מאחר ורובכן מכירות אותי,והנושא רגיש

[fuzzki]

מאחר ורובכן מכירות אותי,והנושא רגיש

שיניתי את הניק... יש לי בעיה מאוד גדולה ואני ממש לא יודעת איך להתמודד איתה. בן הזוג שלי אמר שהוא לא מרגיש חיבור לתינוקי שלנו, ואיך הכל התחיל? לפני כמה ימים צ'ופצ'יק התחיל לצחוק בקול רם ואני ממש בעננים בכל פעם שאני שומעת אותו צוחק, אז היום בערב ישבנו על הרצפה, כשהוא שוכב על הגב ואני מדגדגת אותו ומצחיקה אותו והוא מאושר עד השמיים... וכל פעם אמרתי לבעלי: "אתה שומע?" או "יו, תראה איזה חמוד..." ושמתי לב שאני ממש צריכה לדובב אותו להתייחס אליו. וכשאמרתי לו שזה קשה לי עם העניין ושאני הייתי שמחה שהוא יהיה חלק מכל הגדילה המדהימה שצ'ופצ'יק עובר אז הוא אמר שהוא לא מרגיש חיבור אליו. נכון שצ'ופצ'יק ממש זורח כשהוא רואה אותי, ומתנהג אחרת כשאחרים בסביבה, אבל זה בעיקר כי רוב היום אני והוא יחד. החל מהשבוע, ובחצי שנה הקרובה בן הזוג שלי יגיע הביתה בסביבות עשר בלילה כל יום, כך שהוא די יפספס את הגדילה שלו, אבל לא בזה עסקינן, וכשהסברתי לו שאני מרגישה לבד כל היום, רק אני וצ'ופצ'יק, והייתי שמחה שהוא יתלהב יותר ויגיב יותר באיכפתיות הוא ממש התעצבן והתפתחה ממש מריבה. עכשיו אני בחדר השינה והוא ישן בסלון. זו הפעם הראשונה... אני ממש מרגישה שאני לא אוהבת אותו ולא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שטעיתי בבחירה שלי ושהוא יהיה חרא של אבא. גם ככה הוא לא מתייחס יותר מדי לצ'ופצ'יק ולפעמים נדמה לי שהוא מתייחס אליו כמו לתיק ולא למתנה... אני רוצה להיפרד, אני לא רוצה להיפרד... לא יודעת...

 

[ליילה]

אוי, כמה קשה...

אני מודה שזה היה פחד גדול שלי, שבסופו של דבר בעלי לא יתחבר לתינוק. בכל זאת הוא גדל בתוכנו, ולא בתוכם, ובתקופה הראשונה אין ספק שאנחנו מתוקף הנסיבות יותר קרובות אל התינוק. בימים הראשונים הייתי בטוחה שזה מה שקורה, הרגשתי שבעלי מקנא בי, על זה שיש לי יותר זמן ויותר פעילויות עם התינוק (מה לעשות שהוא לא יכול להניק) ומקנא בתינוק על זה שגזל את תשומת הלב שלי ממנו באופן כל כך אינטנסיבי, אבל עם הזמן, זה השתנה, ולאט לאט אני רואה איך כל יום הוא מתחבר אליו יותר, ומתאהב בו יותר. אין לי מושג בין כמה התינוק שלך, אבל אם הוא צוחק, אני משערת שבסביבות החודשיים, ויכול להיות שבעלך צריך עוד זמן, כדי להתחבר אליו, מה לעשות לפעמים זה לוקח יותר זמן, בשבילו זה בכל זאת יצור זר שהגיע הבייתה פתאום. אולי גם יש לו כעסים או משקעים כלפי התינוק, אולי הוא מקנא בך על זה שאתם יותר יחד - תני לו בזמן שהוא איתו לעשות דברים, למשל אני את ההחתלות ואת האמבטיות העברתי בלעדית לבעל, ואני רואה שזה זמן איכות שלו עם הילד, וזה זמן שגורם להם להתחבר... אני מחמיאה לו כל הזמן על דברים שאני חושבת שהוא עושה טוב ונכון עם הילד, כדי שיקבל ביטחון בטיפול בו, אני מראה לו שיש דברים שהוא עושה טוב ממני, ובכך אני מדגישה את האייכויות שלו כאבא לעומתי, כאמא. אולי יש לבעלך כעסים על התינוק שגזל אותך ממנו, צריך לבדוק גם את זה - נסי לדבר איתו ולראות, אולי את לא שמה לב ואת מקדישה את כל כולך לתינוק ושוכחת לגמרי את הזוגיות שלכם ויוצרת בזה אנטגוניזם של האבא כלפי הילד. מאוד קל לזנוח הכל ולהתרכז רק בתינוק קטן שצריך אותך כל כך, אבל אסור לשכוח שיש עוד דברים בחיים, כמו זוגיות, ועוד אנשים שצריכים תשומת לב כמו הבעל... נסי לבדוק מאיפה נובע העניין, למה הוא כל כך כועס, ומשם כבר יהיה יותר קל לנסות לתקן...

 

[הילה301]

עונה גם בשם אחר-(ארוך)

אני עדיין מהפורום השכן (הריון ולידה) אבל מציצה כאן המון. כמוך,גם לא הייתי רוצה שיזהו אותי . אני כל כך מבינה אותך ואת החשש שלך ולכן הייתי רוצה לספר לך קצת על מצבי. אני נשואה לגבר שהיה כבר נשוי פעם ויש לו שלושה ילדים מאשתו הראשונה. לי זה הריון ראשון. מערכת היחסים ביננו פתוחה ועמוקה ובלי שום קשר אנחנו הולכים גם לטיפול זוגי, לא כי רע לנו, אלא כי אנחנו רוצים שימשיך להיות לנו טוב. (זה היתרון בלהיות נשואה למישהו שכבר עבר מערכת אחת). עכשיו מה? בעלי מספר שהוא מעולם לא התחבר להריונות של ילדיו ויותר מזה, הוא בכלל לא רצה את הילדים האלה. וכשהם נולדו הוא ממש לא התחבר אליהם. הם בכו המון וחוץ מלאכול לעשות צרכים ולישון הם לא עשו הרבה. היום, כשהילדים גדולים, אני שומעת את הסיפורים האלה בהשתאות כי התפקוד שלו כאב הוא יותר מאשר אב רגיל. הוא יותר אמא אווזה מאשר אבא והבנתי ממקורבים שגם לפני גרושיו הוא היה כזה. ברגע שהם קצת גדלו והוא הצליח לתקשר עימם הכל השתנה. בטיפול העליתי את הפחדים שלי, גם בגלל שעם כל ההבנה, קשה לי שהוא לא מתרגש כמוני מהבדיקות ומהמפגש עם העוברית שלנו, גם בגלל שאני יודעת שאם זה היה תלוי בו הוא לא היה מביא לעולם עוד ילדה והוא עושה זאת רק משום אהבתו אליי. ועדיין, הוא האבא, הוא יהיה שם. אז יקח לו זמן, אז הוא יתחבר אחרת, אבל הוא יתחבר. המצב אצלך שונה משום שלבעלך זהו ילד ראשון והחששות שלך מוצדקים כי את לא ראית את תפקודו כאב לפני. אבל תזכרי, את בחרת להתחתן איתו, כנראה שידעת למה. תני לו קרדיט. הוא עובר משהו לא פחות (אם לא יותר) קשה ממך. הוא איבד איזשהו חלק ממך ואני בכוונה משתמשת במילה איבד כי בטיפול בעלי מעלה כל הזמן את החשש הזה שהוא יאבד את ה"ביחד" שלנו. זה לגיטימי כל כך. תני לו את הזמן ואל תטיפי לו אפילו שזה נוראאאאאאא קשה. אני אשמח להרחיב ולדבר איתך על כך באם תרגישי צורך. רק חשוב היה לי להאיר לך צד אחר. לא חייבים להתחבר ישר, זה לא מעיד על איכות ההורות בייחוד שהוא לא ההורה הצמוד לתינוק. הוא בעצמו עובר עכשיו תהליך מעבר לסטטוס של אבא ומפרנס. אני מציעה לך, לגשת אליו ולהגיד לו שהתפרצת בגלל הפחדים שלך אבל את לא מבטלת את הפחדים שלו ומבינה אותם. ושהיית רוצה לדבר עליהם. כשמדברים על פחדים בקול רם הם מקבלים פרופורציות אחרות. ואם הוא לא מהדברנים אז דברי את בהבנה. בהצלחה ואל תשברי את הכלים כל כך מהר

 

[אור100]

גברים גברים.....

יש גברים ש"מתחברים" לילד רק כשהוא תיקשורתי. כשהילד הולך ומדבר הוא עצמאי יותר ולא צריך לנחש מה הוא צריך כך שיותר קל להסתדר איתו. תני לו את הזמן להתרגל לסטטוס החדש... לפעמים זה לוקח יותר מכמה חודשים

 

[1איתן ולהב שלנו]

הוא לא היחיד....

הרבה גברים מתקשים להתחבר לחבילה הבכיינית שנקראת תינוק,אבל כשאפשר לשחק איתו כדורגל,הם נהיים האבות הטובים עלי אדמות. אצלי המצב קצת שונה,כי סכנת החיים שאיתן היה בה כשהוא נולד,מאוד חיברה את בעלי אליו,עם להב היה לי ממש קשה עם חוסר ההתחברות של כ ו ל ם אליו,כולם כירכרו סביב איתן הנסיך,ולתינוק הקטן והבכיין לא התייחסו,ואני נעלבתי בשמו. ברגע שלהב נהיה קצת יותר תקשורתי,בעלי התחבר אליו,ועכשיו ממש כיף לראות אותם יחד. (אני עדיין כועסת על חלקים מהמשפחה המורחבת שאומרים שלום לאיתן מייד כשהם נכנסים,ומתעלמים מלהב,לדעתי הוא מרגיש למרות שהוא תינוק)

 

[lulyK]

../images/Emo24.gif ללהב. איזה תיאור קורע לב...

 

[סוס של נייר]

מסכימה ומוסיפה משלי

שאבי ילדי ממש לא ידע מה לעשות עם האבהות הפתאומית, ועם הצווחן הקטן. הוא לא נקשר ואף היה מבועת. בסביבות גיל שנה, התחיל להיווצר הקשר ביניהם, שצמח להיות מערכת יחסים מופלאה, שבה הבנזוג מתפקד כאבא נהדר, אוהב, משחק, משתולל, מחבק, סבלני ומצחיק. ממש אפשר לראות את חבל הטבור שמחבר אותם... מזל שהילד בשלב האדיפלי, אחרת בכלל לא היה שם עלי

ועכשיו, עם הצ'ופצ'יק הקטן, הוא כבר הרבה פחות מבועת ויותר מיומן, אבל עדיין מתנהג כמו אפסנאי תינוקות. זאת אומרת הוא שומר עליו ברמת תחזוקה נאותה ביותר, אבל לא נראה שרגש מעורב במשימה הזאת. אני כבר לא דואגת. אני יודעת שהוא יהיה אבא נהדר גם לענבר. זה משבר לא פשוט, אבל תני לכל המערכות להתכייל על המצב החדש, ובוודאי אל תקבלי החלטות פזיזות בעת סערת רגשות.

 

[sipor]

תשמעי..

להעלב או לכעוס זה הדבר האחרון שלדעתי את צריכה לעשות בסיטואציות כאלה. יש גם אבות וגם אמאות שלוקח להם זמן להתחבר לילדים שלהם. אפילו שהם בשרם והם כל כך מתוקים. יש כאלה שלא מתקשרים עם תינוקות אחר כך שהם גדלים הם ההורים הטובים ביותר בעולם. מה שבטוח שכל אחד יש לו רמת התלהבות והקשרות מצידו ואין אפשרו לכפות אותה או לדרוש אותה מהשני. איכפתיות זה כבר משהו אחר ואת זה רצוי שיגלה לפחות אליך שהרי את חשובה לו. תני לדברים זמן, אם זה חשוב לך על "תפלי" את הילד עליו לטיפולו כאשר את רואה שהוא לא מוכן לכך (עד כמה שניתן כמובן). תני לו להתחבר לילד בקונטציות חיוביות והכי חשוב תני לזמן לעשות את שלו, לכל אחד הזמן שלו. אל תשכחי שגם את התחברת לילד וקצת התרחקת ממנו מטבע העניינים ועסוקה מאוד בילד, זה גם סוג של משבר שגברים עוברים. את תראי הוא לאט לאט יתקשר לילד בקצב שלו. טיפ קטן שאני יכולה לתת לך זה שתתני לו לעשות משהו שרק הוא צריך לעשות לילד וזה החצי שעה שעה שלהם, כמו לרחוץ אותו לפני השינה להלביש ולהכניס למיטה, אז הוא ירגיש שיש בו צורך , או לחילופין שעה שאת יוצאת החוצה והוא דואג לו, זה יקרב בינהם לאט לאט, גם התינוק יתקשר אליו וישלח אליו חיוכים , זה חשוב ! וגם הוא ירגיש חשוב ונזקק וגם זה יקרב. להיפרד זה בטח לא הפתרון, קצת סבלנות, כעס לא מביא האהבה רק סובלנות מביאה, לדעתי האנונימיות מיותרת כי אין מה להתבייש זה קורה להמון אנשים, לחלק זה עובר אחרי שבוע שבועיים ולחלק זה נמשך יותר, הרי אי אפשר לצפות שכל אחד יתחבר לתינוק כאילו לא היה אתמול ! בהצלחה!

 

[מזאלונה]

נשמע מוכר, אבל יש אופטימיות....

בעלי מאוד אהב את התינוקת שלנו מן ההתחלה, אבל כיוון והיא ינקה באופן מלא ואני הייתי בבית בחופשת לידה ואחר כך בחופשה ללא תשלום, יצא שבמשך החצי שנה הראשונה של חייה אני הייתי איתה רוב הזמן. הוא הביע כלפיה הרבה אהבה, אבל הרגשתי כל הזמן שהוא לא ממש מתחבר אל היצור הקטן הזה, שכל מה שהוא עושה זה לבכות, לישון, לינוק ולעשות קקי. אבל.... כשהיא גדלה קצת והתחילה להגיב לדברים, לצחוק, לשחק, לזחול וכו', הוא התחיל ממש "לגלות" אותה. אני חזרתי לעבודה לפני חודשיים והוא בינתיים מטפל בה בבוקר ואני אחר הצהרים - ומה אני אגיד לך, לפעמים אני ממש מקנאה! הפעם הראשונה בה היא בכתה כשמישהו מאיתנו יצא מהחדר היתה בגללו! היא מתרגשת בטירוף בכל פעם שהוא מגיע הביתה, והוא נקשר אליה בצורה מדהימה. אני מאוד מבינה אותך ואת הקושי שלך, אבל נסי לתת לו את הזמן שלו להקשר לתינוק. אל תשכחי שכל חווית ההריון והלידה, עד כמה שהוא היה מעורב בה, עברה בעיקר עליך, התינוק היה חלק ממך במשך תשעה חודשים והטבע רוצה ומכוון אותנו לחוש שהתינוק הוא חלק מאיתנו. גם עליו, למרות שהוא לא ילד, עוברת תקופה של הסתגלות, ועם הזמן הוא בוודאי יתחיל להרגיש קרבה רבה יותר לתינוק.

 

[משוש30]

קיבלת תשובות מעולות ואין לי אלא

להוסיף חיבוקים וחיזוקים ולקוות שהמשבר יעבור וההתחברות תגיע במהרה

 

[julie28]

יש כתבה שאולי יכולה לעזור לך...

אני חושבת שזה יכול לעזור לך ...ותני לו גם לקרוא את הכתבה הזו. מאחלת בהצלחה ...

 

[עמית@]

מה שכתבתי לא עבר, אבל כתבו דומה

מאוד למה שרציתי להגיד. יש לי רק עוד להוסיף- האם הוא יכול להגדיר מה זה "לא מתחבר"? האם זו קנאה על שינוי החיים? פחד מאותו שינוי? אולי הגדרה מדוייקת תוכל לכוון אתכם לפיתרון.

 

[בזזזזזזז]

מעולה. ועוד משהו קטן

יופי של תשובה. גמני התחברתי, אפילו שבשבילנו זו פעם שלישית. יש לי להוסיף רק משהו קטן: אל תכעסי עליו. בשבילו זו תקופה קשה. לא זוכרת אם קראתי את זה כאן בתגובות או בתגובות על משהו קודם, אבל בניגוד אליך שהיו לך 9 חודשים להתרגל לפיצי - לו לא היו והוא הרגיש "מחוץ למשחק" כל אותו זמן - אז תני לו לפחות את הזמן הזה כדי להתחבר - ותראי שבסוף הוא יהיה משוגע עליו עוד יותר ממה שציפית. פשוט תהיי סבלנית ותחליטי עם עצמך שאת לא קובעת גבולות זמן ולא מפתחת ציפיות שרק יקשו עליו עוד יותר (כי הוא ירגיש שהוא כל הזמן במבחן) - ופתאום תתחילי לראות את השינוי. ולמרות שזה אולי מרגיז ולא שיוויוני - הוא מרגיש כמו ילד שנולד לו מתחרה - וגם אם זה מכוסה בהמון כיסויים - עמוק בפנים זה ככה (לא סתם קוראים להם "הבן הבכור") - אז שוב, תני לו זמן ותשומת לב (למרות שזה כאילו "על חשבונך") - ותראי שבסוף תשמחי.

 

[ענתש]

אני גם מאלו שחושות שאת צריכה

מצד אחד להתאזר ביותר סבלנותומהצד השני לדבר איתו על זה שזה מפריע לך. למה יותר סבלנות ? כי יש הרבה גברים (וגם נשים, תתפלאי) שיותר קל להם להתחבר לילד כשהוא מדבר, כשהוא מתקשר, כשהוא יכול ללכת איתם לפעילויות משותפות ו"לתרום את חלקו" בעת הפעילות. אבא של בעלי, לדברי אמא שלו, לא נגע בילדים שלו עד שהם היו בני שלוש בערך... והנה בעלי ואחיו מרגישים שהוא היה אבא מדהים, מעולה, אוהב, זמין. הם לא זוכרים את התקופה שהם היו תינוקות, הם כן זוכרים את אבא שמשחק איתם משחקי קופסא, שמכין שיעורים, שמלמש, מטייל, מדבר ומדובב כשקשה - והוא לא היה מסוגל להתחברות הזו כשהם היו עוד לא ילדים אלא תינוקות. ואגב, אנשים משתנים כי היום הוא סבא ממש אחר - הוא התחבר לנגה עוד כשהיא היתה ממש ממש פיצית. בקיצור - יש תקווה. לגבי הרגשות שזה גורם לך - תבדקי עם עצמך טוב שזה לא חלק מכל הרגשות והתחושות הקשות שעוברים לפעמים בין בני זוג אחרי שנולד ילד - יש הרבה בעיות והרבה כעסים וכל דבר קטן שכזה רק מוסיף. הרי אם הכל היה בסדר בינכם וזו היתה הבעיה היחידה היית מוצאת דרך לעזור לו להתקרב לילד, אני חושבת...

 

[ירדן של ירון וטל]

mיתפרצת לדלת פתוחה...

חייבת להגיד משהו שעוד לא אמרו. ראיתימקרים קיצוניים של מה שאת מתארת , הרבה קרה לדעתי בגלל הנקה, השעות המרובות שיש לך איתו וכו'.. אני חושבת שכדאי שתשאירי אותם ותצאי לך. כולם ייצאו מרווחים...!

 

[קלריסה]

מותק, את קצת רגישה מדי

פוצקי היקרה, חס וחלילה אל תקחי את הכותרת כעלבון. כיוון שהחברות התייחסו למישורים האחרים, אני אתייחס רק לסיומת של דברייך: את כבר חושבת לעזוב אותו (וכמובן לא רוצה לעזוב אותו) ואולי כן (ואולי לא)... אז מה רציתי לומר לך? אל תקחי את זה קשה, בובה. את פשוט עוד קרובה מדי לתקופה של הלידה, ועם כל הכבוד לשכל הישר שלך ולהיותך אדם בוגר, בתקופה שלאחר הלידה (וגם לפניה, וגם במחזור, וגם -- בתקופה שנהיה ספתות והמחזור יתחיל להיפסק...) הרגשות שולטים בנו ועושים בנו שמות. פעם את צוחה ופעם את בוחקת. אל תקחי קשה את הרגשות המעצבנים שזה יצר בך. ואל תפילי על האבא הנחמד הזה את *כל* התסכולים. כי הוא יתרגל לתינוק המתוק, ולך יעברו הרגשות האלה. אז כדאי לשתף אותו באיכסה שאת מרגישה, אבל בטח שלא להעלות את המילים "פרידה" ודומותיה. אני זוכרת שבלידה הראשונה נעלבתי מכל אחד: מהאחות בבית החולים, מהפקידה שרושמת את התינוקות, מחמותי (נו, איך לא?) מגיסתי (חבל על הזמן) מאמא שלי, מאחותי מכולו ומכולו. בלידה השנייה כבר ידעתי שזה יבוא, אז לקחתי את עצמי פחות בכובד ראש. אז מי אני ומה אני שאומר לך מה לעשות? - אני אף אחד. אבל אולי זה יכול לעזור לך טיפה להיכנס לפרופורציות. חבל על האבא הנחמד, שגם הוא - כמו שאמרו הבנות - עבר שינוי וטלטלה רצינית בחייו (גם טלטלה חיובית היא טלטלה).