האמת? על הפנים...../images/Emo4.gif
זה בדיוק מה שעשיתי עם עצמי עכשיו.. ישבתי לכתוב ולברר מה לעזעזל אני מרגישה ולמה, ויוצא שבא לי למות, או לכל הפחות למחוק שלושה ומשהו חודשי ניקיון ולהימחק מסוטול, רק בכדי לא להרגיש את כל אלה.. תסכול, מועקה, רצון למות ממש, בוגדת.. כל מיני כאלה שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב ספר. אני יודעת שזו הדרך היחידה שבה יכולתי להשיב לעצמי את עצמי, לפחות את המעט שיש לי - אותי.. ויחד עם זה מתוסכלת, רחוקה מלהיות שלמה עם עצמי, חלשה לאללה, שבר כלי ממש. מה גם שלא יכולה להרשות לעצמי לבכות עכשיו, כי הבת שלי אצלי, והיא ממש לא אמורה לספוג ולראות מעבר למה שכבר ראתה ביומיים האלה. קשה לי.. קשה לאללה, ובעיקר לבד וקר לי.. לא בטוחה כבר שאני רוצה את הניקיון הזה, את הדרך הזו.. כמה אפשר להכיל לעזעזל? מיום ליום או מדקה לדקה זה נעשה קשה יותר, כואב יותר, גרוע יותר.. מה זה זה?! כל כך רוצה חיבוק, כל כך רוצה לבכות.. לרגע רוצה להתאדות, לא להיות יותר.. לא להרגיש שום דבר, לחזור אחורה בזמן או לקפוץ קדימה באיזו שנה, רק לא להיות במקום הזה שאני נמצאת בו. רע פה.. כואב.. קורע לגזרים. אני עוד לא מסוגלת לחשוב על הפחדים שיבואו מחר מחרתיים, ועל הקשיים שהם מביאים איתם.. וברור לי שכל זה יבוא. כל מה שאני יכולה לעשות כרגע לדעתי זה לזעוק לשמים, לדבר עם אלוהים שלי ולהתחנן שלא יזנח אותי, כי הוא מעולם לא עשה זאת.. שימשיך להנחות אותי, להאיר לי את הדרך, לחבק אותי בעיקר עכשיו, כשכל כך קשה.. ואני יודעת שאלוהים שלי שומע, רואה, מרגיש אותי, ויותר מהכל אוהב אותי.
אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים אז כל אחד והאבא שלו.. ואני תקווה ותחינה שהאבא הזה שלי, יאהב ויחבק אותי הלאה...