מאמר ראשון על הוויקנגים.
תחילת המאה התשיעית... באותם ימים אירופה המרכזית הייתה מפולגת ושברירית, לאחר מאות שנים שבהם שבטים נדדו כתוצאנ מקיסת האימפיה הרומית. המסחר התפשט צפונה מהים התיכון, וערי החוף של אירופה התעשרו אך נשארו חסרות הגנה. כאן נכנסו לתמונה המנהיגים הסקנדינבים, היארלים שרצו כסף קל וגייסו בני איכרים חסונים שאיישו את ספינות המפרש קלות התנועה שלהם ויצאו לבזוז חופים רחוקים יותר. מבחינה חברתית התרבות הוויקינגית באותו הזמן הייתה מתקדמת אך אכזרית ומיושנת בו זמנית.מצד אחד הנשים הוויקינגיות היו רשאיות לדרוש גירושין ולפעמים היו גם בעמדות כוח מרכזיות בישובים בזמן שהגברים יצאו למסעות בארצות אחרות (יש לזכור שמדברים פה על תחילת המאה התשיעית!), ומצד שני הוויקינגים החזיקו בעבדים וטיפחו את יצר ההרג. העובדות האלה מראות בעיקר איך הוויקינגים היו מה שנקרא "פוליטיקלי קורקט" בינם לבין עצמם, אך אכזריים מאוד לזרים. כך או כך הוויקינגים נודעו כאנשי חופש שעומדים בזכות עצמם, אך משתייכים לחברה כוללת שתומכת בעצמה. יש אגדה נחמדה שמתארת את רוח הוויקינגים. האגדה מספרת על שליח שיצא במצוות נסיך הפאנקים כדי להידבר עם מנהיגם של השודדים הסקנדינביים שהתקרבו לפריז כדי לכבוש ולבזוז אותה, אבל השליח חזר נבוך אל הנסיך ואמר "לא מצאתי מישהו שאוכל לדבר איתו. הם אמרו שהם כולם מנהיגים". אבל, דב טוב לא יכול להימשך זמן רב מדי והחירות של הוויקינגים החלה להתערער כאשר השבטים התחילו להתגבש ולהתלכד. התחרות על שליטת השבטים הפכה לעקובה מדם כאשר מנהיגים יריבים שהודחו כינסו סביבם אנשים ויצאו לים במסעות ביזה ונקמה כדי להחזי את כבודם. הרוח הוויקינגית ויצר ההרג שלהם התמתנו רק בסוף האלף הראשון כשהוויקינגים קיבלו עליהם באי רצון את הנצרות ואת כוחם הריכוזי של המלכים, אבל על זה יהיה כתוב כבר בהמשך. עם הזמן הוויקינגים זכו לתהילה בסקנדינביה, מולדתם, אבל בארצות אחרות הוציאו להם שם רע. בזיכרון הוויקינגים נעשה שימוש רע על ידי חסידי העליונות הארית, או במילים אחרות הנאצים שאמא שלהם *()^%&. הם מוזכרים כשבטים הברבריים באחד מעקרונות הנאצים, והקסדה בעלת שתי הקרניים המזוהה עם הוויקינגים (אף שמעולם הם לא חבשו קסדות כאלו) הפכה לסמל של גסות וטיפשות. לעומת זאת, מאות שנים אחרי העידן הוויקינגי נכתבו סאגות ושירים איסלנדיים שמתארים את הוויקינגים בגאווה תרבותית מקומית וברוח רומנטית. הוויקינגים עצמם לא השאירו אחריהם ספרות, רק אבנים שעליהן נחרטו באלפבית הרוני הקדום בתובות מתומצתות כגון "סלע זה נחרת בידי בנו של ביורן פינוויד לזכר אחיו אולף. הוא נהרג בבוגדנות בפינוודן. ירחם האל על נשמתו". בשלושים השנים האחרונות הארכיאולוגיים חקרו ומצאו הרבה תגליות על הוויקינגים שלימדו אותנו המון עליהם (הם אכלו דייסת שיבולת שועל!), ובעזרת שיטה מדוייקת המתבססת על כרונולוגיה של טבעות עץ הארכיאולוגיים עידכנו תאריכים היסטוריים שעוזרים לנו להבין וללמוד יותר על הוויקינגים. במאמר הבא - על ספינות הוויקינגים והסדר החברתי אצלם. כל המידע לקוח מעיתון נשיונל ג'אוגרפיק בעברית, שנת 2000, חודש מאי גיליון 24. מצטערת אם יצא קצת מבולגן, לא נורא, רובכם חכמים מספיק בשביל להבין... אה, ואם חסר איפושהו את האות ר זה בגלל המקלדת, מצטערת...
תחילת המאה התשיעית... באותם ימים אירופה המרכזית הייתה מפולגת ושברירית, לאחר מאות שנים שבהם שבטים נדדו כתוצאנ מקיסת האימפיה הרומית. המסחר התפשט צפונה מהים התיכון, וערי החוף של אירופה התעשרו אך נשארו חסרות הגנה. כאן נכנסו לתמונה המנהיגים הסקנדינבים, היארלים שרצו כסף קל וגייסו בני איכרים חסונים שאיישו את ספינות המפרש קלות התנועה שלהם ויצאו לבזוז חופים רחוקים יותר. מבחינה חברתית התרבות הוויקינגית באותו הזמן הייתה מתקדמת אך אכזרית ומיושנת בו זמנית.מצד אחד הנשים הוויקינגיות היו רשאיות לדרוש גירושין ולפעמים היו גם בעמדות כוח מרכזיות בישובים בזמן שהגברים יצאו למסעות בארצות אחרות (יש לזכור שמדברים פה על תחילת המאה התשיעית!), ומצד שני הוויקינגים החזיקו בעבדים וטיפחו את יצר ההרג. העובדות האלה מראות בעיקר איך הוויקינגים היו מה שנקרא "פוליטיקלי קורקט" בינם לבין עצמם, אך אכזריים מאוד לזרים. כך או כך הוויקינגים נודעו כאנשי חופש שעומדים בזכות עצמם, אך משתייכים לחברה כוללת שתומכת בעצמה. יש אגדה נחמדה שמתארת את רוח הוויקינגים. האגדה מספרת על שליח שיצא במצוות נסיך הפאנקים כדי להידבר עם מנהיגם של השודדים הסקנדינביים שהתקרבו לפריז כדי לכבוש ולבזוז אותה, אבל השליח חזר נבוך אל הנסיך ואמר "לא מצאתי מישהו שאוכל לדבר איתו. הם אמרו שהם כולם מנהיגים". אבל, דב טוב לא יכול להימשך זמן רב מדי והחירות של הוויקינגים החלה להתערער כאשר השבטים התחילו להתגבש ולהתלכד. התחרות על שליטת השבטים הפכה לעקובה מדם כאשר מנהיגים יריבים שהודחו כינסו סביבם אנשים ויצאו לים במסעות ביזה ונקמה כדי להחזי את כבודם. הרוח הוויקינגית ויצר ההרג שלהם התמתנו רק בסוף האלף הראשון כשהוויקינגים קיבלו עליהם באי רצון את הנצרות ואת כוחם הריכוזי של המלכים, אבל על זה יהיה כתוב כבר בהמשך. עם הזמן הוויקינגים זכו לתהילה בסקנדינביה, מולדתם, אבל בארצות אחרות הוציאו להם שם רע. בזיכרון הוויקינגים נעשה שימוש רע על ידי חסידי העליונות הארית, או במילים אחרות הנאצים שאמא שלהם *()^%&. הם מוזכרים כשבטים הברבריים באחד מעקרונות הנאצים, והקסדה בעלת שתי הקרניים המזוהה עם הוויקינגים (אף שמעולם הם לא חבשו קסדות כאלו) הפכה לסמל של גסות וטיפשות. לעומת זאת, מאות שנים אחרי העידן הוויקינגי נכתבו סאגות ושירים איסלנדיים שמתארים את הוויקינגים בגאווה תרבותית מקומית וברוח רומנטית. הוויקינגים עצמם לא השאירו אחריהם ספרות, רק אבנים שעליהן נחרטו באלפבית הרוני הקדום בתובות מתומצתות כגון "סלע זה נחרת בידי בנו של ביורן פינוויד לזכר אחיו אולף. הוא נהרג בבוגדנות בפינוודן. ירחם האל על נשמתו". בשלושים השנים האחרונות הארכיאולוגיים חקרו ומצאו הרבה תגליות על הוויקינגים שלימדו אותנו המון עליהם (הם אכלו דייסת שיבולת שועל!), ובעזרת שיטה מדוייקת המתבססת על כרונולוגיה של טבעות עץ הארכיאולוגיים עידכנו תאריכים היסטוריים שעוזרים לנו להבין וללמוד יותר על הוויקינגים. במאמר הבא - על ספינות הוויקינגים והסדר החברתי אצלם. כל המידע לקוח מעיתון נשיונל ג'אוגרפיק בעברית, שנת 2000, חודש מאי גיליון 24. מצטערת אם יצא קצת מבולגן, לא נורא, רובכם חכמים מספיק בשביל להבין... אה, ואם חסר איפושהו את האות ר זה בגלל המקלדת, מצטערת...