איראן זה כאן / זמן תל אביב יוני 09
השנה 1992. המקום : קריית חיים. הייתי בכיתה י'. בתוך תוכי כבר ידעתי בוודאות שאני נמשך לבנים. לא שיתפתי בזה כמובן אף חבר או בן משפחה. אגרתי ביני ובין עצמי המון שעות של מחשבות מלאות פחדים. כעסתי על העולם, שנאתי את עצמי – כל אותם הדברים , שלימים הבנתי שעברו על כל אחד מחברי הגאים, בשלב זה או אחר בחייהם. מבין כל האנשים שסבבו אותי הייתה מורה בשם חוה. היא לימדה אותנו תנ"ך ועל הדרך גם הרבה על החיים. היא הפכה לחברה הכי טובה שלנו וראתה את האנשים שהיינו מעבר להיותנו תלמידים בכיתתה. לי - היא גם ראתה בעיניים את המצוקה. את העצבות. למרות שהייתי די סגור, היא מצאה את הדרך להגיד לי שיש לי עם מי לדבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארון. כמו כולם, יצאתי מהארון עוד עשרות פעמים אחר כך. הידידה הקרובה. הלסבית מהכיתה. החברים שידעתי שזה לא יזיז להם. אחי הגדול. בעצם כל יום שאתה פוגש אדם חדש וחולק איתו את סודך הנורא – בכל יום כזה אתה יוצא מחדש מהארון. לאט לאט הצטרפו עוד שותפים לסוד והבנתי שהקלישאה עובדת – מי שאוהב אותך באמת אכן נשאר איתך. בקריות של אותם ימים (כמו בכל מקום בארץ שהוא לא תל אביב) לא הייתה הרבה מודעות או פתיחות ,שלא לדבר על מקום לפגוש עוד אנשים כמוך , כך שמכאן הדרך לעיר הגדולה הייתה קצרה מאי פעם. תחנת הרכבת של ק. חיים הייתה דקה מהבית שלי. ותחנת רכבת מרכז בארלוזרוב - שעה וחצי משם - הייתה בשבילי המקום שבו מתחילים החיים. ברחובות תל אביב של אז לא הכירו אותי ולמרות הרגשת החופש, לפני כל כניסה למועדון גייז הייתי מסתכל ימינה ושמאלה כדי לבדוק שלא רואים אותי נכנס. המועדון הראשון שנחשפתי אליו היה ה" BROTHERS" ביהודה הלוי. שירזי עמד בכניסה ועופר ניסים על העמדה . אני לא אשכח את הפעם הראשונה שהרגשתי מה זה להיות "בשר טרי". אני לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי מישהי שאני מכיר מהקריות ונעתקה נשמתי. לא אשכח לעולם את ההתנסות הראשונה וההבנה שגם אם העולם יסתובב לאחור- זה לא ישנה את מה שאני מרגיש כשבחור מלטף אותי. לא אשכח גם את עופר מסיים סט בשש בבוקר בדיוק, עם "THANK YOU FOR THE MUSIC" של "אבבא" ואותנו יוצאים לתוך הבוקר העולה וזוכים לסתירת הלחי המצלצלת של קרני השמש הראשונות אחרי שעות של חושך אפלולי. דרך ארוכה עברתי, עברנו מאז. ברחובות של תל אביב כבר די מכירים אותי. ברכבת נסעתי בעשור האחרון רק באמסטרדם ואת מה שפעם פחדתי לומר - כבר אמרתי בכל דרך אפשרית. בכל ראיון שואלים אותי מה יש לי לומר לאומנים שטרם יצאו מהארון.... לפני כמה שנים קראתי ראיון עם דנה אינטרנשיונל. היא כמובן נשאלה את אותה השאלה. בתשובתה אמרה שהיא "מרחמת על אותם האומנים". היה לי קשה עם המילה "מרחמת" שהרי גם היא יודעת שיציאה תקשורתית מהארון היא אקט שלא כולם יכולים לבצע. יש את אלה שלא סגורים על עצמם . יש את אלה שלא יכולים לשתף את משפחתם. ויש את אלה שפשוט לוקח להם קצת יותר זמן. לפני שנתיים, אחרי 15 שנים של יציאות מהארון כלפי חברים ומשפחה , זה קרה גם מעל דפי עיתון. חיכיתי ליום הזה שנים. קינאתי בכל אלה שהיה להם את האומץ לעשות את זה לפני ואני מודה להם שהעניקו גם לי את הכוח לעשות את הצעד הזה. שנתיים אחרי אני מבין את דנה . אמנם לא הייתי משתמש באותה מילה אבל אני מתחבר לגמרי לתחושה שבינך ובין העולם אין חומות ואין סודות . כנות היא מרכיב חשוב ביכולת שלך להסתכל לעצמך כל יום במראה חזק בעיניים – מבלי להשפיל מבט. היציאה מהארון היא בשבילך כאדם. לא בשביל היותך אומן. ונכון שיש מספר השלכות מקצועיות שצריך לקחת בחשבון , אבל מהו תפקיד של מאהב מושלם באיזו טלנובלה לעומת החיים באמת? אכן עברנו דרך ארוכה.... המועדון הקטן של פעם הוא היום היכל ענק של הנאה. ברחובות של תל אביב כבר לא מפחדים להיכנס למועדונים או להחזיק ידיים ברחוב. אנחנו בכנסת, בעירייה, באקדמיה בטלוויזיה, על הבמות ובכלל יש תחושה שהכול בסדר. האמנם? אנחנו חיים בעיר שהיא סביבה תומכת. עיר שבה הכול מקובל. אבל ישראל היא לא עיר. היא מדינה. מדינה שבה שברו את האף לצועד במצעד הגאווה האחרון באילת , ולא זכור לי ששמעתי על כך בתקשורת. היא מדינה שבה בני נוער חווים הומופוביה יומיומית אך מערכת החינוך עדיין לא מכלילה בתוכנית הלימודים שלה את קבלת השונה. מדינה שרב תושביה מפחדים או נגעלים או שבויים בדעות קדומות וכשהם רואים שני גברים מתנשקים בטלוויזיה זה לא רגע מרגש עבורם. אנחנו חיים במדינה שבה ש"ס מונעים תליה של דגלי הגאווה בערים מסוימות ולו רק ליום אחד של מצעד. ואפילו כאן, בתל אביב, לגייס חסויות למצעד המרכזי – זו משימה מאוד לא פשוטה, למרות שכל גאון שיווק מחכה לאירוע שבו נוכחים עשרות אלפי אנשים - בכדי לקדם את המותג שלו ובצער רב הם אומרים בחדרי חדרים שהם " לא רוצים "להצהיר הצהרה..... או לנקוט עמדה" . כן ,חיים בישראל מאות אלפי אנשים שדעתם עלינו לא שונה מדעתו של אחמידינג'אד . בשביל כל אלה אנחנו חייבים להמשיך להשמיע קול והחשוב מכל – להיות שם אחד בעבור השני. אמיר.