מאמר המשך. התקשרות לצדיקים ומה הקשר בין שלילת לגיטימיות

[חיים פרידמן1]

מאמר המשך. התקשרות לצדיקים ומה הקשר בין שלילת לגיטימיות

הזוהר לפסיקה כרמב"ם

 

[אשר אטדגי]

יאמר לי מר

מבלי להכנס למאמרך זה, שבקריאה שטחית נראה כפסיכולגיזם שטחי, מה זה "רצון קולקטיבי"? וכיצד ניתן לייחס אותו, בכל משמעות שתתן לו, ללייבוביץ, אשר כפר בהדיא בהיגד זה מכל וכול.

 

[חיים פרידמן1]

ל' מזוהה עם הציבור הדתי - היינו עם כוונת כל החברים בו לקיים

את ההלכה

 

[אשר אטדגי]

לייבוביץ הוא האחרון

שיזדהה עם כוונת החברים בציבור הדתי מקיים המצוות. הוא בהחלט שייך לציבור זה המקיים בפועל את המצוות, מבלי קשר לכווונותיו בקיום מצוות אלו. עבור לייבוביץ המציאות האמפירית היסטורית אינה נבחנת בכוונותיהם של אנשים או ברציותיהם הסובייקטיבים מכורח מהותם - אלא ממעשיהם. עליי להזכירך כי הדת היהודית מיוחדת במצוותיה בפועל ולמעשה, ולא בכוונות חבריה לקיים מצוות אלו או באמונתם וערכיהם השונים אלו מאלו, לעיתים מרחק מזרח ומערב.

דומני שזו נקודה מכרעת בגישתך ככלל לנושא זה. מה קורה במציאות האובייקטיבית ההלכתית, אל מול מה אנשים חושבים שראוי לקרות במציאות הלכתית זו.

 

[חיים פרידמן1]

"אלה שמתכוונים לשמור את ההלכה" אלה מילים של ל'

 

[אשר אטדגי]

אינני יודע באיזה קונטקסט אמר זאת - ומה המשכו של פסוק זה

ואפשר שזה היה ניסוח לא מוצלח שלו (ויש כאלו)


אני לעומת זאת, כן יודע שהוא כתב:

"אין לי חלק בתורה ובאמונה, אלא במידה שאני שייך לקולקטיב ישראל; אני כשלעצמי אין בי הדחף ואין בי הכוח ליצור לי דת ואמונה משלי. קולקטיב דתי זה לא נוצר ע"י תכנים אמוניים ולא ע"י ערכים, כי הכרה ורציה הם מבחינת מהותם אישיים, פרטיים, סובייקטיביים ואינדיווידואליים; אין קולקטיביות רצייתית (רצון כולל,volonté générale) ולא קולקטיביות רעיונית, אך ייתכן אורח-חיים משותף" (יהדות עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 20 - ההדגשות שלי). .

"תודעת שייכות לעם היהודי אינה שום דבר כל עוד היא תודעה בלבד, כלומר, כל עוד לא התממשה באורח חיים מוגדר היטב זה. אחרת - כל מה שנשאר כאלמנט יהודי בהווייתו אינו אלא הקליפה הריקה של תודעת השייכות לעם היהודי, שאיננו מוגדר על-ידי שום דבר ספציפי" (מחשבות 42: עמ' 67).

וכן: ".. מתברר שרצון קולקטיבי אינו קיים, ואי אפשר לחשוב על כך שיהיה בזמן מן הזמנים עולם של ערכים המקובל ומוסכם על כל בני האדם". (מדע וערכים תשמ"ו, עמ' 70- ההדגשה שלי)

 

[חיים פרידמן1]

טוב. אתה צודק שהביטוי רצון קולקטיבי אינו נכון אליבא דל'

ואע"פ כן ל' מזוהה עם ציבור מסוים והזדהות זו שבדעתו פונדמנטלית לחייו הדתיים. ז"א שבמסגרת עבודת ה' שעניינה הוא "אליו ייכונו כל המחשבות" יש תודעה של הזדהות עם עם שהוא נברא. אצל ל' זה עם עם ואצל אחרים עם מחוקקים ופוסקים שמפיהם הם חיים. חשוב שהזדהות זו לא תהפוך לסוד של תיווך. מובן שהבעיה חזקה הרבה יותר כאשר היסוד הוא הזדהות עם מנהיג. לכך יש להגדיר את ההזדהות ולתחמה.

 

[אשר אטדגי]

עבורו

ונראה לומר, כי הוא לא היחיד, תיחום הזהות היחיד הוא קיום התורה בפועל ולמעשה - היינו קיום מצוות בפועל, המעיד על קבלת עול מלכות שמיים ועול תורה ומצוות (כאשר החלק השני מעיד על הראשון, ולא היפך). על כן, זהותו של העם היהודי היא בקיום מצוות, ועבור לייבוביץ קיום המצוות עצמן הן התכלית, כידוע (והוא עוד רואה זאת, בדעת הרמב"ם). כל ניסיון לשוות לזהות זו מרכיבים תודעתיים אחרים - בין אם הם הזדהות עם עם או בין אם מדובר בהזדהות עם מחוקקים/מנהיגים וכו' - זהו פסיכולוגיזם צרוף. שברור לך שאם הוא קיים באחד, לא על הכלל יצא ללמד, אלא על עצמו בלבד.

 

[חיים פרידמן1]

קיום המצוות בכוונה לעבוד את ה'

ואין האדם חייב במצוות אלא באשר הוא אדם מישראל. ז"א שתודעתו על היותו מחויב במצוות מותנית בתודעתו על היותו אדם מישראל (למרות שהמצוות הן המגדירות עם זה אע"פ כן הן ניתנו לקולקטיב ולא לבודד) ומכאן שלכוונה לעבוד את ה' נלווית תודעה של היותו חלק מקבוצה.

 

[חיים פרידמן1]

במילים הכי פשוטות: במסגרת קבלת עול מלכות שמיים הוא מקבל על

עצמו סמכות של ציבור או של חז"ל. כיצד זה ייתכן? זה נושא המאמר.

 

[חיים פרידמן1]

פסיכולוגיזם זה הוא הפסיכולוגיה שלי

ואם היא שטחית הרי שזה בגלל שנפשי היא שטחית. מה לעשות שלאדם כמוני מציק שבמסגרת מאמציו ל"אליו ייכונו כל המחשבות" הוא נזקק בהכרח להזדהות עם נברא. וכדי שלמרות זאת ייכונו כל מחשבותיו רק אליו, עליו לטהר הזדהות זו מהערצה ולהגדיר ולתחם הזדהות זו. מטרת מאמריי אינה אלא להועיל לאנשים הנבוכים באותן בעיות שלי. שטחיים או עמוקים.

 

[אשר אטדגי]

לא העליתי על דעתי ובדעתי

אף לא בקורט, ואצ"ל בנימת ביקורת להתיימר להבין בכלל מדוע אתה מאמין במה שאתה מאמין, או מהי הפסיכולוגיה שלך בכותבך דברים אלו, ולא כל שכן לתת לנפשך הערכות, לא רק מפני שאינני יכול דה פקטו ודה יורה, אלא מפני שכל ניסיון כזה אני כופר בו כפירה מוחלטת מלכתחילה. ועד שלא העלית זאת, כלל לא חשבתי שניתן לדלות מתגובתי זו - את מה שאתה דלית.

אני כיוונתי לפסיכולוגיזם צרוף בניסיונך לומר כי "כשספר החוקים ההלכתי אינו עוסק באמונות ודעות התחום נותר פרוץ וזה מאפשר לזוהר לחדור..", ולאחר אפשרות זו נהפכה היא לקביעה: "אם קביעות הרמב"ם על ייחוד ה' והגדרתו מהי עבודה זרה בתחילת הלכות עבודה זרה היו מתקבלות הזוהר היה נחסם", או ב"קביעתך": "..המודל הרמב"מי של החכם המנהיג בחכמתו את הציבור יקבל בהכרח את המסקנה ששמירת מצוות כוללת בהכרח הזדהות עם אותו מנהיג", וכאקט משלים "עובדתי" לכתוב לאחר מכן: "הקביעה שהתקשרות לצדיקים (במובן של הזדהות עימם) היא יסוד לשמירת מצוות". יא-חביבי.. פסיכולוגיזם צרוף זה אנדרסטייטמנט. על כך דיברתי ואלו היו דבריי, ולא על הרגשתך האישית הסובייקטיבית הידועה רק לך, או את נפשך הרדודה עם עמוקה (מה זה?).

 

[חיים פרידמן1]

כשל' אומר "אני חלק מציבור..." הרי שזו הזדהות

אין סיבה בעולם לקבל על עצמך הוראות דתיות של מאן דהו אם אינך מזדהה עמו באיזשהו אופן.
היהדות כנתון עובדתי היסטורי היא הבל כמו כל הנתונים העובדתיים.
מה שבטוח הוא שלא ניתן לשלול את לגיטימיות הזוהר אם לא דרך קביעות הרמב"ם כהלכה מהו ייחוד ה' ומהי ע"ז