The Walrus
New member
מאמר חדש - ביקורת לדיסק ONE
קבלו: הדיסק ONE אמור להיות המיטב של הביטלס. בשביל להיכנס לדיסק הזה היה תנאי – על הסינגל להגיע למקום ראשון. כבר כאן יש בעיה – הביטלס בזמנו לא נהגו להוציא סינגל לכל להיט, ולכן יש אלבומים שלמים, כמו סרג'נט פפר או האלבום הלבן, שאין להם ייצוג כלל בדיסק. תקופה א' הדיסק מתחיל ממש בהתחלה. Love Me Do וFrom Me To You פותחים את הדיסק. אז אנחנו מגיעים לשתי להיטים גדולים: She Loves You וI Wanna Hold Your Hand. שתי הלהיטים היו, כידוע, אמורים להיות חלק מWith The Beatles, אך הוצאו ממנו לבסוף. אז הגענו לסרט Hard Days Night. כאן אנחנו מוצאים את Hard Days Night בעצמו, וCan’t Buy Me Love. לטעמי החלק היפה בHard Days Night הם דווקא הבלדות: If I Fell וAnd I Love Her. אבל מה לעשות, שהם לא יצאו כסינגלים, אז לא נורא... הציונים שלי: Love Me Do – 4 From Me To You – 3.8 She Loves You – 4.5 I Wanna Hold Your Hand – 4.4 Can’t Buy Me Love – 4.6 Hard Days Night – 4.4 מה יש, וטוב שכך: Can’t Buy Me Love, She Loves You מה חסר: אמרתי שאני דווקא אוהב את הבלדות, אבל הם לא להיטים... תקופה ב' כן אנחנו מגיעים לI Feel Fine, ולנציג של הדיסק With The Beatles, Eight Days A Week. שתי השירים טובים. אז אנחנו מגיעים לHelp, שמספק לנו שלוש נציגים: Ticket To Ride, Help ואחרון חביב – Yesterday. ואז הגענו לRubber Soul, שלמרות שהוא השתלט כמעט על כל הדיסק האדום השני, אף אחד מ6 להיטי הענק לא נכנס לדיסק. במקום זה קיבלנו את We Can Work It Out ואת Day Tripper, הסינגל הכפול, שהיה מוצלח במיוחד – Day Tripper היה להיט ענק בבריטניה, וWe Can Work It Out היה להיט בארה"ב. השילוב הזה יצר סינגל נמכר מאוד מאוד, גם בארה"ב וגם בבריטניה. אז יש גם את Paperback Writer, והסינגל הכפול Yellow Submarine וEleanor Rigby, שמייצגים את תקופת Revolver. הציונים שלי: I Feel Fine – 4 Eight Days A Week – 4 Ticket To Ride – 4 Help – 4.6 Yesterday – 4.3 Day Tripper – 4 We Can Work It Out – 4.3 Paperback Writer – 3.8 Yellow Submarine – 4.2 Eleanor Rigby – 4.1 מה יש, וטוב שכך: ייצוג הולם לHelp מה חסר: Rubber Soul. לא Girl, לא Michelle, לא Nowhere Man... שתי התקופות הראשונות עסקו ב1962-1966, הדיסק האדום. עכשיו הגענו ל1966-1970, הדיסק הכחול. עברנו כבר 16 שירים, נשארו עוד 11... תקופה ג' הפסיכודליה (תסלחו לי על שגיאות כתיב) מתחילה. בקטע הזה מתחילה ה"תחרות" הארוכה בין ג'ון ופול. האמת, אין לי מושג מי קובע איזה מהשירים הוא צד א' ואיזה צד ב', אבל ג'ון ופול, לטעמי לפחות, מאוד התחרו על התואר צד א'. שימו לב שבהרבה סינגלים נמצאים להיטים של ג'ון ושל פול, ו"מתחרים" על צד א': Penny Lane/Strawberry Fields, Hello Goodbye/I Am The Walrus, Hey Jude/Revolution, וגם Get Back/Don’t Let Me Down. אם תחפשו מכנה משותף: בעוד ג'ון כותב יצירות עמוקות ומשוגעות ממש, כמו Strawberry Fields וI Am The Walrus, פול כותב שירים קליטים ונעימים לאוזן, כמו Penny Lane וHello Goodbye. מכנה משותף נוסף – בכל ארבעת הפעמים האלה, פול הוא זה שניצח. הסינגל הראשון הוא Penny Lane/Strawberry Fields. שתי השירים האלה הם שחור ולבן. מצד אחד Strawberry Fields, הלא החלטתי, שהמוות מוחבא בו בכל פינה, ומצד שני Penny Lane, שיר קליל וחמוד שמספר על רחוב\סימטה\עיירה\אין לי מושג בשם, כן, ניחשתם נכון, פני ליין. אני אישית לא אוהב את Strawberry Fields, בגלל שהוא מכניס אותי לדיכאון, והקול של ג'ון בו מעצבן אותי. מצד שני, Penny Lane, שיר קליט ועליז שמספר לנו על הספר והכבאי ברחוב\סימטה\עיירה\אין לי מושג, במקום Strawberry Fields שתוהה בסודות המוות. למען האמת, אני שמח שאני לא צריך לדרג את Strawberry Fields, כי זה היה מוריד לגמרי את הממוצע של הדיסק... אני לא בטוח אם הייתי נותן לו יותר מ2. אחריו בא All You Need Is Love. המוטו הפשוט והקליט של ג'ון. שיר מעולה. הוא לא "התחרה" בלהיט אחר, כי Baby You’re A Rich Man אינו מתקרב לדרגה של להיט, ובכל מקרה ג'ון כתב אותו, כך שאין כאן תחרות... עכשיו Hello Goodbye. השיר הפשוט והקליל מביס את I Am The Walrus המשוגע של ג'ון. אני דווקא מעדיף את I Am The Walrus, אבל גם Hello Goodbye נחמד מאוד. עכשיו בא Lady Madonna, שזה שיר נחמד וקליט, שקצת מהווה "בגידה" בפסיכודליה, לאחר שלא בחרו אף שיר מסרג'נט פפר לסינגל, אבל כאן את ליידי מדונה, שהוא רוק בסיסי ודי חזרה למקורות. מכאן לשיר, שלטעמי לפחות הוא השיר הכי טוב של הביטלס – Hey Jude. לכל אחד יש דעות משלו, אבל לדעתי זה פשוט שיר מושלם. עם 4 דקות בסוף של "נה נה נה" קליט ומעולה, שמזמין אותך בלי מילים להצטרף לשיר. הוא "מנצח" את Revolution, שהיה תופס מקום טוב ברשימת האהובים עלי אם לא הגיטרה של ג'ון. הקצב קליט ויפה ונהדר, הגיטרה של ג'ון נחמדה, אבל במהלך הבתים היא צורמת לאוזן וזה מעצבן... הציונים שלי: Penny Lane – 4.6 All You Need Is Love – 4.6 Hello Goodbye – 4.3 Lady Madonna – 4.4 Hey Jude – 5 מה יש, וטוב שכך: היי ג'וד ופני ליין. מה חסר: לא היה מזיק I Am The Walrus במקום Hello Goodbye, וחסר כאן ייצוג לסרג'נט פפר... תקופה ד' And in the end the love you take is equal to the love you make... יש עוד הרבה זמן עד שנגיע למשפט הזה, שבכלל לא מופיע בOne, אם כי, לטעמי הוא מתאר את כל התקופה.... בגענו לקטע שבו הם מקליטים שירים בנפרד, לא עובדים ביחד, אבל עדיין התוצרים נפלאים... זה מתחיל מGet Back, שיר נחמד וקליל של פול. אני אישית מעדיך את Don’t Let Me Down, אבל, נגיד... אז באה הבלדה של ג'ון ויוקו, שבהתחלה נמנעתי מלהקשיב לה והעדתי על עצמי כאחד ששונא את השיר הזה... אבל אחרי ששמעתי את כל הכחול והאדום לא יכולתי להתעלם מהשיר הזה. פתחתי את המחשב, נכנסתי למילים והתחלתי לשמוע... גיליתי שהשיר נחמד+ ושהוא מאוד יפה... עכשיו הגענו לסינגל הכפול – מצד אחד Something, שיר אהבה מרטיט ויפה, ומצד שני Come Together, שהוא שיר קצבי. מצד אחד השיר היחיד של ג'ורג' מכל ה27, דבר שהיה חייב לבוא, ומצד שני השיר שעליו נשאל – מה לעזאזל הוא עושה בOne?! שיר נחמד-, יחסית משעמם, שאין ספק ששירים כמו I Am The Walrus, או שיר אחר מסרג'נט פפר\ראבר סול\האלבום הלבן היו יותר טובים. Something היה חייב להיות, Come Together מיותר. גם בצמד הבא יש מצב דומה: Let It Be, כמה שהוא נמאס, הוא שיר פשוט הכרחי, ואחרי הכל, מדובר בשיר מעולה, ואף אחד מאיתנו לא יכול לחלוק על זה... וThe Long And Winding Road, שקיבל את הכבוד להיות הישר האחרון באוסף הלהיטים של הלהקה הטובה בכל הזמנים... משום מה. הוא שיר נחמד, אבל לא מתקרב לרמה שצריך בשביל כזה כבוד... הציונים שלי: Get Back – 4 The Ballad Of John & Yoko – 4.2 Something – 4.7 Come Together – 3.9 Let It Be – 4.9 The Long And Winding Road – 4 מה יש, וטוב שכך: ייצוג של ג'ורג' מה חסר: שאלה טובה... עוד שיר של ג'ורג', אני מניח... ובונוס: מה יש, ולא בצדק: Come Together & The Long And Winding Road ולסיום סיומת: הממוצע של כל הציונים שלי הוא: 4.2814814814814814814814814814815 בקיצור: 4.28 תגובות בבקשה!
קבלו: הדיסק ONE אמור להיות המיטב של הביטלס. בשביל להיכנס לדיסק הזה היה תנאי – על הסינגל להגיע למקום ראשון. כבר כאן יש בעיה – הביטלס בזמנו לא נהגו להוציא סינגל לכל להיט, ולכן יש אלבומים שלמים, כמו סרג'נט פפר או האלבום הלבן, שאין להם ייצוג כלל בדיסק. תקופה א' הדיסק מתחיל ממש בהתחלה. Love Me Do וFrom Me To You פותחים את הדיסק. אז אנחנו מגיעים לשתי להיטים גדולים: She Loves You וI Wanna Hold Your Hand. שתי הלהיטים היו, כידוע, אמורים להיות חלק מWith The Beatles, אך הוצאו ממנו לבסוף. אז הגענו לסרט Hard Days Night. כאן אנחנו מוצאים את Hard Days Night בעצמו, וCan’t Buy Me Love. לטעמי החלק היפה בHard Days Night הם דווקא הבלדות: If I Fell וAnd I Love Her. אבל מה לעשות, שהם לא יצאו כסינגלים, אז לא נורא... הציונים שלי: Love Me Do – 4 From Me To You – 3.8 She Loves You – 4.5 I Wanna Hold Your Hand – 4.4 Can’t Buy Me Love – 4.6 Hard Days Night – 4.4 מה יש, וטוב שכך: Can’t Buy Me Love, She Loves You מה חסר: אמרתי שאני דווקא אוהב את הבלדות, אבל הם לא להיטים... תקופה ב' כן אנחנו מגיעים לI Feel Fine, ולנציג של הדיסק With The Beatles, Eight Days A Week. שתי השירים טובים. אז אנחנו מגיעים לHelp, שמספק לנו שלוש נציגים: Ticket To Ride, Help ואחרון חביב – Yesterday. ואז הגענו לRubber Soul, שלמרות שהוא השתלט כמעט על כל הדיסק האדום השני, אף אחד מ6 להיטי הענק לא נכנס לדיסק. במקום זה קיבלנו את We Can Work It Out ואת Day Tripper, הסינגל הכפול, שהיה מוצלח במיוחד – Day Tripper היה להיט ענק בבריטניה, וWe Can Work It Out היה להיט בארה"ב. השילוב הזה יצר סינגל נמכר מאוד מאוד, גם בארה"ב וגם בבריטניה. אז יש גם את Paperback Writer, והסינגל הכפול Yellow Submarine וEleanor Rigby, שמייצגים את תקופת Revolver. הציונים שלי: I Feel Fine – 4 Eight Days A Week – 4 Ticket To Ride – 4 Help – 4.6 Yesterday – 4.3 Day Tripper – 4 We Can Work It Out – 4.3 Paperback Writer – 3.8 Yellow Submarine – 4.2 Eleanor Rigby – 4.1 מה יש, וטוב שכך: ייצוג הולם לHelp מה חסר: Rubber Soul. לא Girl, לא Michelle, לא Nowhere Man... שתי התקופות הראשונות עסקו ב1962-1966, הדיסק האדום. עכשיו הגענו ל1966-1970, הדיסק הכחול. עברנו כבר 16 שירים, נשארו עוד 11... תקופה ג' הפסיכודליה (תסלחו לי על שגיאות כתיב) מתחילה. בקטע הזה מתחילה ה"תחרות" הארוכה בין ג'ון ופול. האמת, אין לי מושג מי קובע איזה מהשירים הוא צד א' ואיזה צד ב', אבל ג'ון ופול, לטעמי לפחות, מאוד התחרו על התואר צד א'. שימו לב שבהרבה סינגלים נמצאים להיטים של ג'ון ושל פול, ו"מתחרים" על צד א': Penny Lane/Strawberry Fields, Hello Goodbye/I Am The Walrus, Hey Jude/Revolution, וגם Get Back/Don’t Let Me Down. אם תחפשו מכנה משותף: בעוד ג'ון כותב יצירות עמוקות ומשוגעות ממש, כמו Strawberry Fields וI Am The Walrus, פול כותב שירים קליטים ונעימים לאוזן, כמו Penny Lane וHello Goodbye. מכנה משותף נוסף – בכל ארבעת הפעמים האלה, פול הוא זה שניצח. הסינגל הראשון הוא Penny Lane/Strawberry Fields. שתי השירים האלה הם שחור ולבן. מצד אחד Strawberry Fields, הלא החלטתי, שהמוות מוחבא בו בכל פינה, ומצד שני Penny Lane, שיר קליל וחמוד שמספר על רחוב\סימטה\עיירה\אין לי מושג בשם, כן, ניחשתם נכון, פני ליין. אני אישית לא אוהב את Strawberry Fields, בגלל שהוא מכניס אותי לדיכאון, והקול של ג'ון בו מעצבן אותי. מצד שני, Penny Lane, שיר קליט ועליז שמספר לנו על הספר והכבאי ברחוב\סימטה\עיירה\אין לי מושג, במקום Strawberry Fields שתוהה בסודות המוות. למען האמת, אני שמח שאני לא צריך לדרג את Strawberry Fields, כי זה היה מוריד לגמרי את הממוצע של הדיסק... אני לא בטוח אם הייתי נותן לו יותר מ2. אחריו בא All You Need Is Love. המוטו הפשוט והקליט של ג'ון. שיר מעולה. הוא לא "התחרה" בלהיט אחר, כי Baby You’re A Rich Man אינו מתקרב לדרגה של להיט, ובכל מקרה ג'ון כתב אותו, כך שאין כאן תחרות... עכשיו Hello Goodbye. השיר הפשוט והקליל מביס את I Am The Walrus המשוגע של ג'ון. אני דווקא מעדיף את I Am The Walrus, אבל גם Hello Goodbye נחמד מאוד. עכשיו בא Lady Madonna, שזה שיר נחמד וקליט, שקצת מהווה "בגידה" בפסיכודליה, לאחר שלא בחרו אף שיר מסרג'נט פפר לסינגל, אבל כאן את ליידי מדונה, שהוא רוק בסיסי ודי חזרה למקורות. מכאן לשיר, שלטעמי לפחות הוא השיר הכי טוב של הביטלס – Hey Jude. לכל אחד יש דעות משלו, אבל לדעתי זה פשוט שיר מושלם. עם 4 דקות בסוף של "נה נה נה" קליט ומעולה, שמזמין אותך בלי מילים להצטרף לשיר. הוא "מנצח" את Revolution, שהיה תופס מקום טוב ברשימת האהובים עלי אם לא הגיטרה של ג'ון. הקצב קליט ויפה ונהדר, הגיטרה של ג'ון נחמדה, אבל במהלך הבתים היא צורמת לאוזן וזה מעצבן... הציונים שלי: Penny Lane – 4.6 All You Need Is Love – 4.6 Hello Goodbye – 4.3 Lady Madonna – 4.4 Hey Jude – 5 מה יש, וטוב שכך: היי ג'וד ופני ליין. מה חסר: לא היה מזיק I Am The Walrus במקום Hello Goodbye, וחסר כאן ייצוג לסרג'נט פפר... תקופה ד' And in the end the love you take is equal to the love you make... יש עוד הרבה זמן עד שנגיע למשפט הזה, שבכלל לא מופיע בOne, אם כי, לטעמי הוא מתאר את כל התקופה.... בגענו לקטע שבו הם מקליטים שירים בנפרד, לא עובדים ביחד, אבל עדיין התוצרים נפלאים... זה מתחיל מGet Back, שיר נחמד וקליל של פול. אני אישית מעדיך את Don’t Let Me Down, אבל, נגיד... אז באה הבלדה של ג'ון ויוקו, שבהתחלה נמנעתי מלהקשיב לה והעדתי על עצמי כאחד ששונא את השיר הזה... אבל אחרי ששמעתי את כל הכחול והאדום לא יכולתי להתעלם מהשיר הזה. פתחתי את המחשב, נכנסתי למילים והתחלתי לשמוע... גיליתי שהשיר נחמד+ ושהוא מאוד יפה... עכשיו הגענו לסינגל הכפול – מצד אחד Something, שיר אהבה מרטיט ויפה, ומצד שני Come Together, שהוא שיר קצבי. מצד אחד השיר היחיד של ג'ורג' מכל ה27, דבר שהיה חייב לבוא, ומצד שני השיר שעליו נשאל – מה לעזאזל הוא עושה בOne?! שיר נחמד-, יחסית משעמם, שאין ספק ששירים כמו I Am The Walrus, או שיר אחר מסרג'נט פפר\ראבר סול\האלבום הלבן היו יותר טובים. Something היה חייב להיות, Come Together מיותר. גם בצמד הבא יש מצב דומה: Let It Be, כמה שהוא נמאס, הוא שיר פשוט הכרחי, ואחרי הכל, מדובר בשיר מעולה, ואף אחד מאיתנו לא יכול לחלוק על זה... וThe Long And Winding Road, שקיבל את הכבוד להיות הישר האחרון באוסף הלהיטים של הלהקה הטובה בכל הזמנים... משום מה. הוא שיר נחמד, אבל לא מתקרב לרמה שצריך בשביל כזה כבוד... הציונים שלי: Get Back – 4 The Ballad Of John & Yoko – 4.2 Something – 4.7 Come Together – 3.9 Let It Be – 4.9 The Long And Winding Road – 4 מה יש, וטוב שכך: ייצוג של ג'ורג' מה חסר: שאלה טובה... עוד שיר של ג'ורג', אני מניח... ובונוס: מה יש, ולא בצדק: Come Together & The Long And Winding Road ולסיום סיומת: הממוצע של כל הציונים שלי הוא: 4.2814814814814814814814814814815 בקיצור: 4.28 תגובות בבקשה!
כשיווספו לך עוד אלבומים לאוסף תוכל לכתוב עליהם מאמרים.
