פילוסוף רוחני33
Well-known member
העברית ממלאת את כל טווח הקליטה של הצלילים, כי העיצורים העיקריים בה הם מם המלאה וריש השברירית. יש בה הרבה כיווצי דיפתונגים, והמשחק המוזיקלי בה חיצוני בין צורות הזמנים ולא בתוך המלה. כך היא נמנעת מלהתעכב על סגנון וקישוטים ומתמקדת באמירת הדברים בצורתם האמתית. המשחק בין צורות הזמנים הרמוני בין עבר עם אותיות מקדימה, עתיד עם אותיות מאחורה ובינוני רבים שסוגר עם הצורה "ים". ו' ההיפוך המקראית הופכת בין הזמנים לאורך המשפט ומחזקת את המשחק המוזיקלי ביניהן. מילות הגוף דומות לתחיליות שלהן. גם הגופים מקיפים את טווח הקליטה, הגוף הראשון "אני" נסגר אל חיריק ואחריו הגוף השני "אתה" נפתח אל קמץ. ה' הידוע והפועל "להיות" חסרי עיצור כי הם בסיסיים. הפועל "להיות" משמש גם לתיאור ישות. המלים "אם" "מה" ו"מי" במם המלאה. הרבה מלים שמתארות דברים בסיסיים כמו מים, אדם, אדמה, ים, אור, אש, אביב, אהבה, חיים ומוות, מתחילות באותיות ניטרליות. המלה "את" מבדילה בין נושא ומושא ומאפשרת מעבר חופשי ביניהם, וגם יוצרת מוזיקליות. הפועל "לעשות" באות שין שדומה לתיו של צורת הזמן והצורות הדקדוקיות ושל המלה "את".
העברית מאוד אונומטופאית. המלים בה חזקות, הן מתארות דברים בדרך מומחשת ומועצמת. למשל: המלה "כסף" מתארת היטב את הרשרוש והנציצה של הכסף בעזרת העיצורים סמך ופא רפה. המלה "אוכל" מתארת היטב את האכילה בעזרת הכף הרעשנית כאכילה והלמד התנועתית. המלה "משטרה" מתארת היטב את זוהר הסמכותיות של המשטרה בעזרת השין הנוצצת ואחריה הטית הקצרה והריש השברירית שמתארות הטלת כוח סמכות וחקיקה על האזרחים. המלה "לדבר" מתארת היטב את הפעולה הפולמוסית החזקה של התקשורת, בעזרת הבית הסגורה, החזקה וההרמונית ואחריה הריש השברירית והחזקה כמו העברת מסרים.
המלים בעברית גם טהורות. הן מתארות את המושגים בדיוק לפי משמעותם הרגשית ולא יותר. המלה "גל" מתארת בפשטות את התנועה הנמשכת של הגל בעזרת הלמד הנמשכת ואת התעלות הגל אל שיאים עזרת הגימל החזקה הנהגית בתוך הגרון. המלה "רצון" מתארת בפשטות את השבריריות היצרית בעזרת הריש ואת הכמיהה לפעולה בעזרת הצדי השורקת והפורצת. המלה "ללכת" מתארת בפשטות את התנועתיות בעזרת הלמד ואת כוח ההליכה בעזרת הכף החזקה. המלה "אהבה" מתארת משהו אלוהי בעזרת האלף וההא חסרות העיצור, ואחריהן בית סגורה שמתארת את פנימיות האהבה בלב.
העברית מתארת דברים בצורת האמתית ולפי משמעותם האמתית והשלמה. המלה "שביל" משתמשת בלמד התנועתית ובבית הסגורה לתאר חזק את התנועה בשביל. המלה "דרך" מתארת ישירות את כוח התנועה בדרך בעזרת האותיות החזקות ריש וכף. המלה "בריכה" מתארת את המשמעות האמתית שהיא מבנה המתואר בעזרת ריש וכף ומלא במשהו פנימי המתואר באות בית. הרבה פעמים המושגים מתוארים בהתייחסות אליהם מתוך המצב הנוכחי, למשל המלה "יסוד" מתחילה דווקא בסמך הנמשכת לתאר את ההיבנות ונגמרת בדלת הקצרה שהיא היסוד עצמו. המלה "תקווה" מתחילה בקוף החזקה המציגה את כוח הרצון בהווה ונמשכת בוו חסרת עיצור לתאר חוסר בעתיד. מלים שבאמת מתארות משהו חזק ועוצמתי שהמשמעות בו מבוססת על כוח כמו "כוח" "צעקה" "מכה" "שקר" הן באותיות חזקות. מלים שמתארות משהו מאיים אבל לא בהכרח חזק, הן פחות באותיות חזקות ובדרך כלל הן מאופקות ומסתפקות במשמעותן האמתית, למשל "שחיתות" "שוד" "אונס".
כיום מחליפה את ו' ההיפוך המלה "ש". המלה "ש" עוברת בין צורות העבר והעתיד ומקשרת ביניהן בדרך של פסוקית מושא. הצורה המודרנית "שיעשה" במשמעות "יעשה נא" או במשמעות המודאלים השונים באנגלית, מאפשרת לעברית המודרנית לכוון את ההוראה גם אל הגוף השלישי. הגוף השני מקבל הוראה ומבצע אותה, ובעזרת הצורה "שיעשה" הוא יכול להשפיע על האחר לבצע גם כן פעולה. בנוסף הצורה בעברית המודרנית "אני אעשה" בגוף ראשון יחיד במקום רק "אעשה" מדגישה שכשמדובר בגוף ראשון ההחלטה היא שלי אם לבצע את הפעולה. לכן בעברית המודרנית הצורה "תעשה" משמשת גם לעתיד וגם לציווי. גם בתנ"ך יש קשר בין עתיד וציווי, למשל במלה "ואהבת". העברית המודרנית שואפת קדימה אל צורות העתיד ואל צורות המושא והשייכות המופרדות מהפועל ומהשם בעזרת המלים "את" ו"של".
העברית מאוד אונומטופאית. המלים בה חזקות, הן מתארות דברים בדרך מומחשת ומועצמת. למשל: המלה "כסף" מתארת היטב את הרשרוש והנציצה של הכסף בעזרת העיצורים סמך ופא רפה. המלה "אוכל" מתארת היטב את האכילה בעזרת הכף הרעשנית כאכילה והלמד התנועתית. המלה "משטרה" מתארת היטב את זוהר הסמכותיות של המשטרה בעזרת השין הנוצצת ואחריה הטית הקצרה והריש השברירית שמתארות הטלת כוח סמכות וחקיקה על האזרחים. המלה "לדבר" מתארת היטב את הפעולה הפולמוסית החזקה של התקשורת, בעזרת הבית הסגורה, החזקה וההרמונית ואחריה הריש השברירית והחזקה כמו העברת מסרים.
המלים בעברית גם טהורות. הן מתארות את המושגים בדיוק לפי משמעותם הרגשית ולא יותר. המלה "גל" מתארת בפשטות את התנועה הנמשכת של הגל בעזרת הלמד הנמשכת ואת התעלות הגל אל שיאים עזרת הגימל החזקה הנהגית בתוך הגרון. המלה "רצון" מתארת בפשטות את השבריריות היצרית בעזרת הריש ואת הכמיהה לפעולה בעזרת הצדי השורקת והפורצת. המלה "ללכת" מתארת בפשטות את התנועתיות בעזרת הלמד ואת כוח ההליכה בעזרת הכף החזקה. המלה "אהבה" מתארת משהו אלוהי בעזרת האלף וההא חסרות העיצור, ואחריהן בית סגורה שמתארת את פנימיות האהבה בלב.
העברית מתארת דברים בצורת האמתית ולפי משמעותם האמתית והשלמה. המלה "שביל" משתמשת בלמד התנועתית ובבית הסגורה לתאר חזק את התנועה בשביל. המלה "דרך" מתארת ישירות את כוח התנועה בדרך בעזרת האותיות החזקות ריש וכף. המלה "בריכה" מתארת את המשמעות האמתית שהיא מבנה המתואר בעזרת ריש וכף ומלא במשהו פנימי המתואר באות בית. הרבה פעמים המושגים מתוארים בהתייחסות אליהם מתוך המצב הנוכחי, למשל המלה "יסוד" מתחילה דווקא בסמך הנמשכת לתאר את ההיבנות ונגמרת בדלת הקצרה שהיא היסוד עצמו. המלה "תקווה" מתחילה בקוף החזקה המציגה את כוח הרצון בהווה ונמשכת בוו חסרת עיצור לתאר חוסר בעתיד. מלים שבאמת מתארות משהו חזק ועוצמתי שהמשמעות בו מבוססת על כוח כמו "כוח" "צעקה" "מכה" "שקר" הן באותיות חזקות. מלים שמתארות משהו מאיים אבל לא בהכרח חזק, הן פחות באותיות חזקות ובדרך כלל הן מאופקות ומסתפקות במשמעותן האמתית, למשל "שחיתות" "שוד" "אונס".
כיום מחליפה את ו' ההיפוך המלה "ש". המלה "ש" עוברת בין צורות העבר והעתיד ומקשרת ביניהן בדרך של פסוקית מושא. הצורה המודרנית "שיעשה" במשמעות "יעשה נא" או במשמעות המודאלים השונים באנגלית, מאפשרת לעברית המודרנית לכוון את ההוראה גם אל הגוף השלישי. הגוף השני מקבל הוראה ומבצע אותה, ובעזרת הצורה "שיעשה" הוא יכול להשפיע על האחר לבצע גם כן פעולה. בנוסף הצורה בעברית המודרנית "אני אעשה" בגוף ראשון יחיד במקום רק "אעשה" מדגישה שכשמדובר בגוף ראשון ההחלטה היא שלי אם לבצע את הפעולה. לכן בעברית המודרנית הצורה "תעשה" משמשת גם לעתיד וגם לציווי. גם בתנ"ך יש קשר בין עתיד וציווי, למשל במלה "ואהבת". העברית המודרנית שואפת קדימה אל צורות העתיד ואל צורות המושא והשייכות המופרדות מהפועל ומהשם בעזרת המלים "את" ו"של".