יהדות בשבילך
New member
מאמר לטו בשבט
המאמר הבא מנסה לתהות אחר שורשיו הרוחניים של טו בשבט - אם יש כאלה, ומנסה לחקור האם יש בכלל לטו בשבט משמעות דתית? אולי לאומית? נשמח לתגובותיכם! (המאמר לקוח מתוך מערכת המאמרים של הפורום - אתם מוזמנים לעיין). טו בשבט - חג דתי או נקודת ציון חלוצית? במעגל השנה של חגי ישראל, נדמה שט"ו בשבט יוצא דופן. אין בו תפילות מיוחדות כפי שיש ביום כיפור או בראש השנה, אין בו התאספות משפחתית מיוחדת כפי שיש בפסח, ואפילו אין בו איסור לעשות עבודות ומלאכות כפי שיש בשבת. בעצם, הדבר היחיד שאנו יודעים על חג זה מזמן המשנה והגמרא הוא היותו "ראש השנה לאילנות", כאשר במבט ראשון לא ברור כל-כך מה הכוונה בכך. בגלל העובדה שלתאריך זה אין מאפיינים 'דתיים' קלאסיים, הוא די נשכח בכל שנות הגלות, שבהן עם ישראל היה מנותק מארץ ישראל, פירותיה ועבודת אדמתה. אמנם, במהלך מאה השנה האחרונות, שבהן החלה תנועות הציונות והשיבה אל ארץ ישראל, דווקא התפתחה 'היסטוריה' ענפה של מנהגים סביב ט"ו בשבט, כאשר בראשם שתילת העצים והמנהג לאכול מהפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל. נדמה, שמאז תחילת שיבת ציון קיבל תאריך זה חשיבות מחודשת, משום שהחלוצים הרגישו שמדובר בחג שמאד קל להם להזדהות איתו, והם ראו בו מעיין 'חג אדמה', שבו מעלים על נס את עבודת האדמה ופיתוח הארץ. התמונה שהכי מתחברת אצלי עם ט"ו בשבת, ונדמה לי שגם אצל רבים אחרים, היא התמונה שבה קיבוצניק וקיבוצניקית עם מכנסיים וחולצה קצרים ומעדר על הכתף, אוחזים בידם שתיל והולכים להפריח את ארץ ישראל המתחדשת. לדעתי, תמונה זו באמת מבטאת את הרוח החלוצית שרצו העולים להטמיע דרך חגיגות ט"ו בשבט. לא בכדי הפך ט"ו בשבט להיות חגה של 'קרן קיימת לישראל'. מעבר לכך, ה'אימוץ' של ט"ו בשבט ע"י החלוצים כלל גם קצת התרסה כנגד הישוב הישן, הספון בתוך אוהלה של התורה ולא שותף בבניין הארץ ובפיתוחה. דווקא בגלל שלחג זה אין מאפיינים דתיים-רוחניים בולטים, הוא יכול היה להוות חג שמקימי המדינה החילונים יכלו להצביע עליו בתור 'תרבות יהודית' אלטרנטיבית. בקיבוצים אפילו חיברו 'סדר ט"ו בשבט' מיוחד, שאותו קוראים בליל ט"ו בשבט. במעשה זה ישנה אמירה מסוימת, שבניגוד ל'סדר פסח', שבו יושבים סביב שולחן ומספרים על היסטוריה רחוקה של אלפי שנים, ה'סדר' האמיתי צריך להיות ביום שבו חוגגים את עבודת הכפיים הארצית העכשווית. אולם נדמה לי, שדווקא הניסיון להפקיע את ט"ו בשבט מההקשרים הדתיים שלו, ולהפוך אותו לחג החלוצים החילוני, קלע לנקודה עמוקה מאד בתאריך זה. בשביל להבין נקודה זו, תחילה יש לבחון למה באמת התכוונו חז"ל כשקבעו שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות"? כידוע, ישנן כל מיני מצוות בתורה הקשורות לגידול עצים. אחד הדינים המרכזיים בהקשר זה הוא הציווי: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא י"ט, כ"ג). כלומר, בשלושת השנים הראשונות לנטיעת העץ הוא אסור באכילה, ורק בשנה הרביעית ניתן להפריש ממנו תרומה ולהתחיל לאכול ממנו בקדושה. אם-כן, כאשר המשנה אומרת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" כוונתה היא, שאת השנים של העץ מונים מט"ו בשבט. לדוגמא: אם יש עץ שנטעו אותו בי' בשבט, כשהגיע ט"ו בשבט הוא נחשב כבן שנה שלמה, ובט"ו בשבט שיבוא לאחר שנתיים הוא יצא מדין עץ 'ערלה'. למרות שהסברנו מה משמעות ט"ו בשבט בהלכה, ומדוע הוא משמעותי לנוטעי העצים, במבט ראשון כל מהותן של ההלכות ה'חקלאיות' אינו מובן. אנו מבינים שהדת תתערב במעשיו הפרטיים של האדם, ותצווה עליו כיצד להתפלל, לאכול, להתנהג עם אשתו, להתנהג עם חבריו וכדומה. אולם, מדוע ההלכה היהודית מתערבת גם בהרגלי העבודה החקלאית של האדם? לכאורה ההלכה אחראית על חינוכו המוסרי של האדם, ומה בין זה לבין הדרך שבה הוא עובד את אדמתו? נדמה שהרעיון העומד ביסוד הדברים הוא, שביהדות אין עניין לקדש רק את עולמו הפרטי המצומצם של האדם, אלא לקדש את כל חייו, על כל המעגלים הרחבים הכלולים בהם. מסיבה זו, ההלכה לא רק מורה את ההתנהגות הראויה בתוך הבית פנימה, אלא גם את ההתנהגות הראויה בחוץ, בשדה, בעולם החול המובהק ביותר - בדרך שבה עובד האדמה מתנהג בתוך שדהו. כאשר התורה מורה לאדם גם כיצד לגדל את העץ שלו, היא בעצם אומרת לו שגם את עבודת הכפיים ניתן לקדש. כאשר התורה מתייחסת לעבודת האדמה היא מלמדת אותנו שגם עבודה זו היא משמעותית, גם היא הכרחית ורצויה לכתחילה. בנקודה זו בא לידי ביטוי אחד הרעיונות המרכזיים שבאה היהדות לחדש לעולם – חיבור העולמות. מחד, ההלכה איננה מתייחסת רק להתנהגות הדתית של האדם – כיצד עליו להתנהג בתוך בית הכנסת וביחסיו עם אלוקיו; ומאידך, ההלכה איננה מתייחסת רק לדרך שבה על האדם להתנהג בעולם החול – ביחסיו היום-יומיים עם הסובבים אותו, ובדרך שבה הוא מתפרנס. ההלכה מתייחסת הן לפן הקודש והן לפן החול הקיימים בעולמו של האדם. ממילא, כאשר החלוצים באו בטרוניה כלפי 'היישוב הישן' על כך שהם מתרכזים בעולם הקודש המצומצם ולא עוסקים בבניין החול, וכחלק מביקורת זו הם אימצו את ט"ו בשבט כ'חג האדמה החילוני' – במובן מסוים, הם בעצם הביאו לידי ביטוי בדיוק את הנקודה שט"ו בשבט אמור לבטא. ט"ו בשבט הוא חג 'חיבור העולמות' – החג שבו, בניגוד לשאר חגי ישראל, לא חוגגים מאורע בעל הקשרים דתיים, אלא חוגגים את עבודת האדמה עצמה, עם כל הגשמיות הכרוכה בה, ומבטאים את העובדה שגם לפן זה בחיים יש קשר הדוק לעולם של תורה. לכן, אין ספק שהביקורת של אותם חלוצים אכן הייתה נכונה, ושמה את האצבע על נקודה שבאמת הייתה חסרה, במידה מסוימת, בעולמם הדתי של ה'ישוב הישן'. אם-כן, הרעיון העומד מאחורי ט"ו בשבט הוא שיש להתחבר לחיים על כל הרבדים הכלולים בהם, משום שגם בעולם החול ניתן למצוא משמעות וערך, מסוג שאולי לא ניתן למצוא אפילו בין כותלי בית המדרש.
המאמר הבא מנסה לתהות אחר שורשיו הרוחניים של טו בשבט - אם יש כאלה, ומנסה לחקור האם יש בכלל לטו בשבט משמעות דתית? אולי לאומית? נשמח לתגובותיכם! (המאמר לקוח מתוך מערכת המאמרים של הפורום - אתם מוזמנים לעיין). טו בשבט - חג דתי או נקודת ציון חלוצית? במעגל השנה של חגי ישראל, נדמה שט"ו בשבט יוצא דופן. אין בו תפילות מיוחדות כפי שיש ביום כיפור או בראש השנה, אין בו התאספות משפחתית מיוחדת כפי שיש בפסח, ואפילו אין בו איסור לעשות עבודות ומלאכות כפי שיש בשבת. בעצם, הדבר היחיד שאנו יודעים על חג זה מזמן המשנה והגמרא הוא היותו "ראש השנה לאילנות", כאשר במבט ראשון לא ברור כל-כך מה הכוונה בכך. בגלל העובדה שלתאריך זה אין מאפיינים 'דתיים' קלאסיים, הוא די נשכח בכל שנות הגלות, שבהן עם ישראל היה מנותק מארץ ישראל, פירותיה ועבודת אדמתה. אמנם, במהלך מאה השנה האחרונות, שבהן החלה תנועות הציונות והשיבה אל ארץ ישראל, דווקא התפתחה 'היסטוריה' ענפה של מנהגים סביב ט"ו בשבט, כאשר בראשם שתילת העצים והמנהג לאכול מהפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל. נדמה, שמאז תחילת שיבת ציון קיבל תאריך זה חשיבות מחודשת, משום שהחלוצים הרגישו שמדובר בחג שמאד קל להם להזדהות איתו, והם ראו בו מעיין 'חג אדמה', שבו מעלים על נס את עבודת האדמה ופיתוח הארץ. התמונה שהכי מתחברת אצלי עם ט"ו בשבת, ונדמה לי שגם אצל רבים אחרים, היא התמונה שבה קיבוצניק וקיבוצניקית עם מכנסיים וחולצה קצרים ומעדר על הכתף, אוחזים בידם שתיל והולכים להפריח את ארץ ישראל המתחדשת. לדעתי, תמונה זו באמת מבטאת את הרוח החלוצית שרצו העולים להטמיע דרך חגיגות ט"ו בשבט. לא בכדי הפך ט"ו בשבט להיות חגה של 'קרן קיימת לישראל'. מעבר לכך, ה'אימוץ' של ט"ו בשבט ע"י החלוצים כלל גם קצת התרסה כנגד הישוב הישן, הספון בתוך אוהלה של התורה ולא שותף בבניין הארץ ובפיתוחה. דווקא בגלל שלחג זה אין מאפיינים דתיים-רוחניים בולטים, הוא יכול היה להוות חג שמקימי המדינה החילונים יכלו להצביע עליו בתור 'תרבות יהודית' אלטרנטיבית. בקיבוצים אפילו חיברו 'סדר ט"ו בשבט' מיוחד, שאותו קוראים בליל ט"ו בשבט. במעשה זה ישנה אמירה מסוימת, שבניגוד ל'סדר פסח', שבו יושבים סביב שולחן ומספרים על היסטוריה רחוקה של אלפי שנים, ה'סדר' האמיתי צריך להיות ביום שבו חוגגים את עבודת הכפיים הארצית העכשווית. אולם נדמה לי, שדווקא הניסיון להפקיע את ט"ו בשבט מההקשרים הדתיים שלו, ולהפוך אותו לחג החלוצים החילוני, קלע לנקודה עמוקה מאד בתאריך זה. בשביל להבין נקודה זו, תחילה יש לבחון למה באמת התכוונו חז"ל כשקבעו שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות"? כידוע, ישנן כל מיני מצוות בתורה הקשורות לגידול עצים. אחד הדינים המרכזיים בהקשר זה הוא הציווי: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא י"ט, כ"ג). כלומר, בשלושת השנים הראשונות לנטיעת העץ הוא אסור באכילה, ורק בשנה הרביעית ניתן להפריש ממנו תרומה ולהתחיל לאכול ממנו בקדושה. אם-כן, כאשר המשנה אומרת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות" כוונתה היא, שאת השנים של העץ מונים מט"ו בשבט. לדוגמא: אם יש עץ שנטעו אותו בי' בשבט, כשהגיע ט"ו בשבט הוא נחשב כבן שנה שלמה, ובט"ו בשבט שיבוא לאחר שנתיים הוא יצא מדין עץ 'ערלה'. למרות שהסברנו מה משמעות ט"ו בשבט בהלכה, ומדוע הוא משמעותי לנוטעי העצים, במבט ראשון כל מהותן של ההלכות ה'חקלאיות' אינו מובן. אנו מבינים שהדת תתערב במעשיו הפרטיים של האדם, ותצווה עליו כיצד להתפלל, לאכול, להתנהג עם אשתו, להתנהג עם חבריו וכדומה. אולם, מדוע ההלכה היהודית מתערבת גם בהרגלי העבודה החקלאית של האדם? לכאורה ההלכה אחראית על חינוכו המוסרי של האדם, ומה בין זה לבין הדרך שבה הוא עובד את אדמתו? נדמה שהרעיון העומד ביסוד הדברים הוא, שביהדות אין עניין לקדש רק את עולמו הפרטי המצומצם של האדם, אלא לקדש את כל חייו, על כל המעגלים הרחבים הכלולים בהם. מסיבה זו, ההלכה לא רק מורה את ההתנהגות הראויה בתוך הבית פנימה, אלא גם את ההתנהגות הראויה בחוץ, בשדה, בעולם החול המובהק ביותר - בדרך שבה עובד האדמה מתנהג בתוך שדהו. כאשר התורה מורה לאדם גם כיצד לגדל את העץ שלו, היא בעצם אומרת לו שגם את עבודת הכפיים ניתן לקדש. כאשר התורה מתייחסת לעבודת האדמה היא מלמדת אותנו שגם עבודה זו היא משמעותית, גם היא הכרחית ורצויה לכתחילה. בנקודה זו בא לידי ביטוי אחד הרעיונות המרכזיים שבאה היהדות לחדש לעולם – חיבור העולמות. מחד, ההלכה איננה מתייחסת רק להתנהגות הדתית של האדם – כיצד עליו להתנהג בתוך בית הכנסת וביחסיו עם אלוקיו; ומאידך, ההלכה איננה מתייחסת רק לדרך שבה על האדם להתנהג בעולם החול – ביחסיו היום-יומיים עם הסובבים אותו, ובדרך שבה הוא מתפרנס. ההלכה מתייחסת הן לפן הקודש והן לפן החול הקיימים בעולמו של האדם. ממילא, כאשר החלוצים באו בטרוניה כלפי 'היישוב הישן' על כך שהם מתרכזים בעולם הקודש המצומצם ולא עוסקים בבניין החול, וכחלק מביקורת זו הם אימצו את ט"ו בשבט כ'חג האדמה החילוני' – במובן מסוים, הם בעצם הביאו לידי ביטוי בדיוק את הנקודה שט"ו בשבט אמור לבטא. ט"ו בשבט הוא חג 'חיבור העולמות' – החג שבו, בניגוד לשאר חגי ישראל, לא חוגגים מאורע בעל הקשרים דתיים, אלא חוגגים את עבודת האדמה עצמה, עם כל הגשמיות הכרוכה בה, ומבטאים את העובדה שגם לפן זה בחיים יש קשר הדוק לעולם של תורה. לכן, אין ספק שהביקורת של אותם חלוצים אכן הייתה נכונה, ושמה את האצבע על נקודה שבאמת הייתה חסרה, במידה מסוימת, בעולמם הדתי של ה'ישוב הישן'. אם-כן, הרעיון העומד מאחורי ט"ו בשבט הוא שיש להתחבר לחיים על כל הרבדים הכלולים בהם, משום שגם בעולם החול ניתן למצוא משמעות וערך, מסוג שאולי לא ניתן למצוא אפילו בין כותלי בית המדרש.