מאחורי ההתמודדיות בחיים?
חשבתי שאני כבר כן... חשבתי שזה נגמר כל הקטע המגעיל הזה. אמנם אני צעירה אבל מאחורי חוכמת החיים שלי יש המון רקע. הידע שלי הביטחון שנוצר לי בגלל משברים, חשבתי שסיימתי עם זה. למה אני עדיין מתייחסת לאנשים?. הנושא שאני מדברת עליו זה -קנאה. כאילו אנשים מה הבעיה שלכם, הצביעות המטורפת הזאת, כל החיים אני חיה עם זה. חברות אף פעם לא היו אמיתיות עד הסוף. אני לא רוצה להחמיא לעצמי אבל אני נראית טוב וכל הזמן סבלתי בגלל זה. כשהייתי יותר קטנה לא רציתי להיות יפה, היה נמאס לי עם זה לא ידעתי איך להתמודד. כיום אני מאושרת מעצמי, ואומרת שכולם ילכו לעזאזל, וחשבתי שיש לי את החברות הטובות 2 או 3. אבל גם, הקנאה בוערת להן מבפנים ואני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי שהן לא מקנאות אבל האנשים הקרובים ביותר אלי אומרים לי את זה. ככה הם רואים את הדברים אחרי כל מה שאני מספרת להם שקורה לי. רק רציתי לפרוק את מה שאני מרגישה, אולי לנסות להפנים שוב למה ההתנהגות הזאת, למה אני טובה ועדינה, למה אני לא איזה ערסית חיה שיודעת להציב כל אחד ואחת במקום, עם קללות, כי בדיבור עם טון גבוה אנשים בגילי פשוט לא מבינים. ישר עוברים לקללות. אני לא מתכוונת בחיים לקלל או לרדת רמה בשביל אף אחד, הם קבעו לעצמם את הרמה הזאת. אני חזקה יותר מתמיד, עם שאיפות שאני מיישמת פעם אחר פעם, יש לי כל מה שאני צריכה בחיים לגילי, חוץ מחברות אמיתיות. שבאמת איכפת להן אם כואב לי. אף פעם לא מפרגנות עד הסוף, אני מתכוונת מכל הלב. יש לי אמא מדהימה, נותנת בי כל כך הרבה ביטחון, ואנשים גדולים ממני שאומרים לי את כל האמת עד כמה שמגיע לי הטוב ביותר ואני מדהימה מכל הבחינות. חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה, שזה נגמר, למה אני עדיין מתייחסת
. סורי על האורך מקווה שהבנתם אותי... תודה... ממני
.
חשבתי שאני כבר כן... חשבתי שזה נגמר כל הקטע המגעיל הזה. אמנם אני צעירה אבל מאחורי חוכמת החיים שלי יש המון רקע. הידע שלי הביטחון שנוצר לי בגלל משברים, חשבתי שסיימתי עם זה. למה אני עדיין מתייחסת לאנשים?. הנושא שאני מדברת עליו זה -קנאה. כאילו אנשים מה הבעיה שלכם, הצביעות המטורפת הזאת, כל החיים אני חיה עם זה. חברות אף פעם לא היו אמיתיות עד הסוף. אני לא רוצה להחמיא לעצמי אבל אני נראית טוב וכל הזמן סבלתי בגלל זה. כשהייתי יותר קטנה לא רציתי להיות יפה, היה נמאס לי עם זה לא ידעתי איך להתמודד. כיום אני מאושרת מעצמי, ואומרת שכולם ילכו לעזאזל, וחשבתי שיש לי את החברות הטובות 2 או 3. אבל גם, הקנאה בוערת להן מבפנים ואני כל הזמן מנסה לשכנע את עצמי שהן לא מקנאות אבל האנשים הקרובים ביותר אלי אומרים לי את זה. ככה הם רואים את הדברים אחרי כל מה שאני מספרת להם שקורה לי. רק רציתי לפרוק את מה שאני מרגישה, אולי לנסות להפנים שוב למה ההתנהגות הזאת, למה אני טובה ועדינה, למה אני לא איזה ערסית חיה שיודעת להציב כל אחד ואחת במקום, עם קללות, כי בדיבור עם טון גבוה אנשים בגילי פשוט לא מבינים. ישר עוברים לקללות. אני לא מתכוונת בחיים לקלל או לרדת רמה בשביל אף אחד, הם קבעו לעצמם את הרמה הזאת. אני חזקה יותר מתמיד, עם שאיפות שאני מיישמת פעם אחר פעם, יש לי כל מה שאני צריכה בחיים לגילי, חוץ מחברות אמיתיות. שבאמת איכפת להן אם כואב לי. אף פעם לא מפרגנות עד הסוף, אני מתכוונת מכל הלב. יש לי אמא מדהימה, נותנת בי כל כך הרבה ביטחון, ואנשים גדולים ממני שאומרים לי את כל האמת עד כמה שמגיע לי הטוב ביותר ואני מדהימה מכל הבחינות. חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה, שזה נגמר, למה אני עדיין מתייחסת