מאמץ והרפיה

[liatma3]

מאמץ והרפיה

אהלן חברים, מביאה לכאן דברים שכתבתי בעקבות מחשבות על שני מושגי יסוד ביוגה שאני עסוקה בהם הרבה: אביאסה ו-ואיראגיה. במקור מופיעים בסוטרה 1.12 ביוגה סוטרות לפטנג'לי ומתייחסים לשני מרכיבי החובה בכל תהליך שאנחנו עוברים: עשיה והרפיה. כבר שנים רבות שאני נוברת והופכת בשני המונחים האלה, ועכשיו נולדו גם המילים הכתובות עליהם: המאמץ להרפות מה דעתכם בעניין? איך אתם מתמודדים בתרגול שלכם עם מאמץ ועם היכולת להרפות? אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים. ימים יפים וחמימים בינתיים ליאת

 

[צלליתה]

נורא חבל לי

שיותר מדי מורים שאני נתקלת בהם "חוסכים" בהרפיה, כאילו, רוצים להראות שהם מלמדים "הרבה".

 

[liatma3]

הרפיה

היא ללא ספק חלק בלתי נפרד מתרגול היוגה. בין שהיא ניתנת כזמן הרפיה נפרד במשך התרגול או בסופו ובין שהחוויה העמוקה הכללית שנחווית בתרגול היא כזו של הרפיה: שרירים הולכים ומרפים, נפש הולכת ומתרככת, תודעה הולכת ומתרוקנת. גם בשעורים שהדגש בהם הוא עבודה פיזית עם הגוף, המסר והחיפוש הכללי בעיני צריכים להיות של שחרור ושקט פנימיים. תודה רבה צלליתה על התגובה, ומקווה שתפגשי בקרוב מורים ליוגה שחיפוש ההרפיה נמצא בלב ההוראה שלהם. ימים יפים וחמימים בינתיים

ליאת

 

[0 אור 0]

המורה "שלי" היתה נוהגת להפריד בין קודש לחול

פעמיים, למדתי אצלה כמה וכמה שנים, במקומות שונים, אבל כמעט תמיד אנשים שמגיעים "ישר מ..." ,לחוצים והראש עוד בעבודה, ועם כל החויות של היום, והרבה פעמים גם עייפים, והיה לה מנהג נפלא, להתחיל את השיעור בהרפיה, שתאפשר לנו להכנס לאוירה של היוגה לשכוח את מטלות היום יום וטרדותיו, וכמובן בסוף השיעור, גם כן הרפיה, ובכלל היא היתה מורה מופלאה, שלמרות שלא תטחנה לנו את השכל, איכשהו קיבלנו ממנה המון תובנות על החיים ועל היוגה ועל עצמנו, כמה שאני מתגעגעת אליה,

 

[liatma3]

להפריד בין קודש לחול

הוא בהחלט דבר שגם אני עושה באופן קבוע, בדיוק מהסיבות שציינת אור. פעם אחת להוריד הילוך ולכנס את החושים פנימה בהתחלה, כדי לאפשר לתרגול שיבוא בהמשך להיות ספוג באיכויות השקטות הרפויות וכמובן הרפיה בסוף, כדי לצאת החוצה חזרה עם השקט הזה בפנים. ואיזה כיף כשהמורים שלנו משאירים בנו כזה חותם עמוק ומשמעותי.