מאמר קצר- למה התחלתי ללמד קראטה
- פותח הנושא natans81
- פורסם בתאריך
למי שאין פייסבוק! 
אתה בחיים לא תהיה מאמן" / סנסאי נתן לוי" מאז ומתמיד משכו אותי אומנויות לחימה. האגרופים הבעיטות הצעקות וכל החבילה, לא הייתי הילד היחיד שאהב את זה אבל אותי משהו ריגש מעבר לכל גבול! אבי שמתאמן כל חייו היה סוחף אותי איתו לעולמות אחרים עם סרטים של ברוס לי, ג'קי צ'אן וכל הגאנג, יש האומרים שאמנויות לחימה הם חיידק ושפעם שנדבקים בו הוא לא עוזב אותך, לי הוא לא יצא מהראש. ילד אבוד תמיד ראיתי את עצמי כ outsider בילדותי לא אהבתי לדבר, לא היו לי הרבה חברים וגם לא רציתי יותר מדי, הייתי סגור בעולם שלי. עם הרצון שבער בי להילחם - ובלי הדרכה - נהייתי מאוד אלים וזה הוביל אותי לטיפולים במסגרות שונות. במרוצת השנים תרגלתי סוגים רבים של אומנויות לחימה אבל עם כל האהבה שלי לתחום לא הצלחתי להתמיד בשום דבר לתקופה שבה אצליח ללמוד יותר ממכות. הגעתי כבר לגיל ההתבגרות במצב לא טוב, חסר בטחון עצמי, מתוסכל מבית הספר... הייתי נגרר אחרי כל דבר שחבריי היו עושים בלי להפעיל שיקול דעת ומסתבך על בסיס קבוע. לימודים הם לא משהו שהייתי מוצלח בו מאז שאני זוכר את עצמי ובגילאים האלו המצב רק החמיר. אני מסתכל אחורה ומבין שהייתי אבוד. כשהתלמיד מוכן המורה מגיע דף חדש ומשמעותי נפתח בחיי כאשר הכרתי חברים חדשים ולאחר שהתגלה שכולנו למדנו אומנויות לחימה החלטנו שנערוך קרבות להשוות בין הרמות, לא ארחיב יותר מדי על מה שהתרחש באותם קרבות אבל הבנתי שיש בינינו פער עצום, ביקשתי להתלוות אליהם לאימון הבא שלהם אצל סנסאיי שי חי כי את זה אני חייב ללמוד! הזהירו אותי שהמחשבה שלי כרגע רכה ושהאימונים יהיו קשים. סנסאיי שי חי, ראש התאחדות הווייצ'י ריו קאניוקאי ישראל, היה מאוד מפורסם בקרב בני גילי ונודע כלוחם יוצא דופן. תלמידיו הבכירים נתפסו גם הם כאמני לחימה מעולים בפני עצמם. עם היכרותי עם סנסאיי שי חי באמת הרגשתי שהוא לא בן אדם רגיל. כל דבר שהוא עשה לווה בלא פחות עוצמה מהמכות שלו. וכמו שציפיתי, השינוי באמת היה גדול. האימונים היו הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיי פיזית ומנטלית, אשקר אם אגיד שלא רעדו לי הרגליים לפני כל אימון. האימונים אצל סנסאיי שי היו חסרי פשרות עם דגש גדול על הטכניקה הבסיסית. החזרות לא נגמרו אף פעם והיי, הם בעצם לא נגמרו עד היום. כל פעם שרציתי להישאר בבית הרגליים סחבו אותי בכוח למכון. אחרי החודש הראשון כבר הבנתי שמצאתי את מקומי. עם כל אימון שעבר הרגשתי שינוי שמתרחש בי סנסאיי שי הכריח אותי לשים כל חוסר בטחון בצד ונתן לי את הכלים לצמוח כלוחם וכבן אדם, כל קושי הרגיש לי כמדרגה שיש לי סיכוי לעבור ולמצוא את עצמי במקום גבוה יותר. זה נתן לי המון מוטיבציה. כל קרב שפחדתי לעלות אליו התחיל להראות לי כפחות נורא עד שהתחלתי לנצח קרבות בעצמי. חזק מכל אגרוף הבנתי שכל חיי שטפו לי את המוח שאני "לא יכול". כל דבר נראה לי פתאום אפשרי וכדי להוכיח זאת לעצמי בסוף שנת האימונים הראשונה שלי, נתתי מכה שתיחרט לי בזיכרון כל חיי ושברתי בלוק מבטון עם ידיי החשופות. זה הכה בי יותר חזק מכל אגרוף שקיבלתי בחיים, גם זה ששבר לי את האף! הבנתי שאפשר להשיג כל דבר בעזרת המחשבה; הבנתי שאין לי בעיות קשב וריכוז; שאני לא ימני (ניתן להשיג שליטה שווה בשני צידי הגוף); ושאם הייתי רוצה להיות עורך דין או כל מקצוע אחר הייתי יכול! מבלבול מוחלט למה אעשה בחיים, פתאום מקצוע אחד עניין אותי ולמרות שעדיין הייתי רחוק מהרמה הדרושה הבנתי שאני חייב להעביר את הידע הזה הלאה ולהיות מורה לקראטה בעצמי ביום מן הימים. מבחינתי הדבר היה בגדר שליחות והוא עדיין כזה, תמיד היה ברור לי שזה מקצוע שאוהב ושדרכו אוכל להעניק ידע חשוב לאנשים צריכים אותו. ללמוד וללמד כל החיים "אתה בחיים לא תהיה מאמן" זה מה שהמדריך שלי לקרב מגע מהילדות אמר לי כשפגשתי אותו אחרי מספר שנות אימונים אצל סנסאיי שי חי. בן אדם שהערצתי פעם. הוא הכאיב לי מספיק בשביל שאזכור את זה עד היום אבל שוב, הרגשתי בר מזל על ההדרכה שקיבלתי וידעתי שהכול אפשרי. שנות האימונים חלפו, קיבלתי רמת לחימה גבוהה מאוד. הכרתי חברים שהם כאחים בשבילי והמורה שלי איתו יש לי קשר מיוחד הראה לי את הדרך ותמיד היה שם כשהייתי צריך אותו. אני מרגיש שלווה ברמה שלא הכרתי בחיי. למרות כל האנשים שניסו במודע או לא לשבור את רוחי, כן שרדתי את האימונים, כן התלוויתי לסנסאיי שי לאוקינאווה, כן הגעתי לחגורה שחורה וכיום אני גאה להגיד שהגשמתי את חלום חיי בכך שאני מלמד קראטה ווייצ'י ריו. כל שנת אימונים הביאה איתה שינויים, אני יכול רק לצפות לכל הטוב שימשיך להגיע, ולקוות שאוכל להחזיר למורי באותו מטבע על כך ששינה לי את החיים ושאוכל להעניק אותו דבר לתלמידיי. כל שנה שעוברת אני מבין כמה יש עוד ללמוד בכל האספקטים של אומנות הלחימה המדהימה הזאת, עברתי כבר כל יעד שקבעתי לעצמי חוץ מהיעד הכי גדול שהוא להמשיך ללמוד וללמד כל החיים. כי המטרה הגדולה ביותר היא הדרך.
אתה בחיים לא תהיה מאמן" / סנסאי נתן לוי" מאז ומתמיד משכו אותי אומנויות לחימה. האגרופים הבעיטות הצעקות וכל החבילה, לא הייתי הילד היחיד שאהב את זה אבל אותי משהו ריגש מעבר לכל גבול! אבי שמתאמן כל חייו היה סוחף אותי איתו לעולמות אחרים עם סרטים של ברוס לי, ג'קי צ'אן וכל הגאנג, יש האומרים שאמנויות לחימה הם חיידק ושפעם שנדבקים בו הוא לא עוזב אותך, לי הוא לא יצא מהראש. ילד אבוד תמיד ראיתי את עצמי כ outsider בילדותי לא אהבתי לדבר, לא היו לי הרבה חברים וגם לא רציתי יותר מדי, הייתי סגור בעולם שלי. עם הרצון שבער בי להילחם - ובלי הדרכה - נהייתי מאוד אלים וזה הוביל אותי לטיפולים במסגרות שונות. במרוצת השנים תרגלתי סוגים רבים של אומנויות לחימה אבל עם כל האהבה שלי לתחום לא הצלחתי להתמיד בשום דבר לתקופה שבה אצליח ללמוד יותר ממכות. הגעתי כבר לגיל ההתבגרות במצב לא טוב, חסר בטחון עצמי, מתוסכל מבית הספר... הייתי נגרר אחרי כל דבר שחבריי היו עושים בלי להפעיל שיקול דעת ומסתבך על בסיס קבוע. לימודים הם לא משהו שהייתי מוצלח בו מאז שאני זוכר את עצמי ובגילאים האלו המצב רק החמיר. אני מסתכל אחורה ומבין שהייתי אבוד. כשהתלמיד מוכן המורה מגיע דף חדש ומשמעותי נפתח בחיי כאשר הכרתי חברים חדשים ולאחר שהתגלה שכולנו למדנו אומנויות לחימה החלטנו שנערוך קרבות להשוות בין הרמות, לא ארחיב יותר מדי על מה שהתרחש באותם קרבות אבל הבנתי שיש בינינו פער עצום, ביקשתי להתלוות אליהם לאימון הבא שלהם אצל סנסאיי שי חי כי את זה אני חייב ללמוד! הזהירו אותי שהמחשבה שלי כרגע רכה ושהאימונים יהיו קשים. סנסאיי שי חי, ראש התאחדות הווייצ'י ריו קאניוקאי ישראל, היה מאוד מפורסם בקרב בני גילי ונודע כלוחם יוצא דופן. תלמידיו הבכירים נתפסו גם הם כאמני לחימה מעולים בפני עצמם. עם היכרותי עם סנסאיי שי חי באמת הרגשתי שהוא לא בן אדם רגיל. כל דבר שהוא עשה לווה בלא פחות עוצמה מהמכות שלו. וכמו שציפיתי, השינוי באמת היה גדול. האימונים היו הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיי פיזית ומנטלית, אשקר אם אגיד שלא רעדו לי הרגליים לפני כל אימון. האימונים אצל סנסאיי שי היו חסרי פשרות עם דגש גדול על הטכניקה הבסיסית. החזרות לא נגמרו אף פעם והיי, הם בעצם לא נגמרו עד היום. כל פעם שרציתי להישאר בבית הרגליים סחבו אותי בכוח למכון. אחרי החודש הראשון כבר הבנתי שמצאתי את מקומי. עם כל אימון שעבר הרגשתי שינוי שמתרחש בי סנסאיי שי הכריח אותי לשים כל חוסר בטחון בצד ונתן לי את הכלים לצמוח כלוחם וכבן אדם, כל קושי הרגיש לי כמדרגה שיש לי סיכוי לעבור ולמצוא את עצמי במקום גבוה יותר. זה נתן לי המון מוטיבציה. כל קרב שפחדתי לעלות אליו התחיל להראות לי כפחות נורא עד שהתחלתי לנצח קרבות בעצמי. חזק מכל אגרוף הבנתי שכל חיי שטפו לי את המוח שאני "לא יכול". כל דבר נראה לי פתאום אפשרי וכדי להוכיח זאת לעצמי בסוף שנת האימונים הראשונה שלי, נתתי מכה שתיחרט לי בזיכרון כל חיי ושברתי בלוק מבטון עם ידיי החשופות. זה הכה בי יותר חזק מכל אגרוף שקיבלתי בחיים, גם זה ששבר לי את האף! הבנתי שאפשר להשיג כל דבר בעזרת המחשבה; הבנתי שאין לי בעיות קשב וריכוז; שאני לא ימני (ניתן להשיג שליטה שווה בשני צידי הגוף); ושאם הייתי רוצה להיות עורך דין או כל מקצוע אחר הייתי יכול! מבלבול מוחלט למה אעשה בחיים, פתאום מקצוע אחד עניין אותי ולמרות שעדיין הייתי רחוק מהרמה הדרושה הבנתי שאני חייב להעביר את הידע הזה הלאה ולהיות מורה לקראטה בעצמי ביום מן הימים. מבחינתי הדבר היה בגדר שליחות והוא עדיין כזה, תמיד היה ברור לי שזה מקצוע שאוהב ושדרכו אוכל להעניק ידע חשוב לאנשים צריכים אותו. ללמוד וללמד כל החיים "אתה בחיים לא תהיה מאמן" זה מה שהמדריך שלי לקרב מגע מהילדות אמר לי כשפגשתי אותו אחרי מספר שנות אימונים אצל סנסאיי שי חי. בן אדם שהערצתי פעם. הוא הכאיב לי מספיק בשביל שאזכור את זה עד היום אבל שוב, הרגשתי בר מזל על ההדרכה שקיבלתי וידעתי שהכול אפשרי. שנות האימונים חלפו, קיבלתי רמת לחימה גבוהה מאוד. הכרתי חברים שהם כאחים בשבילי והמורה שלי איתו יש לי קשר מיוחד הראה לי את הדרך ותמיד היה שם כשהייתי צריך אותו. אני מרגיש שלווה ברמה שלא הכרתי בחיי. למרות כל האנשים שניסו במודע או לא לשבור את רוחי, כן שרדתי את האימונים, כן התלוויתי לסנסאיי שי לאוקינאווה, כן הגעתי לחגורה שחורה וכיום אני גאה להגיד שהגשמתי את חלום חיי בכך שאני מלמד קראטה ווייצ'י ריו. כל שנת אימונים הביאה איתה שינויים, אני יכול רק לצפות לכל הטוב שימשיך להגיע, ולקוות שאוכל להחזיר למורי באותו מטבע על כך ששינה לי את החיים ושאוכל להעניק אותו דבר לתלמידיי. כל שנה שעוברת אני מבין כמה יש עוד ללמוד בכל האספקטים של אומנות הלחימה המדהימה הזאת, עברתי כבר כל יעד שקבעתי לעצמי חוץ מהיעד הכי גדול שהוא להמשיך ללמוד וללמד כל החיים. כי המטרה הגדולה ביותר היא הדרך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.