מאמר מעניין שהתפרסם בעיתון הארץ
אתמול. פותח צוהר להתייחסות אחרת לחולה:
אלצהיימר כדרמה מאת אלינור פוקס, ניו יורק טיימס אמי, ליל, אשת עסקים בינלאומית שמכרה ציוד חשמלי וחלפי מכוניות לממשלות זרות במזרח התיכון ובאסיה, חיה את העשור האחרון של חייה חולה באלצהיימר. עד שהתוודעתי למציאות של מחלתה, סיימתי לימודי תיאטרון. לעולם לא הייתי מנחשת, שהתואר שזכיתי בו יכול להכשיר אותי לעשר שנות מחלה זו. בארצות הברית יש 4.5 מיליוני חוליים באלצהיימר. אני תוהה, אם דמיון תיאטרלי יכול להקל את הנטל. למשל, כששאלתי "מה שלומך, אמא?" היא השיבה "הו, פנסוני" (על שם חברת פנסוניק). אם היא היתה במצב רוח רע, היא יכלה להשיב: "יש כאן אתולים כל כך גרועים (אתול הוא שם עיר במסצ'וסטס). הם מאוד פקוקים". היא בדיוק צילצלה לפרלמנט, הסבירה לי, והם בדרך! דאדא צרוף. שחקנים לומדים "הישארו בתוך הרגע". לא היה טעם ללכת מאחורי אמא עם שואב אבק קוגניטיווי קטן כדי להבהיר משמעויות או להכין תוכניות לאותו יום. "על הבימה זה תמיד עכשיו", קבעה ממרה מפורסמת של תורנטון ויילדר. התחלתי להתייחס לשפתה המתפוררת של אמי כאל סוג של שירה בעלת מרכיבי פנטסיה. אמא הכריזה "אנחנו יכולים לעשות את זה!" 30 פעמים בעשר דקות ביום הולדתה ה-84 והקרינה עליצות קומית. באותה תקופה נתתי לסטודנטים שלי שיעורי בית על מחזותיה של גרטרוד סטיין. אם סטיין יכלה להפוך את החזרה על אותן מלים לצורת אמנות, אם בקט ופיליפ גלאס יכלו לעשות זאת, למה לא להירגע וליהנות מכך שאמא עושה זאת? יום אחד בשנה השביעית של מצב החירום הנמשך הזה אמא העניקה לי תובנה פתאומית על התנסות האלצהיימר. הלכנו בפרוזדור בניין הדירות שלה בכיוון למעלית. "זה משחק, הצגה או מציאות?" שאלה בנימה של אדם העוסק בחקר שוק. "את מתכוונת ממש עכשיו, ממש כאן?" שאלתי נדהמת כולי. אמא בדיוק העלתה שאלה שהעסיקה את הפרה-סוקרטים, את המטיפים והדרשנים של הכנסייה הימי-ביניימית ומחזאים שונים, מפירנדלו ועד המחזאי הגדול של תור הזהב הספרדי פדרו קלדרון דה לה ברקה. האם החיים הם חלום? האם החיים הם תיאטרון? אבל אמא לא שיחקה במטאפורות. שאלתה חשפה את התפרים הפתוחים של החיים כפי שחיה אותם. איכזבתי אותה בתשובתי הבנלית, "מציאות, אמא". שנתיים לפני מותה אושפזה אמי בבית החולים כשהיא סובלת מחום גבוה ומזיהום חמור. היא השמיעה דברים שלא היה אפשר להבין כשהרופאים בדקו אותה; דרך מקרה הם מצאו את התרופה הנכונה בשבילה. "את באמת רוצה להשאיר את אמך בחיים במצב הזה?" שאל אותי הרופא הממונה למחרת בטלפון. הוא נזף בי ואמר, שלו הייתי דואגת לכך שבתיקה תהיה הוראה רפואית לשלול ממנה תרופות אנטיביוטיות, סבלה הבלתי הפיך היה תם. הרופא לא הכיר את איבסן. "איבסן מאמין תמיד באפשרות של הצמיחה האנושית, הוא לעולם אינו מרים ידיים", לימד אותי הפרופסור שלי. לעולם אל תוותר על צמיחה אנושית. עם הדעיכה והאובדן התרחשו באמי שינויים שהיו בלא ספק אמיתיים. אשה שהיתה רחוקה מסנטימנטליות והתייחסה בחשדנות לאהבה מצאה יותר ויותר את הדרך בדיוק למלה זו, "אהבה". "האם זו את שאני או-ה-בת?" גימגמה בביקורי האחרון, פניה מוארות כשזיהתה אותי. מובן שהיא לא יכלה להעלות את הקשר המורכב בין האשה שעומדת מולה לבין המושג "בת". לא התעכבתי על כישלונה "להכיר" אותי על ידי שמות או תפקידים. במערכה האחרונה מצאנו יחדיו חיים חדשים. הכותבת מלמדת דרמה וביקורת דרמה בבית הספר לדרמה של ייל
אתמול. פותח צוהר להתייחסות אחרת לחולה: