אני מסכים איתכן
לגבי זה שיש כאן צורך בעבודת חינוך, והעלאת מודעות. אני חושב שאחד הדברים שבגללו התופעה הזו בכל זאת זוכה להשתקה, היא העובדה שלמרות שהנתונים מראים על אחוז מאוד גבוה של נפגעים, עדיין, בגלל שהנפגעים מרגישים רגשות של אשמה, בושה, ואחריות על התקיפה, כמו גם פחד מחשיפה ציבורית אישית, הם נתקלים בקושי בלעורר את המודעות לנושא, ולפעול למענו. אני אקח רק את עצמי לדוגמא, יש ימים שבהם אני רוצה לעסוק בנושא. לעבוד עוד על חומרים עבור "מקום", אני מרגיש נוח לדבר על הנושאים האלה עם אנשים מסביבי, או ליצור קשרים חדשים שיקדמו את הנושא. ויש ימים שבהם אני כל כך לא קומוניקטיבי, שלא רק שאני לא פועל לקדם את המטרות האלה, אלא כל מי שמזכיר לי את הנושא, רק מגרד אצלי את הפצע הפתוח. ובכל זאת, מי שנמצא מבפנים, מתמודד יום יום עם ההשלכות של התקיפה, יודע עד כמה חשובה העבודה של הסברה, וחינוך, ויודע עד כמה הבורות בחוץ משתוללת, וכמה אנו זקוקים, בכדי לשנות, לאנשים מבפנים. עם כל המשתמע מכך. אז כל אחד עושה, אני מאמין, במסגרת יכולתו. אתן יודעות מה? לדעתי, אפילו כתיבה בפורומים, יש בה עשייה, כי יש כאלה שאפילו אינם כותבים, אלא רק קוראים, אבל עבורם, הידיעה שזה קרה לעוד אנשים, ושההתמודדות היא דומה, מסייעת. ולחילופין, אלו שקוראים ומתוודעים כך לעובדה שאלו הבעיות שמעסיקות וממשיכות להעסיק את אלו שמתמודדים עם ההשלכות של תקיפה מינית, גם זו עשייה.
