מישהי אנונימית
New member
מאיפה לוקחים כוחות?
שבוע טוב, הלוואי ולא הייתי מחפשת את הפורום שלכם... אחרי למעלה משלושים שנה, אבא שלי רוצה לעזוב את הבית. "לכמה חודשים. אחר כך הוא יחליט אם זה הצעד הנכון". המשפחה שלי מאד מלוכדת. אנחנו משפחה דתית, כמעט כולם בבית כל שבת (כל הילדים מעל גיל 20 אך אף אחד לא נשוי עדיין). הבית שלנו תמיד מוקד לאנשים, כל הזמן מגיעים אורחים, חברים. בין ההורים שלי אין מריבות, וכמו שאבא שלי אומר, הוא מאד מעריך את אמא שלי וחושב שהיא אישה נהדרת (תודה באמת...) אבל משהו התמסמס. סתם לקבל תמונה, הם יוצאים הרבה, מדברים כל הזמן. בקיצור, משבר גיל החמישים פוקד אותו והוא מכניס את כולנו להוריקן הפרטי שלו. מבחינתנו - זה אסון. אין לי שום דרך עדינה יותר לבטא את זה. שבתות, חגים, העובדה שהעוגן הכי חזק מתפורר. ביקשנו תקופת נסיון, שבה כולנו נשקיע יותר במשפחה (והאבסורד הוא שגם כך אנחנו נחשבים משקיענים בקטע הזה...). לא ברור לי כמה יש סיכוי לדבר הזה, אבל אם הוא רוצה נסיון בחוץ, אנחנו רוצים קודם נסיון בפנים. אף אחד מחוץ למשפחה המצומצמת לא יודע. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יהיה ברגע שאנשים יתחילו לדעת אם חס וחלילה הוא יחליט לנטוש. אני בתחושה של שכול. אני יודעת שהוא בחיים, ושהוא רוצה להיות שם בשבילנו כל הזמן, רק שמבחינתנו אם הוא לא בבית, זה לא עוזר. כולנו מתפרקים. כל אחד בדרכו. הרבה בכי, כאב, כעסים, בלבול. אנחנו מנסים לחזק אחד את השני ונשברים אצל האחר. מה עושים עם זה? איך לעזאזל עוברים את זה? מאיפה לוקחים כוחות?? איך מצליחים לקום בבוקר, לחייך לכולם, ללכת ללימודים, לעבודה, לדבר עם חברים ולהגיד שכן, ב"ה הכל בסדר?
שבוע טוב, הלוואי ולא הייתי מחפשת את הפורום שלכם... אחרי למעלה משלושים שנה, אבא שלי רוצה לעזוב את הבית. "לכמה חודשים. אחר כך הוא יחליט אם זה הצעד הנכון". המשפחה שלי מאד מלוכדת. אנחנו משפחה דתית, כמעט כולם בבית כל שבת (כל הילדים מעל גיל 20 אך אף אחד לא נשוי עדיין). הבית שלנו תמיד מוקד לאנשים, כל הזמן מגיעים אורחים, חברים. בין ההורים שלי אין מריבות, וכמו שאבא שלי אומר, הוא מאד מעריך את אמא שלי וחושב שהיא אישה נהדרת (תודה באמת...) אבל משהו התמסמס. סתם לקבל תמונה, הם יוצאים הרבה, מדברים כל הזמן. בקיצור, משבר גיל החמישים פוקד אותו והוא מכניס את כולנו להוריקן הפרטי שלו. מבחינתנו - זה אסון. אין לי שום דרך עדינה יותר לבטא את זה. שבתות, חגים, העובדה שהעוגן הכי חזק מתפורר. ביקשנו תקופת נסיון, שבה כולנו נשקיע יותר במשפחה (והאבסורד הוא שגם כך אנחנו נחשבים משקיענים בקטע הזה...). לא ברור לי כמה יש סיכוי לדבר הזה, אבל אם הוא רוצה נסיון בחוץ, אנחנו רוצים קודם נסיון בפנים. אף אחד מחוץ למשפחה המצומצמת לא יודע. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יהיה ברגע שאנשים יתחילו לדעת אם חס וחלילה הוא יחליט לנטוש. אני בתחושה של שכול. אני יודעת שהוא בחיים, ושהוא רוצה להיות שם בשבילנו כל הזמן, רק שמבחינתנו אם הוא לא בבית, זה לא עוזר. כולנו מתפרקים. כל אחד בדרכו. הרבה בכי, כאב, כעסים, בלבול. אנחנו מנסים לחזק אחד את השני ונשברים אצל האחר. מה עושים עם זה? איך לעזאזל עוברים את זה? מאיפה לוקחים כוחות?? איך מצליחים לקום בבוקר, לחייך לכולם, ללכת ללימודים, לעבודה, לדבר עם חברים ולהגיד שכן, ב"ה הכל בסדר?