מנסה לכתוב, בלי "תכנון מוקדם" –
מה שיצא יצא! כשקראתי את דברייך, הרגשתי סוג של התכווצות, כזה בכתפיים כשהצואר מתכנס לתוכן והראש מתכנס פנימה. היה פה
שירשור בנושא קצת דומה. לדעתי זה קשור לחלק מבעיה או נושא רחב יותר – במאה, מאתיים שנים האחרונות, התחולל שינוי מאוד גדול באיזון, וביחסים בין המינים. התפקידים ה-"מסורתיים" (כן השוביניסטיים) התערערו, אבל זה תהליך כל כך מורכב, עמוק ומתמשך, שעדיין לא נוצר איזשהו "איזון" או סטטוס-קוו חדש. אנחנו במעין תקופת ביניים (ימי ביניים מודרניים(?)) שכזאת. המערכות גם ברמה הביתית, הזוגית, וגם ברמה החברתית, תרבותית, עדיין לא התכיילו על המציאות החדשה שהולכת ונוצרת. אבל גלשתי לרציונליזציה, ולעניינים-שברומו-של-עולם... (גם זו "נטייה" גברית – לא? דרך להתמק מהתמודדות!
) מה שרציתי להגיד, שכמה שנחשוב שאנחנו "ליברליים", פתוחים, מתקדמים, "פמיניסטיים" או השד יודע מה – עדיין אנחנו שבויים בתוך מערכות שהבסיס שלהן "מיושן". עדיין (לרוב, הכללה כמובן) הגבר הוא המפרנס העיקרי, והאישה היא עקרת הבית העיקרית. אפשר להגיד אפילו שנכון להיום – בתקופת הביניים הזו, המצב הכללי ("תנאי השירות") של הנשים, רק הורע! לרוב אתן עדיין נושאות פחות או יותר באותו העול בתוך משק הבית, ובמקביל העול החברתי, הכלכלי שלכן רק הלך וגדל! (שוב נסחפתי) לא ממש התייחסתי אל ה
שירשור ההוא. גם אני שייך לאותה "קבוצה" שמתוך "אילוצי הנסיבות" נמצא יותר בבית (לנו יש את "שק הצרות" שלנו, לא בא לי לפרט יותר!) אחרי ש-"טעמתי" גם מזה וגם מזה, מודה ומתוודה – הרבה יותר קשה לבלות עם הילדים בבית, מאשר "לבלות" (בעצם בלי מרכאות) עד שש, שבע בעבודה! אבל – אם היתה לי אפשרות אמיתית לבחור, אני אישית הייתי מעדיף את אופציית הבילוי הראשונה(!!!) קשה ככל שתיהיה – היא הרבה יותר מתגמלת! (אבל זה רק אני!) אני חושב שהתייחסתי לזה פה אי פעם – חלק ניכר מ-"חווית האבהות" שלי, נובעת מהיעדרו של אבא שלי בילדותי (ושוב – לא בא לי לפרט יותר!) כשהגדול שלנו הגיע הביתה, התנחלנו לכמה שבועות אצל חמותי(!) היו לי כל האפשרויות לעשות קולות של שטיח (עם שפם, כובע בוקרים ומרלבורו) ולהעלם מהשטח. אבל היתה (אפילו קצת אובססיה) לעשות דברים בעצמי. עוד בבי"ח כשהאחות בתינוקיה דחפה לי אותו לידיים עם בקבוק 'תמ"ל' הייתי כל כך מבסוט וגאה, לא מודע בכלל ל-"נזק" שאני גורם לאופציית ההנקה(!) יש לציין שהיום ה-"אובססיה" הזו שלי, ירדה פלאים, עד כדי כך שאני מסוגל לעשות את עצמי ישן "כמו תינוק" כשהאפרוחית צווחת בקולי קולות כמה סנטימטרים ממני, ולייחל בליבי ש-אמא תקום אליה!!! ביקשת בלי עצות... אז לא ממש עצה.... אני סבור שחווית האבהות/הורות, היא הדבר הכי נפלא בעולם, כן ככה! עם כל הקיטשיות הוורודה שנוזלת ממני! (או שמה זו הנזלת הירקרקה שנוזלת מהאפרוחון?!) וככל שהוא ייקח בה חלק גדול יותר, הרווח יהיה של שניכם! (ועוד עצה קטנה (שאר האבהים בטח יסכלו אותי על זה!) לפעמים... אנחנו... אמממ... איך להגיד את זה..... צריכים קצת "לקבל על הראש", לחטוף קצת, בשביל להבין, להפנים ולסטות מדרכינו הסוררות. כשעצרתי רגע לחשוב, כשהבנתי שמאחורי כל הטענות והמענות, והתלונות, והקיטורים, עומדת מצוקה אמתית, הבנתי שהכל זה עניין של סידרי עדיפויות, ושיש מה לעשות ומה לשנות, דברים התחילו להשתנות – לא מספיק אולי, לא באופן דרסטי, עדיין יש מעידות פה ושם, אבל יבוא יום וגם בשערינו יופיע חמור לבן.....) ויאללה, ללכת לארגן מקלחות/ארוחת ערב..... וסתם – אם תהיתם, לקח לי למעלה משעה לכתוב ת'דברים(!) (אם הפסקות והפרעות פה ושם) ובכל הזמן הזה – הם משתוללים פה עם חבר, שלפני כמה דקות באו לאסוף אותו. הגיברת הקטנה, והגיברת הגדולה, חורפות שנת ישרים!!!) חג שמח!
ובכל זאת- אני חייבת לדעת, חייבת לשאול: איך אתם מתמודדים? לנו יש בן קטן ומקסים בן ארבעה חודשים . רוב הטיפול בו "נופל" עליי כי בעלי חזר למשרה מלאה ואני עדיין בחופשת לידה- הגיוני לא? ובזכות היותי מניקה גם הלילות עברו אליי באופן אוטומטי מה שמשאיר לבעלי כמה שעות בודדות בערב עם הקטן למשחק ושעשוע כולל איזו החלפת חיתול פה ושם. ואני מוצאת את עצמי מתוסכלת. כבר לא כועסת כי כבר השלמתי עם המצב ,רק מתוסכלת . אפילו כבר לא מיואשת. ויש מתחים ביננו ויש מריבות . ועכשיו גם הקטנצ'יק בוכה לעיתים קרובות כשהוא עם אבא ורק המגע שלי מרגיע אותו (נורמאלי אומרים). ואני הרבה פעמים מוציאה את התיסכולים שלי על בן זוגי ומצפה ממנו שיעשה עוד ודעוד. כאילו לא משנה מה הוא יעשה - זה אף פעם לא יספיק. ולכן נכנסתי לפורום הזה בצפייה לקרוא קצת על מה שאתם מרגישים ואיך אתם מתמודדים עם המערבולת הזו ולמען האמת- קצת התאכזבתי.... אז מה דעתכם? למי מתחשק לענות לי קצת באריכות ולתאר לי מה מרגיש צד האבא?
