הנה הטקסט
מדי שבוע בשבוע מיליוני חילונים רומסים את השבת ביד רמה וברגל גסה. חילונים פותחים מזללות המגישות חזיר ושרימפס במרחב הציבורי, עורכים מצעדי גאווה ברחובה של עיר, ומסעדותיהם מעניקות שירות ללקוחות בתשעה באב. ערכים המקודשים לשומרי מצוות נתקלים בזלזול במקרה הטוב, וביחס לעומתי במקרה הטוב פחות. תלית שלט הקורא לצניעות במאה שערים? אתה מדיר נשים מחליא. ביקשת שלא יחללו את השבת בשכונתך? אתה מפעיל כפייה דתית טליבאנית. נפגעת מכך שנשים רפורמיות מתעטפות בטלית בכותל? אתה חסר סובלנות בהמי. קלטנו. אתם ליברלים שוחרי החופש האישי המוחלט, החיה־ותן־לחיות האולטימטיבי. אי לכך, כשמגיעים ימים המסמלים ערכים המקודשים גם לחילונים, היינו מצפים שהחברה החילונית תחיל על עצמה סטנדרטים זהים. היינו מצפים, למשל, שהציבור החילוני יפגין סובלנות והבנה כלפי מי שמציין את יום השואה ביום הקדיש הכללי, י' בטבת, ולא בחודש ניסן, הקבוע במסורת היהודית לשמחה ואסור בהספדים. במקום זאת, הריטואל הקבוע אחד הוא: ג'יהאד זועם נגד מחללי קודשי החילוניות. גדודי השביחה של האורתודוקסיה החילונית, הלא הם אמצעי התקשורת, דואגים לכך שהעיתונים ומהדורות החדשות ייצבעו בצבעי שנאה עזה כלפי הכופרים החרדים, שהעזו לחלל את קודשי הצפירה או הרהיבו עוז לצאת לגן סאקר בעיצומו של יום השואה. ידוענים, אנשי רוח ופוליטיקאים ממשיכים את גל השנאה בציוצים, סטטוסים ותגובות לעיתונות ברוח פסיבית־אגרסיבית - מחד גיסא זעם על חילול הקודש, מאידך גיסא קריצת הבנה לשנאה כוללנית כלפי מחללי הקודש. חלק מהקורצים מסתפקים בתובנות כמו "החרדים הביאו על עצמם את שנאת הציבור הישראלי", חלקם האחר הולכים מעט אחורה בהיסטוריה: בגלל התנהגות החרדים נוצרה האנטישמיות. ספק אם האמן יגאל תומרקין, שאמר "כשאני רואה את החרדים אני מבין את הנאצים", ידע שתובנה זו תקבל אשרור כה נרחב ברשתות החברתיות ביום השואה. בחברה הדתית, התקופה הנוכחית מביאה עמה בעיקר קולות של פקפוק עצמי ומבוכה. האם עושים אנחנו די כדי לא לפגוע ברגשות אחינו? האם אין "חילול השם" בכך שמיעוט זעיר מקרבנו פועל פעולות שאינן מוצאות חן בעיני הרוב? אבל באחרונה עולים גם קולות אחרים. יש השואלים, מדוע בחברה החילונית אין ביקורת עצמית בנוגע ליחסה מאותגר הסובלנות כלפי המיעוט הדתי, ולמה חבריה אינם מודעים לפיל בחנות החרסינה - הסטנדרט הכפול שהם נוקטים. יש גם המקצינים וטוענים, כי בחברה שבה שולט רוב בלתי נסבל בצביעותו הצדקנית, דוגמת הרוב החילוני הישראלי, ההתרסה הדווקאית היא בגדר חובה. הם יסבירו, כי תחיבת אצבע בעיני החילונים היא חובה מוסרית. הם יתאמצו לצעוד בצפירה, לפתוח שולחנות בגנים ציבוריים, לצלות בשר על מנגל וללכת לים – כדי לגרום דאבון לב לחילונים שאינם חסים על רגשות הדתיים בכל ימות השנה. ההתלהמות הריטואלית הגוברת נגד "מחללי יום הזיכרון ויום השואה" רק מחזקת את עמדות המתריסים ומתגברת את שורותיהם.