מאיידנק
זה משהו שכתבתי לפני חצי שנה, על המסע לפולין שעברתי שנה לפני כן.. בהצלחה לכל מי שנוסע בקרוב לפולין, תהנו (כן, גם תהנו, זה לא בהכרח סותר..) הייתי ממליצה לכל אחד שיכול, לנסוע חוויה לחיים. [7.3.04] היום לפני שנה הייתי במאיידנק. ועדיין, אם ישאלו אותי, מה המחנה הכי נורא שהיית בו- אני אגיד- מאיידנק. במאיידנק, הכל נשאר כמו שהיה... הביתנים, תאי הגזים, המשרפות... הר האפר לראות ולא להאמין.. 7 טון. זה בלתי נתפס. כמה בני אדם יש ב-7 טון? מאיידנק היה ידוע גם בגלל ההתעללויות שהתעללו באסירים שם. אני זוכרת שהמדריך סיפר לנו, על מפקד המחנה...יום אחד תפסו ילדה יהודייה בת 3 גונבת אוכל. מפקד המחנה הכה אותה מכות רצח. הפסיק אותו חייל אחד, שאמר לו שביתו הקטנה נדקרה מאחד הורדים שהיה להם בגינה בבית (בתוך המחנה..). המפקד הלך מיד וחיבק אותה ובכה איתה. רגע אחד מפלצת, רגע אחד אבא. עוד אחד מהדברים שאני לא עולם לא אבין.. אבל בעצם, כבר הבנתי שאני אף פעם לא אבין. למה אני ממשיכה לנסות? ישבנו שם, ביציאה מתאי הגזים. "מפה הזונדרקומנדו לקחו את הגופות עד למשרפות, שהיו רחוקות יותר" "אבל זה ממש ליד הגדר, איך התושבים הפולנים לא ראו?" "הם ראו". ואני מנסה לדמיין לי את הזונדרקומנדו, לוקחים את הגופות על המריצות האלה כמו שיש בסרטים...שלדי אדם...ומהחלונות של הבתים הסמוכים, הפולנים מסתכלים עליהם אדישים. אז מה אם נשרפים פה אנשים? אז מה???? להם זה לא נוגע. ואז באות הדילמות... "מה אתם הייתם עושים במקומם? במקום אלו שעמדו מן הצד? מה בעצם היה להם לעשות? אם היו זורקים פנימה אפילו תפוח, הם היו מסתכנים בכך שהגרמנים היו תופסים אותם ואולי יורים בהם. בשביל תפוח אחד, שאפילו לא היה מציל חיים אולי, זה שווה?" (המדריך מנסה להתעלל בנו עם שאלות קיומיות) "אבל, זה לא נכון....בטוח היה משהו שהם יכלו לעשות...להראות לעולם, משהו חייב להיות!" "לעולם לא היה אכפת". ואנחנו יודעים שהוא צודק. יודעים יותר מדי טוב. אבל לא רוצים להאמין. והוא לא מצדיק אותם, ככה הוא אומר לנו, גם הוא חושב שהם היו חייבים לעשות משהו. ואנחנו מנסים לחשוב ביחד מה הם היו יכולים לעשות...אפילו לזרוק תפוח..אם כל אחד היה זורק תפוח, היו פחות אנשים שהיו מתים ברעב. ואני נזכרת באישה הפולנייה עם התינוק, שראיתי מטיילת לה להנאתה ברחבי המחנה רק כמה דקות קודם לכן. גם היום הם לא היו עושים כלום. פה נרצחו 300,000 איש, והיא מטיילת עם תינוק. פתאום אני מרגישה שנאה לכל הפולנים. משהו בלתי מוסבר. אני בדר"כ לא שונאת אף אחד.. ואני לא ממש זוכרת את כל מה שעשינו שם במחנה, אני לא זוכרת מה היה לפני מה, הכל מעורבב לי בזיכרון. אני זוכרת כל מיני תמונות ודברים שנאמרו. היינו שם כמה שעות..ואני זוכרת בעיקר את תאי הגזים, הביתן עם הנעליים והר האפר. הכל נשאר כמו שהיה. באושוויץ הרוב משוחזר. ופה יותר קשה. לא יודעת, אולי זה גם בגלל שכבר היינו באושוויץ וזה מצטבר. ואנחנו גם לא יכולים להתעכב פה יותר מדי, יום שישי, ואנחנו צריכים לנסוע לורשה ולהגיע לפני כניסת השבת. אני זוכרת את הטקס שעשינו שם, בהר האפר. זאתי עם הקול שחודר לך לעצמות שרה את "פונאר" וקטעי קריאה, שאני לא ממש זוכרת.. וזה עם הכיפה שאומר קדיש..כמו בכל טקס. ואז ההמנון. לשיר "התקוה" במאיידנק- יש לזה משמעות שונה. מרגשת.. ומי שלא נסע לשם, לא יבין. אחרי שכולנו כבר רועדים בכל הגוף ולא רק מהמינוס כמה מעלות שהיו שם באותו יום, חזרנו לאוטובוס. לצחוקייה של ארוחת צהריים.. ואני כל פעם מחדש מתפלאת, איך בכמה דקות אנחנו יכולים לעשות סוויץ' כזה בראש, ולחזור לצחוקים ולהומור הקבוצתי שפיתחנו כבר. אני לא חושבת שיש בזה חוסר כבוד. לכולנו זה היה קשה. ועוד לא עיכלנו אפילו..אמרו לנו שזה בסדר, קשה לעכל כל כך הרבה מראות קשים שרואים בבת אחת...שבוע של שואה. אבל זה בסדר, מותר לצחוק. במסע הזה אין חוקים. אין מותר ואסור, תעשו מה שאתם מרגישים (עד גבול מסוים..). וחצי שעה קודם לכן אני רציתי לבכות, לבכות שם בהר האפר, כל כך רציתי לבכות.. ובלילה אחרי הקבלת שבת, היתה לנו שיחת סיכום.. יום שישי בערב, ואני, במקום לצאת עם החבר, נמצאת באיזה מלון בורשה, עם קבוצה שעד לפני כמה חודשים לא ממש הכרתי, רק היי וביי במסדרונות בית הספר...ואנחנו מדברים על מהות החיים, המוות, השתיקה. השואה. וזה בכלל לא נראה לי מוזר. כאילו זה הדבר הכי הגיוני לעשות..קבוצה של בני 16-17, מדברת על מהות החיים ומתכווחת על נושאים קיומיים, שבדרך כלל בכלל לא מטרידים את התאים האפורים שלנו. זה בעצם המשמעות של להיות יהודי,ישראלי, לנסוע לפולין, לדבר על השואה, על הדילמות...על החיים. אם היינו אמריקאים, למשל, מה היה אכפת לנו? פתאום אני מרגישה גאווה להיות יהודייה. כן, אני, הכופרת הידועה.. בשבילי יהדות לא קשורה לאלוהים. לא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר. רק יהודייה וישראלית. ואז אני חושבת על אח שלי...יום הזיכרון ויום השואה פתאום מתחברים, ואני יודעת שהשנה שניהם יהיו יותר קשים לי. בגלל המסע. ועוד פעם, בגללו. בזכותם, אלו שנספו שם, יש לנו מדינה. בזכותו, ובזכות אותם חיילים- יש לנו מדינה. הכל מתחבר.. וגם מתוך הגאווה הזאת, של להיות ישראלית... אני רוצה לבכות פתאום. לבכות על הפיגוע שהיה כמה ימים קודם, על ה-6 מליון שנרצחו על האדמה הזאת, שאני נמצאת בה עכשיו, על אח שלי, שאף פעם לא נסע לפולין וגם לא ייסע, ואני כמעט ולא בוכה עליו כבר, על אח שלי שנהרג.. לא קל להיות ישראלים.. הפולנים, האירופאים, האמריקאים, כולם בעצם, הם לא יבינו. הם לא יבינו את המשמעות של השואה, שהיא הרבה יותר מ-6 מליון. את המשמעות של לחיות פה, בישראל. פתאום אני מבינה. והכאב האישי שלי,שהבאתי מהבית, מתחבר לי פתאום לכאב הלאומי הזה...שם. ואני כל כך רוצה לבכות..
זה משהו שכתבתי לפני חצי שנה, על המסע לפולין שעברתי שנה לפני כן.. בהצלחה לכל מי שנוסע בקרוב לפולין, תהנו (כן, גם תהנו, זה לא בהכרח סותר..) הייתי ממליצה לכל אחד שיכול, לנסוע חוויה לחיים. [7.3.04] היום לפני שנה הייתי במאיידנק. ועדיין, אם ישאלו אותי, מה המחנה הכי נורא שהיית בו- אני אגיד- מאיידנק. במאיידנק, הכל נשאר כמו שהיה... הביתנים, תאי הגזים, המשרפות... הר האפר לראות ולא להאמין.. 7 טון. זה בלתי נתפס. כמה בני אדם יש ב-7 טון? מאיידנק היה ידוע גם בגלל ההתעללויות שהתעללו באסירים שם. אני זוכרת שהמדריך סיפר לנו, על מפקד המחנה...יום אחד תפסו ילדה יהודייה בת 3 גונבת אוכל. מפקד המחנה הכה אותה מכות רצח. הפסיק אותו חייל אחד, שאמר לו שביתו הקטנה נדקרה מאחד הורדים שהיה להם בגינה בבית (בתוך המחנה..). המפקד הלך מיד וחיבק אותה ובכה איתה. רגע אחד מפלצת, רגע אחד אבא. עוד אחד מהדברים שאני לא עולם לא אבין.. אבל בעצם, כבר הבנתי שאני אף פעם לא אבין. למה אני ממשיכה לנסות? ישבנו שם, ביציאה מתאי הגזים. "מפה הזונדרקומנדו לקחו את הגופות עד למשרפות, שהיו רחוקות יותר" "אבל זה ממש ליד הגדר, איך התושבים הפולנים לא ראו?" "הם ראו". ואני מנסה לדמיין לי את הזונדרקומנדו, לוקחים את הגופות על המריצות האלה כמו שיש בסרטים...שלדי אדם...ומהחלונות של הבתים הסמוכים, הפולנים מסתכלים עליהם אדישים. אז מה אם נשרפים פה אנשים? אז מה???? להם זה לא נוגע. ואז באות הדילמות... "מה אתם הייתם עושים במקומם? במקום אלו שעמדו מן הצד? מה בעצם היה להם לעשות? אם היו זורקים פנימה אפילו תפוח, הם היו מסתכנים בכך שהגרמנים היו תופסים אותם ואולי יורים בהם. בשביל תפוח אחד, שאפילו לא היה מציל חיים אולי, זה שווה?" (המדריך מנסה להתעלל בנו עם שאלות קיומיות) "אבל, זה לא נכון....בטוח היה משהו שהם יכלו לעשות...להראות לעולם, משהו חייב להיות!" "לעולם לא היה אכפת". ואנחנו יודעים שהוא צודק. יודעים יותר מדי טוב. אבל לא רוצים להאמין. והוא לא מצדיק אותם, ככה הוא אומר לנו, גם הוא חושב שהם היו חייבים לעשות משהו. ואנחנו מנסים לחשוב ביחד מה הם היו יכולים לעשות...אפילו לזרוק תפוח..אם כל אחד היה זורק תפוח, היו פחות אנשים שהיו מתים ברעב. ואני נזכרת באישה הפולנייה עם התינוק, שראיתי מטיילת לה להנאתה ברחבי המחנה רק כמה דקות קודם לכן. גם היום הם לא היו עושים כלום. פה נרצחו 300,000 איש, והיא מטיילת עם תינוק. פתאום אני מרגישה שנאה לכל הפולנים. משהו בלתי מוסבר. אני בדר"כ לא שונאת אף אחד.. ואני לא ממש זוכרת את כל מה שעשינו שם במחנה, אני לא זוכרת מה היה לפני מה, הכל מעורבב לי בזיכרון. אני זוכרת כל מיני תמונות ודברים שנאמרו. היינו שם כמה שעות..ואני זוכרת בעיקר את תאי הגזים, הביתן עם הנעליים והר האפר. הכל נשאר כמו שהיה. באושוויץ הרוב משוחזר. ופה יותר קשה. לא יודעת, אולי זה גם בגלל שכבר היינו באושוויץ וזה מצטבר. ואנחנו גם לא יכולים להתעכב פה יותר מדי, יום שישי, ואנחנו צריכים לנסוע לורשה ולהגיע לפני כניסת השבת. אני זוכרת את הטקס שעשינו שם, בהר האפר. זאתי עם הקול שחודר לך לעצמות שרה את "פונאר" וקטעי קריאה, שאני לא ממש זוכרת.. וזה עם הכיפה שאומר קדיש..כמו בכל טקס. ואז ההמנון. לשיר "התקוה" במאיידנק- יש לזה משמעות שונה. מרגשת.. ומי שלא נסע לשם, לא יבין. אחרי שכולנו כבר רועדים בכל הגוף ולא רק מהמינוס כמה מעלות שהיו שם באותו יום, חזרנו לאוטובוס. לצחוקייה של ארוחת צהריים.. ואני כל פעם מחדש מתפלאת, איך בכמה דקות אנחנו יכולים לעשות סוויץ' כזה בראש, ולחזור לצחוקים ולהומור הקבוצתי שפיתחנו כבר. אני לא חושבת שיש בזה חוסר כבוד. לכולנו זה היה קשה. ועוד לא עיכלנו אפילו..אמרו לנו שזה בסדר, קשה לעכל כל כך הרבה מראות קשים שרואים בבת אחת...שבוע של שואה. אבל זה בסדר, מותר לצחוק. במסע הזה אין חוקים. אין מותר ואסור, תעשו מה שאתם מרגישים (עד גבול מסוים..). וחצי שעה קודם לכן אני רציתי לבכות, לבכות שם בהר האפר, כל כך רציתי לבכות.. ובלילה אחרי הקבלת שבת, היתה לנו שיחת סיכום.. יום שישי בערב, ואני, במקום לצאת עם החבר, נמצאת באיזה מלון בורשה, עם קבוצה שעד לפני כמה חודשים לא ממש הכרתי, רק היי וביי במסדרונות בית הספר...ואנחנו מדברים על מהות החיים, המוות, השתיקה. השואה. וזה בכלל לא נראה לי מוזר. כאילו זה הדבר הכי הגיוני לעשות..קבוצה של בני 16-17, מדברת על מהות החיים ומתכווחת על נושאים קיומיים, שבדרך כלל בכלל לא מטרידים את התאים האפורים שלנו. זה בעצם המשמעות של להיות יהודי,ישראלי, לנסוע לפולין, לדבר על השואה, על הדילמות...על החיים. אם היינו אמריקאים, למשל, מה היה אכפת לנו? פתאום אני מרגישה גאווה להיות יהודייה. כן, אני, הכופרת הידועה.. בשבילי יהדות לא קשורה לאלוהים. לא הייתי רוצה להיות שום דבר אחר. רק יהודייה וישראלית. ואז אני חושבת על אח שלי...יום הזיכרון ויום השואה פתאום מתחברים, ואני יודעת שהשנה שניהם יהיו יותר קשים לי. בגלל המסע. ועוד פעם, בגללו. בזכותם, אלו שנספו שם, יש לנו מדינה. בזכותו, ובזכות אותם חיילים- יש לנו מדינה. הכל מתחבר.. וגם מתוך הגאווה הזאת, של להיות ישראלית... אני רוצה לבכות פתאום. לבכות על הפיגוע שהיה כמה ימים קודם, על ה-6 מליון שנרצחו על האדמה הזאת, שאני נמצאת בה עכשיו, על אח שלי, שאף פעם לא נסע לפולין וגם לא ייסע, ואני כמעט ולא בוכה עליו כבר, על אח שלי שנהרג.. לא קל להיות ישראלים.. הפולנים, האירופאים, האמריקאים, כולם בעצם, הם לא יבינו. הם לא יבינו את המשמעות של השואה, שהיא הרבה יותר מ-6 מליון. את המשמעות של לחיות פה, בישראל. פתאום אני מבינה. והכאב האישי שלי,שהבאתי מהבית, מתחבר לי פתאום לכאב הלאומי הזה...שם. ואני כל כך רוצה לבכות..
