מאיזה כיוון לחשוב?

מותר לי

New member
מאיזה כיוון לחשוב?

דיברתי היום שוב עם אמא שלי והיא העלתה את השיחה ההיא שביקשתי ממנה לברר מה זה אנורקסיה, בולמיה... והיו לה תשבות בהחלט לא מפתיעות! אנורקסיה= הרעבה עצמית בולמיה= התקף בולמוס יידעתי אותה שמאנורקסיה אפשר למות, ובולמיה זה גם להקיא, "ולמה את רוצה שאני אדע את זה?" שאלה... "את יודעת שהייתי אנורקסית ובולמית?" "את??" "כן" "ומה את רוצה עכשיו?" "אני רק רוצה שתדעי מה זה, שתדעי איך למנוע את זה אצל הילדים האחרים, שתשימי לב" "אל תדאגי, הם יספרו לי. אם אני לא יודעת על זה- סימן שאין בעיה" "למה, אני סיפרתי לך?" "לא, את לא סיפרת לי אף פעם" "ובכל זאת הייתי אנורקסית" "אז מה את רוצה להגיד בזה?" "ששום ילד לא יבוא ויגיד לך שיש לו בעיה כזאת, כי הם לא יגידו!" "אז כנראה שאין להם בעיה" "אם לי היתה בעיה ואת לא ידעת ממנה ולא סיפרתי לך- כנראה זה יכול להיות גם אצלם!" "את יכולה לספר לי עוד על זה?" "אני מעדיפה שתחקרי את הנושא הזה ותגיעי לדברים יותר מדוייקים מהגדרות" "אין לי זמן, אולי בהזדמנות" דיברתי היום עם בת דודה שלי, שספרה לי שאחותי מאד יפה וגבוהה ורזה וחמודה, האסימון נפל כשדיברתי בערב עם אחותי: "תלבשי את השמלה השחורה" "היא לא תעלה עלי" "למה לא תעלה?" "כי אני שמנה" "אל תעבדי עלי, את רזה" "את נורמלית? את יודעת כמה השמנתי?" טוב, מודה, השמלה השחורה שלי באמת לא תעלה עליה, אבל זה לא בגלל שהיא שמנה, זה בגלל שאני הייתי יותר רזה ממנה!! מה נשאר לי? רק לבקש ממשהו לנער חזק כמה אנשים שם בבית לפני שיקרה אסון... מקווה להצליח להחזיק את אחותי בשלט רחוק...
 

rolan

New member
זה באמת עצוב

זה אפילו נורא! לראות את האדישות הזאת... אם את בטוחה שאחותך שם - אולי את יכולה לעודד אותה לדבר, אולי היא כן תגיד משהו ומשם הדרך לדבר עם אמא או מישהו שיכול לעזור לה, תהיה קלה יותר? אולי?.... רק מחשבה שמנסה לעזור...
 

מותר לי

New member
רולן,

שמעתי את אחותי פעם ראשונה מדברת על זה, וזה נותן לי דחף לדבר איתה, לראות איפה היא עומדת, מה היא חושבת, מה היא רוצה לעשות... שאלתי אותה כמה היא שוקלת, אבל היא אמרה שהיא לא יודעת והיא לא רוצה לדעת... אז מאיפה היא "יודעת" שהיא שמנה? אני לא קונה את זה, בטח לא אחרי ששמעתי מכאלו שמכירים אותה שהיא רזה! היא בת 14, ומאד יכול להיות שהיא עדיין לא רגילה לשינויים בגוף שלה, אני מאד מקווה להצליח להחזיק אותה ולשכנע אותה ללכת לאחות, ולו רק בשביל להרגיע אותי ולדעת שהיא באמת בסדר... אמא שלי עדיין חיה בבועה שהכל בסדר והכל תקין והכל מלא פרפרים ופרחים בבית... היא לא מסוגלת (או לא רוצה) לקלוט שכל הבעיות האלו שמדברים עליהם ברחוב וכולם שומעים ומצקצקים בלשון- יכולות להיות אצלה בבית מתחת לאף בלי שהיא תדע! (ואני לא מדברת כרגע על משהו ספיציפי) זאת בועה עבה, ואני בספק אם מישהו יצליח לנפץ אותה... בנתיים? אני צריכה להיות בתפקיד החולה והאמא
לדעת איך לרפא את עצמי ולדעת לטפל בה אם צריך... למה החיים כ"כ מסובכים? למה?
 

אופירA

New member
מנהל
היא לא מסוגלת

להתמודד עם סוג כזה של בעיה, לכן היא לא מסוגלת לקלוט. נקודה. אם היא אדישה, זה בגלל שהיא לא מסוגלת להתמודד. הדרך הזו שלה (להתעלם מבעיות ולהכחיש) היא זו שמזינה את המחלה - אצלך, ופוטנציאלית אצל ילדיה האחרים. זה וודאי קיים אצלה גם בתחומים אחרים בחיים. אמהות שלוקחות אחריות ומתמודדות אינן יוצרות את הטריגר של המחלה אצל הבנות (כמו רולן ודומותיה). חלק מהמחלה זה המאמץ לנסות לשנות אותה ולתקן אותה. הרבה אנרגיה הולכת על זה. הכיוון הבריא הוא הפוך: לקבל את המציאות של המוגבלות של האמא, ולהתרכז ביצירת קשר טוב עם עצמי. כאן את יכולה להוות תפקיד - להיות לה אוזן קשבת ולב מבין, ע"מ שתוכל להיפתח אליך ולהרגיש שאפשר לתת בך אמון. ואז תיווצר ביניכן תקשורת, דרכה תוכלי להעביר לה מסרים של הערכה, אהבה ואמון ביכולותיה ודגש על החיובי שבה. אי אפשר לתת אמון באם שמכחישה כשיטה. ואגב, התקשורת איתה עשויה לתת לך כוח להתמודד עם המחלה שלך! כשאני עוזרת לנערה שסובלת להתחבר לעצמה, אני מתחברת לעצמי. כשאני משננת לה את החיובי שבה, אני מאמינה לחיובי שבי!
 

מותר לי

New member
אופיר, הדהמת אותי!

אכן זה מתבטא אצלה גם בתחומים אחרים בחיים! מקווה ליצור קשר חיובי עם אחותי, בלי שאמא שלי תתקע לי טריזים, כמו שהיא רגילה לעשות... תודה, אופיר על העצות והחיזוקים!
 

rolan

New member
בקריאה ראשונה

הסכמתי עם דברייך אופיר. אולם כעת, במחשבה שניה, אני חושבת שיש סיבות נוספות לזה שאינה מתמודדת. אני חושבת שזה חוסר יכולת. לא לכל אחד יש את הכוחות הנפשיים. היא אולי קולטת, אולי מבינה שיש בעיה, אך אינה מסוגלת להתמודד איתה. צריך כוחות נפש עצומים כדי להתמודד עם משברים ובמיוחד כאלו שהם קריטיים וגורליים כל כך. לצערי הרב, הרבה מאוד אנשים לוקים בחסר הזה והגרוע מכל, אינם מבקשים עזרה... ולך תמיד אני מציעה לשוחח עם אחותך ולבדוק האם הבעיה אכן זו בה את חושדת. לאחר שתאמתי את המצב, אני מציעה לך לפנות אל אמא ולהודיע לה שלדעתך יש לאחותך בעיה וכדאי לטפל בה. לגבי הטיפול עצמו, בבוא הזמן נחשוב יחד מה כדאי לעשות... בינתיים לשלב זה - בהצלחה
 

אופירA

New member
מנהל
כמה נכון (וכמה חבל...)

אני כ"כ מבינה את חוסר היכולת. ומאמינה לו. ומי שלא יכול להתמודד - התעלמות זו הדרך שלו. אין לו ברירה אחרת! הוא לא אשם. וזה כואב. כי בגלל ההתעלמות הוא צריך להתמודד אח"כ עם דברים קשים הרבה יותר!!! אתמול דיברתי עם הבן שלי על החלטות קשות. אז הוא אמר: הרבה דברים קשים. אבל צריך לחיות עם זה. אפילו להכין חביתה זה קשה, אם אין לך מחבת מתאים, או אם את בדיכאון!!! זה היתה נחמה עצומה עבורי, לשמוע שהבן שלי מבין ומקבל את הדברים כפשוטם. כמה שניסיתי לאורך החיים לשתף את הוריי בקשיי התפקוד שלי עקב הדיכאון, מעולם לא זכיתי להבנה. "אני לא מבין, מה הבעיה לשטוף את הבית?". לך תסביר לו. אז הוא לא הצליח להבין. הוא לא היה מסוגל. אז אח"כ הוא היה צריך להתמודד עם התקף פסיכוטי של הבת שלו - ולראות אותה קשורה למיטה בבי"ח לחולי נפש!!! אוי!
 
למעלה