאמנתי שהם באמת ישמשו אותי. לילדה בת השתים עשרה,שרק אתמול סיימה את לימודי משאבי האנוש שלה, והיום היא החומה שלי,פרדוקסלית עומדת בצורה וחתומה על אף גילה הצעיר וחזותה השברירית,היא החומה שלי שמפרידה בין המצב המשתק והקפוא, בו אני נמצאת חודשים ארוכים, לבין האפשרות להתחיל להפשיר קצת. אותה מעניין יותר לדעת איך אני מתמודדת במצבי לחץ.כי ככה כתוב בספר. גם אני הייתי ככה לפני עשור ומשהו שנים? הלכתי לפי הספר? בחיי, בא לי לבקש סליחה מכל מי שביחסי העבודה שלי איתו או איתה נהגתי ככה לפי הספר.היא מדברת באיזו שהיא מונוטניות ואני מוכנה כבר להשבע שיש לה דף עם שאלות מוכנות ,ככה כמו במבחן אמריקאי, ואם לא אענה את ה"א'", "ב'" או "ג'" שרשומים אצלה אני אכשל. אני אפילו לא בטוחה שהיא קוראת את הרווחים שלי. הרווחים שבין המילים שלי. בא לי להגיד פתאום "החייזרים הגיעו",רק כדי לראות אם היא גם תעמיד אותי בפינה. וטוב שהמחשבה מעלה בי צחקוק, כי לרוב אני יוצאת עם דמעות של תסכול וחוסר אונים. גם אני רוצה להיות עם כל הבטחון הזה שכנראה היה בי גם כן, יום לאחר שנפלטתי מהפקולטה והאמנתי שזה שווה משהו. טוב, האמנתי גם שלא אזדקן.ולא שלא בא לי להזדקן,רק שהייתי רוצה שזה יקרה עם מישהו שאתגעגע אליו גם כשנרקוד בשיער מאפיר ביחד במטבח אחרי ששטפנו כלים. יש לי מערכת יחסים מסובכת עם האבטלה שלי. אני כבר לא כזו חכמה,ככה זה מרגיש לי, ואפילו לא הכי צעירה. אני אפילו גרושה. בפאב זה סטטוס מגרה משהו לפעמים. בלשכתה של הצעירה שמראיינת אותי זה לא. בא לי לראיין אותה גם. לשאול אותה מה היא יודעת עלי באמת. מה היא יודעת על ניהול בארגון של מאה עובדים ואם זה מצבי לחץ עבורה. אם היא תבקש ממני לצייר לה אדם בסביבת עבודה אני אקום ואלך,כך אני חושבת לי בתוכי,בזמן שעונה בעייפות,ורהיטות,פרי תרגול ארוך, לשאלותיה המשמימות לא פחות.בא לי לבכות. בא לי לנער אותה. אולי אשאל אותה מה מחייך אותה. זה לא יתרום הרבה לראיון, אבל לי תהיה נחת. אני אוהבת לדעת אנשים.אבל היא לא אנשים. היא החומה הזו שיש לה ספר שיקבע אם אוכל לקבל כלים שיפשירו אותי מהקפאון הזה בו אני שרויה כבר חודשים ארוכים. אני מתעמקת בשאלה שלה שמפתיעה אפילו אותי: "מה את מחפשת"? היא לא יודעת, אבל למילים יש משמעות עצומה עבורי. אני לא מקלה בהן ראש. אני כמעט ועונה לה שאני לא באמת יודעת מה אני מחפשת. את הזהות שלי שנלקחה ממני כשהחברה נסגרה ואחר כך כשהוא הלך ממני או אני ממנו או מה זה משנה, או כשאבא שלי מת, בלי להכין אותי לאפשרות הזו בכלל? מה אני באמת מחפשת?ואיך זה שבבטחון החצוף שלי, זה שהיה מעוגן ברכב מנהלים, וטיסות במחלקה הראשונה,לא ממש בניתי לי בטחונות אחרים? איך זה שהעוגן הזה שלי התחיל,ואף הסתיים, במה שביהירות שכזו, מתחסדת אפילו, הצהרתי כי הוא שולי בחיי-הכסף? ואיך זה שכשאין לי אותו אני מפסיקה להרגיש, מפסיקה לחשוב, רק קופאת כשהאימה הזו זוחלת ומשתקת אותי כל כך? ואיך זה שאני כל כך מתביישת למכור את האוטו שלי,אם הכל זה סטטוס שממילא הוא שולי בעיני? כמעט ושיקרתי גם למטפלת שלי כשהודעתי על הפסקת הפגישות איתה. התלבטתי בין העמדת פנים צוהלת של "הכל בסדר" איתי, לבין נסיעה לעיר מרוחקת.התהליך איתה סיפק לי,למזלי,מספיק כלים כדי להגיד את האמת. הכואבת. שאין לי כסף להמשך הטיפול. והאמת הכואבת שנאמרת היום בפעם הראשונה,ובקול רם, היא כי אני מובטלת.שנה וחודשיים אני מובטלת. והאמירה הזו מקפיאה כל כלי דם בי.
את המקום הזה, נשמכת אליו שוב ושוב, אני חושבת שזה בעיקר השם שלו "להתחיל מחדש" שעשה לי לרצות ולשוב אליו. מה ששמות עושים לנו. ואפנה זאת גם לתשומת ליבם של המתרגמים, שמלבישים כותרות כל כך רחוקות מהטייטל המקורי של הסופר. לפעמים אני אפילו נבוכה כשקוראת ספר בשפה המקורית שלו. אבל זה לדיון אחר,נדמה לי. יש בי קפאון כללי כזה ויש כמה מקומות שמפשירים בי. צירוף המילים הזה "להתחיל" ו"מחדש" זה איזה סוג של הפשרה ויש בי מן שמחה כזו לקרוא אותן כתובות. ככה מדשדשת במקום, כבר מזמן לא מרגישה כמה אני שווה באמת, התארים,הראשון והשני וההשתלמות לקראת הדוקטורט,הם כולם היום פיסות נייר ותיעוד פאתטי לימים שהאמנתי שהם באמת ישמשו אותי. לילדה בת השתים עשרה,שרק אתמול סיימה את לימודי משאבי האנוש שלה, והיום היא החומה שלי,פרדוקסלית עומדת בצורה וחתומה על אף גילה הצעיר וחזותה השברירית,היא החומה שלי שמפרידה בין המצב המשתק והקפוא, בו אני נמצאת חודשים ארוכים, לבין האפשרות להתחיל להפשיר קצת. אותה מעניין יותר לדעת איך אני מתמודדת במצבי לחץ.כי ככה כתוב בספר. גם אני הייתי ככה לפני עשור ומשהו שנים? הלכתי לפי הספר? בחיי, בא לי לבקש סליחה מכל מי שביחסי העבודה שלי איתו או איתה נהגתי ככה לפי הספר.היא מדברת באיזו שהיא מונוטניות ואני מוכנה כבר להשבע שיש לה דף עם שאלות מוכנות ,ככה כמו במבחן אמריקאי, ואם לא אענה את ה"א'", "ב'" או "ג'" שרשומים אצלה אני אכשל. אני אפילו לא בטוחה שהיא קוראת את הרווחים שלי. הרווחים שבין המילים שלי. בא לי להגיד פתאום "החייזרים הגיעו",רק כדי לראות אם היא גם תעמיד אותי בפינה. וטוב שהמחשבה מעלה בי צחקוק, כי לרוב אני יוצאת עם דמעות של תסכול וחוסר אונים. גם אני רוצה להיות עם כל הבטחון הזה שכנראה היה בי גם כן, יום לאחר שנפלטתי מהפקולטה והאמנתי שזה שווה משהו. טוב, האמנתי גם שלא אזדקן.ולא שלא בא לי להזדקן,רק שהייתי רוצה שזה יקרה עם מישהו שאתגעגע אליו גם כשנרקוד בשיער מאפיר ביחד במטבח אחרי ששטפנו כלים. יש לי מערכת יחסים מסובכת עם האבטלה שלי. אני כבר לא כזו חכמה,ככה זה מרגיש לי, ואפילו לא הכי צעירה. אני אפילו גרושה. בפאב זה סטטוס מגרה משהו לפעמים. בלשכתה של הצעירה שמראיינת אותי זה לא. בא לי לראיין אותה גם. לשאול אותה מה היא יודעת עלי באמת. מה היא יודעת על ניהול בארגון של מאה עובדים ואם זה מצבי לחץ עבורה. אם היא תבקש ממני לצייר לה אדם בסביבת עבודה אני אקום ואלך,כך אני חושבת לי בתוכי,בזמן שעונה בעייפות,ורהיטות,פרי תרגול ארוך, לשאלותיה המשמימות לא פחות.בא לי לבכות. בא לי לנער אותה. אולי אשאל אותה מה מחייך אותה. זה לא יתרום הרבה לראיון, אבל לי תהיה נחת. אני אוהבת לדעת אנשים.אבל היא לא אנשים. היא החומה הזו שיש לה ספר שיקבע אם אוכל לקבל כלים שיפשירו אותי מהקפאון הזה בו אני שרויה כבר חודשים ארוכים. אני מתעמקת בשאלה שלה שמפתיעה אפילו אותי: "מה את מחפשת"? היא לא יודעת, אבל למילים יש משמעות עצומה עבורי. אני לא מקלה בהן ראש. אני כמעט ועונה לה שאני לא באמת יודעת מה אני מחפשת. את הזהות שלי שנלקחה ממני כשהחברה נסגרה ואחר כך כשהוא הלך ממני או אני ממנו או מה זה משנה, או כשאבא שלי מת, בלי להכין אותי לאפשרות הזו בכלל? מה אני באמת מחפשת?ואיך זה שבבטחון החצוף שלי, זה שהיה מעוגן ברכב מנהלים, וטיסות במחלקה הראשונה,לא ממש בניתי לי בטחונות אחרים? איך זה שהעוגן הזה שלי התחיל,ואף הסתיים, במה שביהירות שכזו, מתחסדת אפילו, הצהרתי כי הוא שולי בחיי-הכסף? ואיך זה שכשאין לי אותו אני מפסיקה להרגיש, מפסיקה לחשוב, רק קופאת כשהאימה הזו זוחלת ומשתקת אותי כל כך? ואיך זה שאני כל כך מתביישת למכור את האוטו שלי,אם הכל זה סטטוס שממילא הוא שולי בעיני? כמעט ושיקרתי גם למטפלת שלי כשהודעתי על הפסקת הפגישות איתה. התלבטתי בין העמדת פנים צוהלת של "הכל בסדר" איתי, לבין נסיעה לעיר מרוחקת.התהליך איתה סיפק לי,למזלי,מספיק כלים כדי להגיד את האמת. הכואבת. שאין לי כסף להמשך הטיפול. והאמת הכואבת שנאמרת היום בפעם הראשונה,ובקול רם, היא כי אני מובטלת.שנה וחודשיים אני מובטלת. והאמירה הזו מקפיאה כל כלי דם בי.
