מאיפה להתחיל....
אני חושבת שהגעתי למקום הנכון. הכל עוד כל כך מעורפל, והתחושה הזאת של החוסר אונים וחוסר הוודאות משתלטת עליי ככל שעוברים הימים. גילו לי סרטן לימפומה (גוש בגודל 17 ס"מ) שלוחץ על הריאה והלב. אני כבר שבועיים בבדיקות ואיתרו שמדובר בנון הוד'קין לימפומה שלפי מה שהסבירו לי הוא יותר קטלני מהרגיל ושאולי גם לא אוכל להביא ילדים בעתיד. מלבד האהבה הגדולה שמורעפת עלי מכל עבר (שגם היא כבר מתחילה להמאס וזה עוד לא התחיל) אני בפחד אטומי... אני מתחילה את הטיפולים בשבוע הבא ואין לי מושג למה אני נכנסת ואיך זה יהיה. כתוצאה מכך אני כבר יומיים מרותקת למיטה עם בעיות עיכול קשות ואני מאוד מקווה שזה פסיכולוגי כי למראית עין נראה שבזמן האחרון כל החולירות נופלות עלי ואני רק חושבת לעצמי... "מה נסגר איתך זה עוד לא התחיל וכבר את נשברת?" הסיטואציה הזאת שאני יושבת וכותבת פה בפורום הזה נראית לי כל כך הזויה... איך לעזאזל זה קורה ולמה אף אחד לא מצא מה שהציק לי חצי שנה? אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש? מפחדת כל הזמן שהחברים שלי חושבים שאני מרחמת על עצמי... ובעיקר נמצאת בחוסר ודאיות לגבי עתידי אני רוצה כל כך להיות אמא ביום מן הימים, למה הדבר שהכי חשוב לי נלקח ממני בלי שום יכולת לשנות את זה? לכולם נורא פשוט להגיד שאפשר לאמץ אבל אני רק לוקחת את האחיין שלי בידיים וכולי כמהה לאחד כזה שיהיה רק שלי, שלא נדבר על מציאת בן זוג שיקבל אותי עם מגבלה כזאת... אני יודעת שאני כותבת המון שחור אבל זאת התחושה הזאת שאולי פה תהייה לי אוזן קשבת כי לכולם בחוץ קל לדבר ולהחליט בשבילי אני מבינה שכולם רוצים את טובתי ואני אוהבת ומעריכה את כולם על מה שהם עושים בשבילי אבל מכירים את התחושה ש... זה אולי פשוט לא מספיק?! אשמח לתגובות וסליחה מראש על הפסימיות! שלכם ברבלה
אני חושבת שהגעתי למקום הנכון. הכל עוד כל כך מעורפל, והתחושה הזאת של החוסר אונים וחוסר הוודאות משתלטת עליי ככל שעוברים הימים. גילו לי סרטן לימפומה (גוש בגודל 17 ס"מ) שלוחץ על הריאה והלב. אני כבר שבועיים בבדיקות ואיתרו שמדובר בנון הוד'קין לימפומה שלפי מה שהסבירו לי הוא יותר קטלני מהרגיל ושאולי גם לא אוכל להביא ילדים בעתיד. מלבד האהבה הגדולה שמורעפת עלי מכל עבר (שגם היא כבר מתחילה להמאס וזה עוד לא התחיל) אני בפחד אטומי... אני מתחילה את הטיפולים בשבוע הבא ואין לי מושג למה אני נכנסת ואיך זה יהיה. כתוצאה מכך אני כבר יומיים מרותקת למיטה עם בעיות עיכול קשות ואני מאוד מקווה שזה פסיכולוגי כי למראית עין נראה שבזמן האחרון כל החולירות נופלות עלי ואני רק חושבת לעצמי... "מה נסגר איתך זה עוד לא התחיל וכבר את נשברת?" הסיטואציה הזאת שאני יושבת וכותבת פה בפורום הזה נראית לי כל כך הזויה... איך לעזאזל זה קורה ולמה אף אחד לא מצא מה שהציק לי חצי שנה? אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש? מפחדת כל הזמן שהחברים שלי חושבים שאני מרחמת על עצמי... ובעיקר נמצאת בחוסר ודאיות לגבי עתידי אני רוצה כל כך להיות אמא ביום מן הימים, למה הדבר שהכי חשוב לי נלקח ממני בלי שום יכולת לשנות את זה? לכולם נורא פשוט להגיד שאפשר לאמץ אבל אני רק לוקחת את האחיין שלי בידיים וכולי כמהה לאחד כזה שיהיה רק שלי, שלא נדבר על מציאת בן זוג שיקבל אותי עם מגבלה כזאת... אני יודעת שאני כותבת המון שחור אבל זאת התחושה הזאת שאולי פה תהייה לי אוזן קשבת כי לכולם בחוץ קל לדבר ולהחליט בשבילי אני מבינה שכולם רוצים את טובתי ואני אוהבת ומעריכה את כולם על מה שהם עושים בשבילי אבל מכירים את התחושה ש... זה אולי פשוט לא מספיק?! אשמח לתגובות וסליחה מראש על הפסימיות! שלכם ברבלה
