מאמר מעולה!
מאת: דורון רוזנבלום, הארץ ובכן, הולך ומתגבש אורח החיים שלנו בשנת 2002: בכל יום שישי בערב, בהתכנסנו מול שתי מדורות השבט הטלוויזיוניות, אנו שומעים את סיכומיהם של הפרשנים הצבאיים על ניצחונותיו ועל הפצצותיו של צה"ל, כולל הישגיו במחנות הפליטים בשטחים. יש סיפוק רב, אם כי לא זחיחות. שהרי שום דבר אינו הרמטי, וההצלחות אינן מוחלטות, ואין פתרונות פלא. ולפני שנעבור לפרסומות ולתחזית - נשמע אם יש גם התרעות, וכמה. "המממ"... - אומר הפרשן - "הייתי אומר 70-60. לא יותר". בשבתות - עד לפיגוע של מוצאי שבת - יש לנו כמה שעות של הפוגה: השמש זורחת, ופורחות הכלניות. ומי שעדיין חי ונושם מריח לפי שעה את מתיקותו השרבית של האביב שבאוויר. אפילו נכנסים למכונית ונוסעים קצת, ורואים שהשיטה פורחת. ובשעה מסוימת מאוד - נניח בשבת בין שתיים ושלוש בצהריים, כאשר רק הציפורים מצפצפות באיזו שמורת טבע, ומבתי העיר נישא ריח מאכלים וקול נקישת צלחות - או-אז יש אפילו מעט אופטימיות: הנה, חלפו שעתיים - ושקט. וכלום. סתם חיים. וגם אומרים שיבוא שליח אמריקאי בשבוע הבא. וראש הממשלה, אריאל שרון, ויתר במשהו על משהו. אז אולי בכל זאת. ולקראת מוצאי שבת, עם שקיעת החמה, מתחילה המועקה: השקט מונה את זמנו לאחור. שהרי כל שעה של שבת - עם הילדים בבית, ואיש לא בדרכו לעבודה - כל שעה כזו נעשית יקרה מפז: יש לנו עוד שעתיים ביחד. אגרנו לנו, קוששנו לנו, שעה-שעתיים של שקט ושל חוסר דאגה. ועכשיו נשארה רק שעה. ובינתיים, כאמור, חיים, בריאים ושלמים - אם כי האוזן כרויה: האם שמענו צפירת אמבולנס? האם מצטרפת אליה צפירה נוספת? לא. ולכן אנחת רווחה. בעיקר כשברדיו מדווחים רק על ניצחונותיו של צה"ל במחנות הפליטים, ועל הפצצת עוד לשכה של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ועל הלוויות הרוגי הפיגוע הקודם. ובכל מוצאי שבת מגיע הפיגוע החדש. או הפיגועים. למרות ניצחונותיו של צה"ל, ולמרות הפצצת לשכתו של ערפאת. אבל הרי כבר אמרנו שאין פתרונות פלא או סגירה הרמטית. והיו התרעות - אם כי לא ממוקדות. ואחרי מוצאי שבת מגיע יום ראשון בבוקר. ויום ראשון בבוקר הוא האכזר שבבקרים. משום שעד חדשות הצהריים ברור שיהיה עוד פיגוע - פיגוע יומי, מסמא, מיוזע, באור השמש - השאלה היא רק איפה. ומי יקבל עליו את האחריות. ואם היתה היערכות. ואם כבר הופצצה לשכה של ערפאת, עוד אחת מאלף לשכותיו האינסופיות. ובוקר יום ראשון הוא רק צעד אחד במסע של אלף מילין: המסע עתיר סכנות המוות אל סוף השבוע הבא; אל צהרי השבת הנכספים, המרגיעים רק מסיבה אחת ויחידה - שטרם אירע בהם פיגוע. גם בבוקר זה התחיל איפוא המסע השבועי. אין לדעת כמה מאתנו נגיע אל סופו בשלום (למרות דברי שרון וערפאת שצריך להיות חזקים). זהו, איפוא, סיכום קצר של אורח חיינו כפי שהתגבש ב-2002. ואולי לא רק בה. אולי זהו זה, וככה זה. כל עוד ערפאת.
מאת: דורון רוזנבלום, הארץ ובכן, הולך ומתגבש אורח החיים שלנו בשנת 2002: בכל יום שישי בערב, בהתכנסנו מול שתי מדורות השבט הטלוויזיוניות, אנו שומעים את סיכומיהם של הפרשנים הצבאיים על ניצחונותיו ועל הפצצותיו של צה"ל, כולל הישגיו במחנות הפליטים בשטחים. יש סיפוק רב, אם כי לא זחיחות. שהרי שום דבר אינו הרמטי, וההצלחות אינן מוחלטות, ואין פתרונות פלא. ולפני שנעבור לפרסומות ולתחזית - נשמע אם יש גם התרעות, וכמה. "המממ"... - אומר הפרשן - "הייתי אומר 70-60. לא יותר". בשבתות - עד לפיגוע של מוצאי שבת - יש לנו כמה שעות של הפוגה: השמש זורחת, ופורחות הכלניות. ומי שעדיין חי ונושם מריח לפי שעה את מתיקותו השרבית של האביב שבאוויר. אפילו נכנסים למכונית ונוסעים קצת, ורואים שהשיטה פורחת. ובשעה מסוימת מאוד - נניח בשבת בין שתיים ושלוש בצהריים, כאשר רק הציפורים מצפצפות באיזו שמורת טבע, ומבתי העיר נישא ריח מאכלים וקול נקישת צלחות - או-אז יש אפילו מעט אופטימיות: הנה, חלפו שעתיים - ושקט. וכלום. סתם חיים. וגם אומרים שיבוא שליח אמריקאי בשבוע הבא. וראש הממשלה, אריאל שרון, ויתר במשהו על משהו. אז אולי בכל זאת. ולקראת מוצאי שבת, עם שקיעת החמה, מתחילה המועקה: השקט מונה את זמנו לאחור. שהרי כל שעה של שבת - עם הילדים בבית, ואיש לא בדרכו לעבודה - כל שעה כזו נעשית יקרה מפז: יש לנו עוד שעתיים ביחד. אגרנו לנו, קוששנו לנו, שעה-שעתיים של שקט ושל חוסר דאגה. ועכשיו נשארה רק שעה. ובינתיים, כאמור, חיים, בריאים ושלמים - אם כי האוזן כרויה: האם שמענו צפירת אמבולנס? האם מצטרפת אליה צפירה נוספת? לא. ולכן אנחת רווחה. בעיקר כשברדיו מדווחים רק על ניצחונותיו של צה"ל במחנות הפליטים, ועל הפצצת עוד לשכה של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ועל הלוויות הרוגי הפיגוע הקודם. ובכל מוצאי שבת מגיע הפיגוע החדש. או הפיגועים. למרות ניצחונותיו של צה"ל, ולמרות הפצצת לשכתו של ערפאת. אבל הרי כבר אמרנו שאין פתרונות פלא או סגירה הרמטית. והיו התרעות - אם כי לא ממוקדות. ואחרי מוצאי שבת מגיע יום ראשון בבוקר. ויום ראשון בבוקר הוא האכזר שבבקרים. משום שעד חדשות הצהריים ברור שיהיה עוד פיגוע - פיגוע יומי, מסמא, מיוזע, באור השמש - השאלה היא רק איפה. ומי יקבל עליו את האחריות. ואם היתה היערכות. ואם כבר הופצצה לשכה של ערפאת, עוד אחת מאלף לשכותיו האינסופיות. ובוקר יום ראשון הוא רק צעד אחד במסע של אלף מילין: המסע עתיר סכנות המוות אל סוף השבוע הבא; אל צהרי השבת הנכספים, המרגיעים רק מסיבה אחת ויחידה - שטרם אירע בהם פיגוע. גם בבוקר זה התחיל איפוא המסע השבועי. אין לדעת כמה מאתנו נגיע אל סופו בשלום (למרות דברי שרון וערפאת שצריך להיות חזקים). זהו, איפוא, סיכום קצר של אורח חיינו כפי שהתגבש ב-2002. ואולי לא רק בה. אולי זהו זה, וככה זה. כל עוד ערפאת.