מאמר לפסח / הרב חיים אמסלם
בערב שבת הקרוב, נסב כולנו יחד עם כל בית ישראל, סביב שולחן הסדר. בכך נמשיך את מסורת האבות מדורי דורות. גדולים וקטנים, נקרא בצותא את ההגדה ונחזור ונזכור את קורותיו של העם היהודי, זהותו ומורשתו.
אחד מקטעי ההגדה נפתח בשבח לקב"ה: "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא". מיד אחר כך פונה ההגדה לעסוק בזמן בו היו אומרים בני ישראל לצאת ממצרים, על פי הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ההגדה משתמשת בלשון "שומר הבטחתו" בעוד שלכאורה היתה מתאימה יותר האמירה "מקיים הבטחתו". מדוע נקרא הקב"ה בהגדה 'שומר ההבטחה'?
אלא שלפעמים הקב"ה לא מקיים את ההבטחה כפי שאנו מבינים שהוא צריך לקיים אותה. כך היה גם בשעבוד מצרים. הקב"ה הבטיח לאברהם "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אך בפועל עם ישראל ישבו במצרים רק מאתיים ועשר שנים. אם כך, גם ההבטחה של היציאה ברכוש גדול ממצרים צריכה היתה להתבטל, מפני שהיא תלויה בשעבוד מלא של ארבע מאות שנה. אך במקרה זה, הקב"ה שמר את ההבטחה ואף על פי שהתנאי לא התקיים במלואו, קיים הקב"ה את הבטחתו מכיוון שכך הבטיח לאברהם אבינו.
מיד אחר כך ממשיכה ההגדה בקטע המוכר, המלא תקוה נסוכה בעצב: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". בכל דור ודור וכמעט בכל שנה ושנה, דואגים להזכיר לנו שיש מי שעומד עלינו לכלותנו. רק לאחרונה ברצח המזעזע בטולוז וגילויי האנטישמיות שקדמו לו ושבאו בעקבותיו. כבר כמה שנים שברקע מרחף האיום האיראני. בימים אלו ממש אנו מציינים עשור לטבח הנורא במלון פרק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר ולפיגועים הרצחניים באותה שנה נוראה. אך מה זו אותה "היא" שעמדה לאבותינו ולנו? מדובר על ההבטחה שנתן הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ההבטחה האלוקית ליציאה ממצרים ולירושת הארץ, היא סמל לבאות. כמו שבמצרים עם ישראל הצליח גם לשרוד את השעבוד הנורא ומשם יצא גדול וחזק יותר, כך גם מהגלויות ומהצרות שבאות עליו בהמשך הוא יצא מחוזק וגדול יותר.
בהקשר זה של ציפיות והבטחות אני זוכר היטב את חג הפסח בגולה, כאשר ערכנו את הסדר בחוג המשפחה וקיימנו את החג על הלכותיו ומנהגיו המיוחדים. חקוקה בזכרוני במיוחד ובאופן מוחשי ממש, התקווה הגדולה לגאולה ולעלייה לארץ – שבוטאה בתקוה הגדולה ומלאת העוצמה בסוף ההגדה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
והנה לאחר שנים של כמיהה וצפייה, הגיעה השנה הראשונה שלי כילד בן 11, עולה חדש בישראל, לחגוג בארץ ישראל את חג הפסח. למרבה הפלא, דוקא כאן הרגשתי חוסר מסוים. חסרה לי הכמיהה שליוותה אותי ואת משפחתי בחו"ל, הכמיהה אל הלא ידוע, אל החלום של ארץ ישראל. פתאום החלום ומשאת הנפש הלא ידועה, הפכה לנגישה, מצויה וארצית מאוד. אבי זצ"ל, שראה את סימן השאלה על פני, הבין את המתחולל בנפשי מיד ומיהר להסביר כי טרם זכינו לראות את ירושלים בתפארתה ובבניינה, כמרכז המאחד את כל עם ישראל ומשמש לכל באי עולם כמגדלור של תורה, חכמה ומוסר ולכך אנו עדיין מייחלים ומתפללים.
יהי רצון שנזכה כולנו לחגוג את חג הפסח יחד כעם שלם, באחדות ובחירות.
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"
בערב שבת הקרוב, נסב כולנו יחד עם כל בית ישראל, סביב שולחן הסדר. בכך נמשיך את מסורת האבות מדורי דורות. גדולים וקטנים, נקרא בצותא את ההגדה ונחזור ונזכור את קורותיו של העם היהודי, זהותו ומורשתו.
אחד מקטעי ההגדה נפתח בשבח לקב"ה: "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא". מיד אחר כך פונה ההגדה לעסוק בזמן בו היו אומרים בני ישראל לצאת ממצרים, על פי הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ההגדה משתמשת בלשון "שומר הבטחתו" בעוד שלכאורה היתה מתאימה יותר האמירה "מקיים הבטחתו". מדוע נקרא הקב"ה בהגדה 'שומר ההבטחה'?
אלא שלפעמים הקב"ה לא מקיים את ההבטחה כפי שאנו מבינים שהוא צריך לקיים אותה. כך היה גם בשעבוד מצרים. הקב"ה הבטיח לאברהם "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אך בפועל עם ישראל ישבו במצרים רק מאתיים ועשר שנים. אם כך, גם ההבטחה של היציאה ברכוש גדול ממצרים צריכה היתה להתבטל, מפני שהיא תלויה בשעבוד מלא של ארבע מאות שנה. אך במקרה זה, הקב"ה שמר את ההבטחה ואף על פי שהתנאי לא התקיים במלואו, קיים הקב"ה את הבטחתו מכיוון שכך הבטיח לאברהם אבינו.
מיד אחר כך ממשיכה ההגדה בקטע המוכר, המלא תקוה נסוכה בעצב: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". בכל דור ודור וכמעט בכל שנה ושנה, דואגים להזכיר לנו שיש מי שעומד עלינו לכלותנו. רק לאחרונה ברצח המזעזע בטולוז וגילויי האנטישמיות שקדמו לו ושבאו בעקבותיו. כבר כמה שנים שברקע מרחף האיום האיראני. בימים אלו ממש אנו מציינים עשור לטבח הנורא במלון פרק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר ולפיגועים הרצחניים באותה שנה נוראה. אך מה זו אותה "היא" שעמדה לאבותינו ולנו? מדובר על ההבטחה שנתן הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ההבטחה האלוקית ליציאה ממצרים ולירושת הארץ, היא סמל לבאות. כמו שבמצרים עם ישראל הצליח גם לשרוד את השעבוד הנורא ומשם יצא גדול וחזק יותר, כך גם מהגלויות ומהצרות שבאות עליו בהמשך הוא יצא מחוזק וגדול יותר.
בהקשר זה של ציפיות והבטחות אני זוכר היטב את חג הפסח בגולה, כאשר ערכנו את הסדר בחוג המשפחה וקיימנו את החג על הלכותיו ומנהגיו המיוחדים. חקוקה בזכרוני במיוחד ובאופן מוחשי ממש, התקווה הגדולה לגאולה ולעלייה לארץ – שבוטאה בתקוה הגדולה ומלאת העוצמה בסוף ההגדה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
והנה לאחר שנים של כמיהה וצפייה, הגיעה השנה הראשונה שלי כילד בן 11, עולה חדש בישראל, לחגוג בארץ ישראל את חג הפסח. למרבה הפלא, דוקא כאן הרגשתי חוסר מסוים. חסרה לי הכמיהה שליוותה אותי ואת משפחתי בחו"ל, הכמיהה אל הלא ידוע, אל החלום של ארץ ישראל. פתאום החלום ומשאת הנפש הלא ידועה, הפכה לנגישה, מצויה וארצית מאוד. אבי זצ"ל, שראה את סימן השאלה על פני, הבין את המתחולל בנפשי מיד ומיהר להסביר כי טרם זכינו לראות את ירושלים בתפארתה ובבניינה, כמרכז המאחד את כל עם ישראל ומשמש לכל באי עולם כמגדלור של תורה, חכמה ומוסר ולכך אנו עדיין מייחלים ומתפללים.
יהי רצון שנזכה כולנו לחגוג את חג הפסח יחד כעם שלם, באחדות ובחירות.
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"