מאחורי המובן מאליו
בעוד מספר ימים יתפרסם בעיתון אלקטרוני למאמנים אישיים מאמר שכתבנו ארנינה ואני על אימון משפחתי בתקשורת מקרבת. אני מצרפת כאן את המאמר להנאתכם ואשמח לשמוע את תגובותיכם אליו. מאחורי המובן מאליו על אימון משפחתי בתקשורת מקרבת (לא-אלימה) כולנו יודעים שמספיק אדם אחד שמחולל שינוי בחייו, כדי שהדבר ישפיע על סביבתו וייצור אפקט גם בקרב אנשים המקורבים אליו. על אחת כמה וכמה כששני בני משפחה אחת (לפחות) מחליטים מתוך הסכמה הדדית לשדרג את מערכת היחסים שלהם ובוחרים במהלך אמיץ של אימון משפחתי כדי לחולל את השינוי. כשמדובר בבני-משפחה, החיים בצוותא תקופות ארוכות, אנחנו נוטים לאמץ לעצמנו קודים משפחתיים. קודים אלו הופכים במרוצת השנים למסורת, שהיא לכאורה מובנת מאליה ושיש ציפיה שכל חברי המשפחה יפעלו לפיה. קל לנו להאמין שאנחנו מכירים בעל-פה את התנהגותם של בני-משפחתנו ושהקודים המשפחתיים ברורים לכולם - למרות שכמעט אף פעם לא הגענו אליהם מתוך הסכמה והקשבה הדדית. ההתייחסות אל מערכת היחסים בין בני-המשפחה ואל הקודים הבלתי כתובים שלה כאל מובנים מאליהם מולידה ציפיות, אי-הבנות, קונפליקטים, כעסים ועלבונות הדדיים. אימון בתקשורת מקרבת מאפשר זיהוי מודע של הקודים הבלתי-כתובים והלא-מדוברים הללו ומתוך כך יצירת פריצת דרך באופן התנהלותה של המשפחה כולה. תקשורת מקרבת (לא-אלימה) היא כלי ייחודי לניהול תקשורת בין-אישית ולאימון בתחום היחסים, המאפשר למאמן/ת ולמתאמנים ליצור הקשבה מסוג חדש של בני-המשפחה לעצמם ולאחרים. הקשבה זו ממוקדת בתכנים הפנימיים החבויים בתוך המלים ובשפה המדוברת והיא מאפשרת לפענח התנהגויות שהיו לכאורה מובנות מאליהן - באופן חדש ומזווית אמפתית. חנה וענבל (השמות בדויים, הסיפור אמיתי), אם ובתה, שמערכת יחסים יפה שוררת ביניהן בדרך-כלל, הגיעו לסדנת יחסים במשפחה סביב מחלוקת אחת קבועה, אשר העיבה על שתיהן וגרמה לחילוקי דעות מעיקים ביניהן. במשפחתן של חנה וענבל יש מסורת קבועה בימי שישי, שבהם מתכנסת כל המשפחה לארוחה ובילוי משותף. בכל יום שישי, כבר משעות הבוקר המוקדמות, היתה חנה נוהגת להתקשר לענבל פעמים אחדות ולדחוק בה להגיע מוקדם כדי לעזור בהכנת הארוחה המשפחתית. ענבל מצידה, למרות שנהנתה לבלות עם הוריה ואחיה, חוותה את בקשתה של אמה כטורח, שכן היא עובדת שעות רבות במהלך השבוע ויום שישי אחר-הצהריים הוא הזמן היחידי שיש לה לנקיון-ביתה, והזדמנות נדירה בתוך הלחצים הקבועים לבלות עם עצמה בנחת, ולא להגיע במרוצה לארוחה המשפחתית. במקביל, פעמים רבות במשך השבוע מנסה ענבל ליצור לקיים קשר טלפוני עם אמה כדי לשתף אותה בחייה ואילו אמה אינה מסתירה את חוסר סבלנותה לשיחות טלפוניות, ומקצרת אותן לכדי המינימום האפשרי. ענבל וחנה, כמו אמהות ובנות בוגרות אחרות, הבינו שמשהו לא עובד במערכת היחסים שלהן, אשר מרחיק אותן זו מזו ומצריך התייחסות רצינית ומשותפת. במקרה שלהן, הרצון והנכונות של שתיהן להגיע לפתרון הפכו את העבודה איתן לפשוטה ויעילה. במהלך האימון בסדנא הבינו שתיהן, שארוחת-הערב והטלפונים ההדדיים היו אסטרטגיות-התנהגות אוטומטיות, שבהן בחרו משום שלא היתה להן בהירות פנימית והדדית לגבי הציפיות המובנות מאליהן. חנה הניחה כמובן מאליו, שענבל מודעת לרצון שלה לבלות איתה; ענבל הניחה כמובן מאליו, שאמה מודעת ללחצים שלה בעבודה ולכן לא אמורה לדרוש ממנה עזרה דווקא ביום הזה. בהקשר לטלפונים הניחה חנה, שבתה מודעת לסלידתה משיחות אינטימיות במכשיר המנוכר וענבל הניחה כמובן מאליו שאמה תיענה ברצון להבעת האכפתיות היומיומית שלה כלפיה. בהיעדר הידברות בהירה ביניהן הן נצמדו לאסטרטגיות הללו כאל הדרך היחידה שבאמצעותה יכלו לספק את רצונותיהן והדבר גרם לתסכול הדדי ומתמשך. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בתקשורת מקרבת הוא שינוי הפרדיגמה של המובן מאליו הלא מדובר, שבאמצעותה מנהלים מרבית בני-האדם את עולמם הפנימי ואת עולם התקשורת והיחסים שלהם. כשאנחנו פועלים מתוך הפרדיגמה הזאת ומאמינים שהאחר שותף להבנות שלנו, מבלי לברר זאת, קל לנו ליפול לסחרור המייגע של ציפיות - דרישות - כעסים - עלבונות. זוהי הפרדיגמה שמתוכה פעלו חנה וענבל מדי יום שישי: חנה טענה מול ענבל שהיא איננה מתחשבת, ענבל שמעה בכך דרישה והאשמה; מצד אחד התקוממה ולכן היתה מגיעה באיחור, ומאידך גיסא משכבר הגיעה עשתה זאת מתוך נסיון לרצות את אמה ולא מתוך רצון פנימי. במהלך האימון בדקנו עם השתיים - כפי שמציעה תקשורת מקרבת - את האלטרנטיבה לפרדיגמה זו: חיפשנו יחד איתן, במהלך אמפתי, את הצרכים שהולידו אצל כל אחת מהן את האסטרטגיה שאותה נקטה. צורך הוא מושג המתייחס לכוח החיים שחי בנו ושעמו אנחנו באים במגע ברגע זה. צרכים הם אוניברסליים ומשותפים לכל בני-האדם והם המקור לכל פעולותינו. כל צורך אפשר למלא באמצעות אסטרטגיות שונות ועל-כן מושם דגש בתקשורת מקרבת על ההפרדה בין הצורך לבין האסטרטגיות למילויו. לא תמיד אנחנו ערים לצורך אשר קיים מתחת להתנהגות שלנו או של האחר, או לעובדה שאפשר למלאו בדרכים שונות - ובמצב שכזה קל לנו יותר להפעיל שיפוטים וכעס על ההתנהגות הלא רצויה של האחר. לעומת זאת, כשאנחנו מצליחים לזהות ולהבין את הצורך המניע את התנהגותו של האחר, מתמוססים לרוב השיפוטים שלנו על פעולותיו, ונפתח מרחב הידברות חדש, המאפשר הבנה רעננה של עולמו הפנימי של האחר בצד הסתכלות שונה על התנהגותו. מתוך כך נוצרת בדיקה מחודשת ומודעת של המובן מאליו ונולדות אסטרטגיות חלופיות, הנותנות מענה לצורך באופן שיספק את שני הצדדים. כשהתוודעו חנה וענבל לרעיון, שמתחת להתנהגות הרגילה והמעצבנת של שתיהן מסתתר צורך, התחולל שינוי מיידי ומפתיע בגישתן של השתיים זו לזו. במקום להמשיך לחפש מה לא-בסדר בהתנהגות של השנייה הן זיהו את הצורך שהניע את ההתנהגות ומצאו מיוזמתן אסטרטגיות אחרות למילויו. מעבר לכך, הן גילו להפתעתן, שהצורך של שתיהן זהה - לבלות ביחד זו עם זו. חנה ניסתה למלא את הצורך בכך שביקשה מענבל להגיע מוקדם ככל האפשר ביום שישי כדי לסייע בהכנת הארוחה; ענבל לעומת זאת ניסתה לענות על אותו צורך באמצעות הטלפונים אל אמה במשך השבוע. שתיהן גילו שהצורך שלהן בבחירה אוטונומית לא התמלא כשהן נקטו את האסטרטגיה שהשנייה ביקשה מבלי שבאמת רצו בכך. במקום זאת, מרגע שהבינו שמה שחשוב לשתיהן הוא תחושת הביחד, הן יכלו לחפש במשותף אסטרטגיה חדשה שתענה לשתיהן על הצורך מבלי לפגוע בצרכים אחרים שלהן. הפתרון שנמצא במשותף היה - להיפגש אחת לשבוע בבית-קפה ולבלות ביחד בזמן שמתאים לשתיהן. כפי שהתברר במהלך האימון, העלאת המובן מאליו אל המודע ויצירת הפרדה בין הפעולה האוטומטית שהתרחשה קודם לכן לבין המניע (הצורך) שהוליד אותה, יצרו בהירות, שאיפשרה בחירה באסטרטגיות-פעולה אחרות, והביאה למציאת מענה מדויק יותר לַצורך ולהעמקת הקירבה וההנאה במפגשים ביניהן. ארנינה קשתן - מומחית לתקשורת בין-אישית יעל ארבל - מאמנת לחיים 'מיתרים', מרכז רב-תחומי לתקשורת לא-אלימה - http://www.meitarim.co.il
בעוד מספר ימים יתפרסם בעיתון אלקטרוני למאמנים אישיים מאמר שכתבנו ארנינה ואני על אימון משפחתי בתקשורת מקרבת. אני מצרפת כאן את המאמר להנאתכם ואשמח לשמוע את תגובותיכם אליו. מאחורי המובן מאליו על אימון משפחתי בתקשורת מקרבת (לא-אלימה) כולנו יודעים שמספיק אדם אחד שמחולל שינוי בחייו, כדי שהדבר ישפיע על סביבתו וייצור אפקט גם בקרב אנשים המקורבים אליו. על אחת כמה וכמה כששני בני משפחה אחת (לפחות) מחליטים מתוך הסכמה הדדית לשדרג את מערכת היחסים שלהם ובוחרים במהלך אמיץ של אימון משפחתי כדי לחולל את השינוי. כשמדובר בבני-משפחה, החיים בצוותא תקופות ארוכות, אנחנו נוטים לאמץ לעצמנו קודים משפחתיים. קודים אלו הופכים במרוצת השנים למסורת, שהיא לכאורה מובנת מאליה ושיש ציפיה שכל חברי המשפחה יפעלו לפיה. קל לנו להאמין שאנחנו מכירים בעל-פה את התנהגותם של בני-משפחתנו ושהקודים המשפחתיים ברורים לכולם - למרות שכמעט אף פעם לא הגענו אליהם מתוך הסכמה והקשבה הדדית. ההתייחסות אל מערכת היחסים בין בני-המשפחה ואל הקודים הבלתי כתובים שלה כאל מובנים מאליהם מולידה ציפיות, אי-הבנות, קונפליקטים, כעסים ועלבונות הדדיים. אימון בתקשורת מקרבת מאפשר זיהוי מודע של הקודים הבלתי-כתובים והלא-מדוברים הללו ומתוך כך יצירת פריצת דרך באופן התנהלותה של המשפחה כולה. תקשורת מקרבת (לא-אלימה) היא כלי ייחודי לניהול תקשורת בין-אישית ולאימון בתחום היחסים, המאפשר למאמן/ת ולמתאמנים ליצור הקשבה מסוג חדש של בני-המשפחה לעצמם ולאחרים. הקשבה זו ממוקדת בתכנים הפנימיים החבויים בתוך המלים ובשפה המדוברת והיא מאפשרת לפענח התנהגויות שהיו לכאורה מובנות מאליהן - באופן חדש ומזווית אמפתית. חנה וענבל (השמות בדויים, הסיפור אמיתי), אם ובתה, שמערכת יחסים יפה שוררת ביניהן בדרך-כלל, הגיעו לסדנת יחסים במשפחה סביב מחלוקת אחת קבועה, אשר העיבה על שתיהן וגרמה לחילוקי דעות מעיקים ביניהן. במשפחתן של חנה וענבל יש מסורת קבועה בימי שישי, שבהם מתכנסת כל המשפחה לארוחה ובילוי משותף. בכל יום שישי, כבר משעות הבוקר המוקדמות, היתה חנה נוהגת להתקשר לענבל פעמים אחדות ולדחוק בה להגיע מוקדם כדי לעזור בהכנת הארוחה המשפחתית. ענבל מצידה, למרות שנהנתה לבלות עם הוריה ואחיה, חוותה את בקשתה של אמה כטורח, שכן היא עובדת שעות רבות במהלך השבוע ויום שישי אחר-הצהריים הוא הזמן היחידי שיש לה לנקיון-ביתה, והזדמנות נדירה בתוך הלחצים הקבועים לבלות עם עצמה בנחת, ולא להגיע במרוצה לארוחה המשפחתית. במקביל, פעמים רבות במשך השבוע מנסה ענבל ליצור לקיים קשר טלפוני עם אמה כדי לשתף אותה בחייה ואילו אמה אינה מסתירה את חוסר סבלנותה לשיחות טלפוניות, ומקצרת אותן לכדי המינימום האפשרי. ענבל וחנה, כמו אמהות ובנות בוגרות אחרות, הבינו שמשהו לא עובד במערכת היחסים שלהן, אשר מרחיק אותן זו מזו ומצריך התייחסות רצינית ומשותפת. במקרה שלהן, הרצון והנכונות של שתיהן להגיע לפתרון הפכו את העבודה איתן לפשוטה ויעילה. במהלך האימון בסדנא הבינו שתיהן, שארוחת-הערב והטלפונים ההדדיים היו אסטרטגיות-התנהגות אוטומטיות, שבהן בחרו משום שלא היתה להן בהירות פנימית והדדית לגבי הציפיות המובנות מאליהן. חנה הניחה כמובן מאליו, שענבל מודעת לרצון שלה לבלות איתה; ענבל הניחה כמובן מאליו, שאמה מודעת ללחצים שלה בעבודה ולכן לא אמורה לדרוש ממנה עזרה דווקא ביום הזה. בהקשר לטלפונים הניחה חנה, שבתה מודעת לסלידתה משיחות אינטימיות במכשיר המנוכר וענבל הניחה כמובן מאליו שאמה תיענה ברצון להבעת האכפתיות היומיומית שלה כלפיה. בהיעדר הידברות בהירה ביניהן הן נצמדו לאסטרטגיות הללו כאל הדרך היחידה שבאמצעותה יכלו לספק את רצונותיהן והדבר גרם לתסכול הדדי ומתמשך. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בתקשורת מקרבת הוא שינוי הפרדיגמה של המובן מאליו הלא מדובר, שבאמצעותה מנהלים מרבית בני-האדם את עולמם הפנימי ואת עולם התקשורת והיחסים שלהם. כשאנחנו פועלים מתוך הפרדיגמה הזאת ומאמינים שהאחר שותף להבנות שלנו, מבלי לברר זאת, קל לנו ליפול לסחרור המייגע של ציפיות - דרישות - כעסים - עלבונות. זוהי הפרדיגמה שמתוכה פעלו חנה וענבל מדי יום שישי: חנה טענה מול ענבל שהיא איננה מתחשבת, ענבל שמעה בכך דרישה והאשמה; מצד אחד התקוממה ולכן היתה מגיעה באיחור, ומאידך גיסא משכבר הגיעה עשתה זאת מתוך נסיון לרצות את אמה ולא מתוך רצון פנימי. במהלך האימון בדקנו עם השתיים - כפי שמציעה תקשורת מקרבת - את האלטרנטיבה לפרדיגמה זו: חיפשנו יחד איתן, במהלך אמפתי, את הצרכים שהולידו אצל כל אחת מהן את האסטרטגיה שאותה נקטה. צורך הוא מושג המתייחס לכוח החיים שחי בנו ושעמו אנחנו באים במגע ברגע זה. צרכים הם אוניברסליים ומשותפים לכל בני-האדם והם המקור לכל פעולותינו. כל צורך אפשר למלא באמצעות אסטרטגיות שונות ועל-כן מושם דגש בתקשורת מקרבת על ההפרדה בין הצורך לבין האסטרטגיות למילויו. לא תמיד אנחנו ערים לצורך אשר קיים מתחת להתנהגות שלנו או של האחר, או לעובדה שאפשר למלאו בדרכים שונות - ובמצב שכזה קל לנו יותר להפעיל שיפוטים וכעס על ההתנהגות הלא רצויה של האחר. לעומת זאת, כשאנחנו מצליחים לזהות ולהבין את הצורך המניע את התנהגותו של האחר, מתמוססים לרוב השיפוטים שלנו על פעולותיו, ונפתח מרחב הידברות חדש, המאפשר הבנה רעננה של עולמו הפנימי של האחר בצד הסתכלות שונה על התנהגותו. מתוך כך נוצרת בדיקה מחודשת ומודעת של המובן מאליו ונולדות אסטרטגיות חלופיות, הנותנות מענה לצורך באופן שיספק את שני הצדדים. כשהתוודעו חנה וענבל לרעיון, שמתחת להתנהגות הרגילה והמעצבנת של שתיהן מסתתר צורך, התחולל שינוי מיידי ומפתיע בגישתן של השתיים זו לזו. במקום להמשיך לחפש מה לא-בסדר בהתנהגות של השנייה הן זיהו את הצורך שהניע את ההתנהגות ומצאו מיוזמתן אסטרטגיות אחרות למילויו. מעבר לכך, הן גילו להפתעתן, שהצורך של שתיהן זהה - לבלות ביחד זו עם זו. חנה ניסתה למלא את הצורך בכך שביקשה מענבל להגיע מוקדם ככל האפשר ביום שישי כדי לסייע בהכנת הארוחה; ענבל לעומת זאת ניסתה לענות על אותו צורך באמצעות הטלפונים אל אמה במשך השבוע. שתיהן גילו שהצורך שלהן בבחירה אוטונומית לא התמלא כשהן נקטו את האסטרטגיה שהשנייה ביקשה מבלי שבאמת רצו בכך. במקום זאת, מרגע שהבינו שמה שחשוב לשתיהן הוא תחושת הביחד, הן יכלו לחפש במשותף אסטרטגיה חדשה שתענה לשתיהן על הצורך מבלי לפגוע בצרכים אחרים שלהן. הפתרון שנמצא במשותף היה - להיפגש אחת לשבוע בבית-קפה ולבלות ביחד בזמן שמתאים לשתיהן. כפי שהתברר במהלך האימון, העלאת המובן מאליו אל המודע ויצירת הפרדה בין הפעולה האוטומטית שהתרחשה קודם לכן לבין המניע (הצורך) שהוליד אותה, יצרו בהירות, שאיפשרה בחירה באסטרטגיות-פעולה אחרות, והביאה למציאת מענה מדויק יותר לַצורך ולהעמקת הקירבה וההנאה במפגשים ביניהן. ארנינה קשתן - מומחית לתקשורת בין-אישית יעל ארבל - מאמנת לחיים 'מיתרים', מרכז רב-תחומי לתקשורת לא-אלימה - http://www.meitarim.co.il