אהבה ללא תנאי
New member
מאמר על בדידות
חלק גדול מהבריאה חי בעולם אישי מסוגר, מוקף מראות. בכל פעולה משתקפים אינטרסים אישיים ושאיפות עצמיות. גם כשאנשים מעניקים ומיטיבים לזולת, הם נוטים בדרך כלל, לראות בנתינה הזו דרך נוספת לשפר אינטרס אישי (הערכת החברה, או אפילו הערכה עצמית משופרת) וכאן מצטייר אחד מפלאיה האומללים של האנושות: אנשים נוטים להעניק, לאהוב, לחמול… אבל לא להבחין בקיומו של הזולת! הדברים נבדקו לעומק: בני אדם אינם מבחינים-במרבית המקרים-בקיומו של הזולת. אינם מחשיבים אותו כאדם בעל אינטרסים שמלו, בעל שאיפות ודעות. וגם אם הם מבינים לצרכיו - הם אינם חווים אותו וצרכיו. אינם מתרכזים בעולמו של הזולת ורגשותיו. וגם אם למדנו לאהוב - לא למדנו לכבד. משום שאהבת הזולת והנתינה לזולת יכולים לשרת אותנו ואת אולם- "המראות" והאינטרסים שלנו - יותר מאשר להבחין בו, ולכבדו כאדם, כנפש חיה. תשאלו: מה אתה מעמיס עלינו את הבליך הרגשיים? חבל על השאלה. חבל בשבילך. עם השאלה והביטול של הנושא הקריטי הזה אתה מאבד בידיים את הכלי הנכבד ביותר במערכת עבודתך עם עצמך לשיפור חייך. ביד ההרגשה הזו לשנות מן הקצה את היחס החברתי שלנו. ולחולל שינוי קיצוני בחיינו הרוחניים והנפשיים. על אחת כמה בעולם החברתי הרוחני-תחרותי שלנו. יכול אדם להיות מוקף ידידים מבקר עד לילה, והבדידות תנגוס בו. בכל פינה, בכל ידיד - הוא רואה את עצמו. כי הוא חי בעולם של 'מראות'. כל הסובב אותו אינו כלי שרת לשיפור חייו. אדם כזה, שאינו מבחין בקיומו של הזולת-בודד בעולמו גם אם הוא מוקף גדודים של מעריצים ודורשי טובה. והוא אינו מסוגל לפנות פינה מלבו לזולת. ולהחדיר אל נפשו פנימה את הזולת, זכרונו, ואישיותו. הוא אינו מסוגל להתמלא מהרגשת הזולת, והזיכרונות הקשורים בו. מאי משמע להתמלא? אדם בודד הוא אדם מרוקן. אדם מלא הוא אדם שמח יותר. רוגע יותר. לא כל חברה ממלאת. יש שהבדידות גוברת על-ידי חברה. אדם זר ירגיש זרות ושעמום בחברת תינוק. בעוד אמו תמלא אתו את כל נימי נפשה. זהו כלל ברזל בעולם הנפש: מי שאינו מסוגל להחדיר את הזולת, זכרונו, אל ליבו, ולקבוע לו שם פינה - הוא אדם בודד. אדם כזה מתנתק נפשית מהחברה, בתום כל אירוע חברתי. ברגע בו חדלה החברה לשמש אותו. אדם כזה אינו מסוגל להתחבר. והוא חשוף לפגעים רבים: א. הוא חשוף לבעיות של קנאה, נחיתות, ותהיות של הערכה עצמית, בצורה מוגזמת. מדוע? תפקידו של הזולת השקפותיו, אינו אלא לשמש לו כלי עזר. הוא אינו רואה, אינו מרגיש, אינו חי גם את הצורך של השני להגיע למה שהוא. אינו משלים לעולם עם צורך כזה. אדם מהסוג הזה עלול להישבר באווירה התחרותית. לעולם לא יתייחס בחמימות אמת ובהבנה לניצחון של זולת. להתעלות של חבר. כל הארת פנים לעבר הזולת-תתפרש כמלחמה אישית בו. ואף פעם לא יידע להעניק מהפנימיות שבו. ב. הוא כאמור, בודד תמיד. הוא אינו מסוגל לחוות, לחוש בנפשו את הזולת. אין לו את הפנאי הנפשי להטמין את קיומו, אהבתו, קשריו של זולתו בלבו. ההזנה הרגשית, הזרימה הנפשית עם הזולת פגה – ברגע שהשני אינו כלי שרת לידו. (אדם כזה גם אינו כותב בדרך כלל מכתבי שלומים. אגרת היא דבר קר מידי ומרוחק מידי למי שזקוק לזולת ככלי ולא השכיל להחיות את רגשות הזולת בלבו) בני אדם המסוגלים לחוש את הזולת, להבחין בקיומו, בידידותו, ברגשותיו – מסוגלים גם, אם נוצר קשר כל שהוא, לשמור את זכרו בלבם ימים רבים, גם בריחוק מקום וזמן, להתענג על הזיכרון הזה ולשאוב ממנו כוח. וכשאדם צובר ידידים רבים החשובים ללבו – אינו מסוגל לחוש בדידות פנימית, גם בבית שומם. נפשו של אדם כזה לומדת את סוד חדוות החיים. בדידות – אמרו, היא חוסר היכולת של האדם ליצור קשר עם פנימיותו. ג. ומעצמך אתה למד, שאדם המבחין בזולת, רואה אותו, מחשיב, אדם המבין ומכבד את העובדה, שמערכת צרכי הזולת עשויה להיות שונה משלו, פטור כמעט לחלוטין מבעיות חריפות של קנאה. אוירה תחרותית הוא יקבל בסבר פנים. יכבד את צרכיו של זולתו לנצח. לצמוח. ולא יראה בכך התמוטטות הבניין האישי שלו. לא כל העולם נועד לשרותו. לעולם לא יהיה בודד, גם ברגעים של 'לבד', יאירו ויקרינו זכר אהוביו וידידיו על לבו. אדם כזה אינו זקוק לקשר רצוף כדי להבטיח את קיומו. הוא נושא במחשבתו ובלבו את הזולת, וההרגשה הזו מנחילה לו חדווה ובטחון. הוא מסוגל לאהוב אהבת אמת כל אדם, מהחבר ועד לירקן. ולכל אחד מהם חבויה פינה חמימה בלבו. אדם כזה מרגיש שהוא נטוע נופו ושורשיו, בין בני אדם אהובים. ואין זה משנה כלל אם הם משרתים את מטרותיו. בקצרה ובאופן מעשי: הדרך למיצוי נכון של המאמר הזה, להתרכז בצרכי הזולת, ולהשתדל לממש אותם. להקשיב לזולת, לכבד דעה שלו, להעניק לו התייחסות מכבדת. להבין ללבו. ההרגשה הדקה הזו מחייבת התפתחות. אי אפשר להחדיר בבת אחת רגש ושעבוד עמוקים כל כך. ההתפתחות צומחת בתקופה הראשונה עם המעשים. תחושה אחת ליום התרכזות אחת או שתיים בנפש השני. נתינה והשתתפות רגשית במידה ובמשורה, לפי כוחו מקומו ושעתו. וגם אם בתחילה ילבש העניין צורה מלאכותית.
חלק גדול מהבריאה חי בעולם אישי מסוגר, מוקף מראות. בכל פעולה משתקפים אינטרסים אישיים ושאיפות עצמיות. גם כשאנשים מעניקים ומיטיבים לזולת, הם נוטים בדרך כלל, לראות בנתינה הזו דרך נוספת לשפר אינטרס אישי (הערכת החברה, או אפילו הערכה עצמית משופרת) וכאן מצטייר אחד מפלאיה האומללים של האנושות: אנשים נוטים להעניק, לאהוב, לחמול… אבל לא להבחין בקיומו של הזולת! הדברים נבדקו לעומק: בני אדם אינם מבחינים-במרבית המקרים-בקיומו של הזולת. אינם מחשיבים אותו כאדם בעל אינטרסים שמלו, בעל שאיפות ודעות. וגם אם הם מבינים לצרכיו - הם אינם חווים אותו וצרכיו. אינם מתרכזים בעולמו של הזולת ורגשותיו. וגם אם למדנו לאהוב - לא למדנו לכבד. משום שאהבת הזולת והנתינה לזולת יכולים לשרת אותנו ואת אולם- "המראות" והאינטרסים שלנו - יותר מאשר להבחין בו, ולכבדו כאדם, כנפש חיה. תשאלו: מה אתה מעמיס עלינו את הבליך הרגשיים? חבל על השאלה. חבל בשבילך. עם השאלה והביטול של הנושא הקריטי הזה אתה מאבד בידיים את הכלי הנכבד ביותר במערכת עבודתך עם עצמך לשיפור חייך. ביד ההרגשה הזו לשנות מן הקצה את היחס החברתי שלנו. ולחולל שינוי קיצוני בחיינו הרוחניים והנפשיים. על אחת כמה בעולם החברתי הרוחני-תחרותי שלנו. יכול אדם להיות מוקף ידידים מבקר עד לילה, והבדידות תנגוס בו. בכל פינה, בכל ידיד - הוא רואה את עצמו. כי הוא חי בעולם של 'מראות'. כל הסובב אותו אינו כלי שרת לשיפור חייו. אדם כזה, שאינו מבחין בקיומו של הזולת-בודד בעולמו גם אם הוא מוקף גדודים של מעריצים ודורשי טובה. והוא אינו מסוגל לפנות פינה מלבו לזולת. ולהחדיר אל נפשו פנימה את הזולת, זכרונו, ואישיותו. הוא אינו מסוגל להתמלא מהרגשת הזולת, והזיכרונות הקשורים בו. מאי משמע להתמלא? אדם בודד הוא אדם מרוקן. אדם מלא הוא אדם שמח יותר. רוגע יותר. לא כל חברה ממלאת. יש שהבדידות גוברת על-ידי חברה. אדם זר ירגיש זרות ושעמום בחברת תינוק. בעוד אמו תמלא אתו את כל נימי נפשה. זהו כלל ברזל בעולם הנפש: מי שאינו מסוגל להחדיר את הזולת, זכרונו, אל ליבו, ולקבוע לו שם פינה - הוא אדם בודד. אדם כזה מתנתק נפשית מהחברה, בתום כל אירוע חברתי. ברגע בו חדלה החברה לשמש אותו. אדם כזה אינו מסוגל להתחבר. והוא חשוף לפגעים רבים: א. הוא חשוף לבעיות של קנאה, נחיתות, ותהיות של הערכה עצמית, בצורה מוגזמת. מדוע? תפקידו של הזולת השקפותיו, אינו אלא לשמש לו כלי עזר. הוא אינו רואה, אינו מרגיש, אינו חי גם את הצורך של השני להגיע למה שהוא. אינו משלים לעולם עם צורך כזה. אדם מהסוג הזה עלול להישבר באווירה התחרותית. לעולם לא יתייחס בחמימות אמת ובהבנה לניצחון של זולת. להתעלות של חבר. כל הארת פנים לעבר הזולת-תתפרש כמלחמה אישית בו. ואף פעם לא יידע להעניק מהפנימיות שבו. ב. הוא כאמור, בודד תמיד. הוא אינו מסוגל לחוות, לחוש בנפשו את הזולת. אין לו את הפנאי הנפשי להטמין את קיומו, אהבתו, קשריו של זולתו בלבו. ההזנה הרגשית, הזרימה הנפשית עם הזולת פגה – ברגע שהשני אינו כלי שרת לידו. (אדם כזה גם אינו כותב בדרך כלל מכתבי שלומים. אגרת היא דבר קר מידי ומרוחק מידי למי שזקוק לזולת ככלי ולא השכיל להחיות את רגשות הזולת בלבו) בני אדם המסוגלים לחוש את הזולת, להבחין בקיומו, בידידותו, ברגשותיו – מסוגלים גם, אם נוצר קשר כל שהוא, לשמור את זכרו בלבם ימים רבים, גם בריחוק מקום וזמן, להתענג על הזיכרון הזה ולשאוב ממנו כוח. וכשאדם צובר ידידים רבים החשובים ללבו – אינו מסוגל לחוש בדידות פנימית, גם בבית שומם. נפשו של אדם כזה לומדת את סוד חדוות החיים. בדידות – אמרו, היא חוסר היכולת של האדם ליצור קשר עם פנימיותו. ג. ומעצמך אתה למד, שאדם המבחין בזולת, רואה אותו, מחשיב, אדם המבין ומכבד את העובדה, שמערכת צרכי הזולת עשויה להיות שונה משלו, פטור כמעט לחלוטין מבעיות חריפות של קנאה. אוירה תחרותית הוא יקבל בסבר פנים. יכבד את צרכיו של זולתו לנצח. לצמוח. ולא יראה בכך התמוטטות הבניין האישי שלו. לא כל העולם נועד לשרותו. לעולם לא יהיה בודד, גם ברגעים של 'לבד', יאירו ויקרינו זכר אהוביו וידידיו על לבו. אדם כזה אינו זקוק לקשר רצוף כדי להבטיח את קיומו. הוא נושא במחשבתו ובלבו את הזולת, וההרגשה הזו מנחילה לו חדווה ובטחון. הוא מסוגל לאהוב אהבת אמת כל אדם, מהחבר ועד לירקן. ולכל אחד מהם חבויה פינה חמימה בלבו. אדם כזה מרגיש שהוא נטוע נופו ושורשיו, בין בני אדם אהובים. ואין זה משנה כלל אם הם משרתים את מטרותיו. בקצרה ובאופן מעשי: הדרך למיצוי נכון של המאמר הזה, להתרכז בצרכי הזולת, ולהשתדל לממש אותם. להקשיב לזולת, לכבד דעה שלו, להעניק לו התייחסות מכבדת. להבין ללבו. ההרגשה הדקה הזו מחייבת התפתחות. אי אפשר להחדיר בבת אחת רגש ושעבוד עמוקים כל כך. ההתפתחות צומחת בתקופה הראשונה עם המעשים. תחושה אחת ליום התרכזות אחת או שתיים בנפש השני. נתינה והשתתפות רגשית במידה ובמשורה, לפי כוחו מקומו ושעתו. וגם אם בתחילה ילבש העניין צורה מלאכותית.