מאמר שלי על תחולת חוק הקרקעות הירדני/בריטי/עות'מאני ביו"ש.

[הנדלניסט מהבקעה]

מאמר שלי על תחולת חוק הקרקעות הירדני/בריטי/עות'מאני ביו"ש.

תחולת דיני המקרקעין ביו"ש :
חוק הקרקעות ביו"ש כהליך חוקי נובע מפרשנות של משרד המשפטים במדינת ישראל לדיני המקרקעין שהיו בתוקף לפני כיבוש הגדה המערבית ביוני 1967 .
החקיקה המקומית ביו"ש כוללת את דיני המקרקעין הירדניים, אשר הוחלו על יו"ש בין השנים - 1949 ל- 1967 .
חוקים אלה מתבססים על "חוק הקרקעות" מתקופת המנדט הבריטי והחקיקה העות'מאנית שקדמה לו. [חוקים אלה אגב בוטלו בתחומי מדינת ישראל עם חקיקת חוק המקרקעין בשנת 1969]

חוקים אלה הפכו לחלק מהדין הקובע ביו"ש לאחר שהוטמעו בחקיקה הירדנית או שלא בוטלו על ידה. בפועל ביצע המחוקק הירדני שינויים מעטים בחוק הקרקעות העות'מאני, והוראותיו העיקריות נותרו ביו"ש בתוקף עד ימינו אלה.

סוגי הקרקעות בחוק הקרקעות העות'מאני
חוק הקרקעות מגדיר חמישה סוגים עיקריים של מקרקעין:
שלושה סוגים ראשיים, אשר ההבחנה ביניהם מבוססת על שילוב של מאפיינים מרחביים/פריסה גיאוגרפית/ותכונות תפקודיות .
טיב הקרקע ולמי השימוש המותר בה, ושני סוגי משנה, שמוגדרים על בסיס שימושי הקרקע.
החוק קובע גם טיב הזכויות שיש לרשות השלטונית ולפרט בכל אחד מחמשת הסוגים.

שלושת הסוגים הראשיים כשמם במקור העות'מאני :
1. מּולְק.
2. מירי.
3. מַוַואת.
שני סוגי המשנה הם :
4. וַוקְף.
5. מֶתְרּוּכָה.

הסוג הראשון - אדמות "מולק", מוגדרות בחוק הקרקעות כ"חצרות שבעיר, מגרשים שבעיירות ובכפרים מהוות אפוא את האיזורים הבנויים של היישוב, והן נחשבות ל"קניינו הפרטי הגמור" של הפרט, חלקות קרקע אלה בסביבות העיר או הכפר נחשבות כמחוברות לבתים, ששטחן אינו עולה על חצי דונם.
הגדרת אדמות "מולק" עוררה שאלה פרשנית שהרי מאז שנחקק [בשנת 1858] השטח הבנוי במתחם היישובים הפלסטיניים ביו"ש גדל במאות אחוזים, ואף הוקמו ישובים חדשים , האם כאשר מתרחב השטח הבנוי ביישוב מסוים, האם מעשה הבנייה הופך את הקרקע למולק ?

הפרשנים המשפטית המקובלת קבעה שרק אותם מקרקעין שהיו מבונים ב-1858 בזמן שחוק הקרקעות נכנס לתוקף, הם מולק,
וזאת משלוש סיבות :
1. לפי החקיקה העות'מאנית, שינוי סיווגן של אדמות מסוג אחר והפיכתן למולק אחרי 1858 דרש רישיון מיוחד מהסולטן התורכי.
2. אסור לאפשר לאדם שהקים מבנה על קרקע שלא היתה רכושו המלא [מולק] להפוך אותה לקניינו הפרטי על ידי עצם הבנייה, בין שהתבצעה באישור השלטונות ובין שלא.
3. היקף השטחים שבבעלות המדינה כזכות המוגדרת בחוק הקרקעות העות'מאני מתייחס לגבולותיהן של אדמות המולק כפי שהוגדרו במפות הישנות [מפות פיזקליות]. הגדלת שטח הישובים תקטין את שטח אדמות המדינה.

פסק דין שנתן ביהמ"ש העליון בתקופת המנדט קבע : כי אדמות "מולק" כוללות רק את השטחים שהיו מבונים בשנת - 1858.

המחוקק הירדני הרחיב את ההגדרה המופיעה בחוק הקרקעות, וב-1953 קבע כי כל אדמות ה"מירי" המצויות בתחום המוניציפלי של העיריות יהפכו באופן אוטומטי לאדמות "מולק".

תיקון החקיקה הירדני לא חל על אדמות הכפרים, שם מצויות רובהאדמות מהסוג "מירי" - שטח רחב ידיים, המשתרע מסביב למתחמי קרקע מסוג "מולק".

הסוג השני - אדמות "מירי" מתייחס לכל המקרקעין החקלאיים המצויים במרחק של עד 2,5 ק"מ בקירוב מהבתים הקיצוניים של היישוב.[מרחק צעקה]

מקרקעי "מירי" הם אדמות המיועדות לעיבוד חקלאי , די בהתמלא אחד משני התנאים הבאים - המיקום הגיאוגרפי, והשימוש החקלאי [עיבוד]

בניגוד לאדמות "מולק" שהן רכושו הבלעדי של הפרט, לפי חוק הקרקעות, באדמות "מירי" יש למדינה זכויות ויש לה אינטרס כלכלי בעיבוד שטחים נרחבים ככל הניתן, מאחר שהיא נהנית ממסים הנגבים מהיבול החקלאי.

עו"ד פליאה אלבק [מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות ממדינה דאז] קבעה שאדמות "מירי" המצויות במרחק של כ-2,5 ק"מ מגבול השטח הבנוי של הכפר שהיה קיים בשנת - 1858.

הסוג השלישי של מקרקעין שמוגדר בחוק הקרקעות הוא אדמות "מוואת" ["קרקעות מתות"]. מבחינה פיזית וגיאוגרפית מדובר ב"אדמות שוממות"/נטושות ובלתי מעובדת, כמו קרקע טרשית, דיונות חול ואדמת ביצה, שאינה שייכת לאיש ואשר לא הוקצתה "מימים קדמונים לרשות עיר אחת או כפר אחד".

בהיבט הגיאוגרפי ההגדרה מתייחסת לאותן אדמות הרחוקות מעל 2,5 ק"מ ממקום ישוב או מרחק הליכה של חצי שעה מהישוב הקרוב. [מעבר לאפשרות לשמוע צעקה מתחום הישוב]

בחקיקה המנדטורית, אשר לא שונתה על ידי הירדנים המונח "אדמות מוואת" היא הגדרה מצטברת הכוללת ארבעה יסודות:
האחד - מדובר על איזור שומם.
השני - הקרקע לא נרשמה על שם אדם פרטי.
השלישי - האדמה לא הוקצתה ע"י הרשות השלטונית לפרט.
הרביעי - קולות אדם מהקרקע אינם נשמעים בישוב הקרוב.

לפי חוק הקרקעות משנת 1858- לפרט אין זכויות באדמות "מוואת", אך הוא עשוי לרכוש בהן זכויות אם הֶחיָה אותן ושינה את המאפיינים הפיזיים של הקרקע והפך אותה לאדמה חקלאית

חוק הקרקעות דן בשני סוגי משנה יעודיים :

אדמות ווקף [מוקופה] - קרקעות שהוקדשו על ידי בעליהן לצורכי הקדש, צדקה, שירותי דת וכדומה, הפרט רשאי להקדיש את הרווחים הנגבים ממנה באישור הרשות השלטונית, ואינו יכול להעבירה לקרובי משפחתו , החוק מאפשר להקדיש אדמות מולק ומירי. כאשר מדובר בקרקע מירי ניתן לבטל את ההקדש

אדמות מסוג "מתרוכה" - קרקע ציבורית, הכוללת שני סוגים:
1. קרקע המיועדת לצורכי הציבור בכללותו, כמו דרכים ציבוריות;
2. קרקע ייעודית שהוקצתה מזמן קדום לשימושם הבלעדי של תושבי כפר מסויים, אדמות מרעה , חורשות, מגרשים שעליהם נבנו מבני ציבור .

אדמות מירי שהוקצו על ידי השלטונות למרעה אינן קרקע ציבורית, והוראות החוק שחלות עליהן זהות להוראות הדין בעניין קרקעות "מירי".

באדמה מסוג מטרוקה לא ניתן לרכוש זכות בעלות ולעולם יהיו ציבוריות.

========================================================================
פרל דוד , סלולרי - 052-8964914

 

[הנדלניסט מהבקעה]

השימוש בחוק הקרקעות העות'מאני גם בתחומי מדינת ישראל.

למרות ביטול חוק הקרקעות העות'מאני עם חקיקת חוק המקרקעין בשנת 1969 , כולנו נתקלים בחמשת מושגי היסוד העות'מאנים בנסחי טאבו בתחומי מדינת ישראל ואף נדרשים לעיתים לפעול בבתי המשפט מתוך תחולת החוק שבוטל,

חוק המקרקעין [1969] - סימן א': ביטול סוגי מקרקעין
ביטול סיווג
סעיף 152. סיווג המקרקעין לסוגים שונים שהיה קיים ערב תחילתו של חוק זה מכוח החקיקה העותמנית - בטל.

מקרקעין מסוג "מירי"
סעיף 153. מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מירי", הבעלות בהם תהיה בעלות מלאה בהתאם להוראות חוק זה.

מקרקעין מסוג "מתרוכה"
סעיף 154. (א) מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מתרוכה" יירשמו על שם המדינה, אולם אם היו המקרקעין בתחום רשות מקומית וערב תחילת חוק זה היו דרכים או שטחים פתוחים, למעט שפת ים, ששימשו בעיקר את תושבי אותה רשות מקומית, יירשמו על שם הרשות המקומית.
(ב) מקרקעין שנרשמו על שם רשות מקומית בהתאם לסעיף קטן (א) ואחרי כן שונה שימושם לשימוש שלא היה מצדיק רישומם על שם הרשות המקומית, יעברו לבעלות המדינה.

מקרקעין מסוג "מואת"
סעיף 155. מקרקעין שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג "מואת" יירשמו על שם המדינה; אולם אם קיבל אדם שטר קנין על מקרקעין כאלה על פי סעיף 103 לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להג'רה או על פי פקודת העברת קרקעות, זכאי הוא, או חליפו, לרישום המקרקעין על שמו.

שמירת זכויות
סעיף 156. אין בהוראות סעיפים 153, 154 או 155 כדי לגרוע מזכויות שהיו קיימות ערב תחילתו של חוק זה במקרקעין האמורים בהם.

מחוברים שנרשמו בנפרד מן הקרקע
סעיף 157. (א) מבנים או נטיעות (להלן - מחוברים) שערב תחילתו של חוק זה היו רשומים בנפרד מן הקרקע על שם אדם אחד, יירשמו על שמו כיחידה אחת, והרישום הנפרד יבוטל.

ביטולים
סעיף 158. בטלים –
(1) חוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להג'רה וכל חקיקה עותמנית אחרת שענינה מקרקעין;
(2) הסעיפים 886-882, 909-905, 956-950, 1044-1008, 1052-1051, 1233-1192, 1246-1241, 1291-1270, 1328, 1646-1644, 1673 ו-1675 למג'לה;
(3) סעיפים 33-24 לחוק שופטי השלום הזמני העותמני משנת 1331 להג'רה;
(4) פקודת העברת קרקעות;
(5) פקודת המשכנתאות (תיקון);
(6) פקודת קרקעות מחלול, 1920;
(7) פקודת הקרקעות (מואת);
(8) פקודת בתי משפט לקרקעות;
(9) פקודת תיקון ספרי האחוזה, 1926;
(10) סעיפים 44 ו-45 לפקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין);
(11) פקודת חוק הקרקעות (תיקון);
(12) פקודת פנקסי קרקעות, 1944;
(13) חוק לתיקון דיני הקרקעות (המרת "מתרוכה"), תש"ך-1960;
(14) חוק בתים משותפים, תשכ"א-1961 [נוסח משולב].

אי-תחולת הוראות מסויימות
סעיף 159. (א) הספר העשירי של המג'לה לא יחול על מקרקעין.
(ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה.
עצמאות החוק
סעיף 160. בעניני מקרקעין לא יחול סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל, 1947-1922.
שלילת זכויות שביושר
סעיף 161. מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק.
שמירת דינים
סעיף 162. על אף האמור בסעיפים 152 ו-158 עד 161, אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי –
(1) בדין המיוחד שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין מסוג מוקופה ולהקדשות;
(2) בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים.

הנה כי כן...למרות שבוטל אנו נמשיך להתעסק עם חוק הקרקעות העות'מאני לגבי אותם קרקעות שנרשמו לפני חקיקת חוק המקרקעין.

 

[הנדלניסט מהבקעה]

פס"ד ישן בביהמ"ש העליון - מהי הגדרת סיווג הקרקע ומיהם בעליה

פס"ד בעליון בגלגול שני לאחר ערעור לאור פס"ד במחוזי ב"ש
ערעור אזרחי מס' 218/74 בנוגע לטענות בעלות שבט בדואי בדרום על אדמות כמפורט בתקציר.

סלים עלי אגדיע אל הואשלה ואח'
נגד
.1 מדינת ישראל
.2 סלאמה חסן סלימאן אל חמדי
.3 סלאמה חוסין סלמאן אל עמרני
.4 וחיד עיד עודה אבו סולב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[15.5.84, 2.8.84]
לפני השופטים ד' לוין, ש' לוין, א' חלימה.

תקציר פסה"ד :
המערערים תבעו - במסגרת פעולות הסדר קרקעות שנעשו על-פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969- בעלות במספר חלקות. הם אינם מחזיקים בשטרי קניין כלשהם, וביססו תביעותיהם על זכות בלתי רשומה, שעברה אליהם מדורי דורות, ולטענתם המדובר בסוג אדמות, אשר מבראשית ראויות היו לעיבוד ולא היו מסוג האדמות המוזנחות. המשיבה 1התנגדה לתביעות אלה על יסוד הטענה, שהחלקות שבהן מדובר הינן מסוג "מואת" במובן הסעיפים 6 ו- 103 של חוק הקרקעות העותמני. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. מכאן הערעור.

בית המשפט העליון פסק:
א. (1) סעיפים 6ו- 103לחוק הקרקעות העותמני, המבוססים על סעיף 1270למג'לה, נותנים שני סימנים בקרקע מסוג "מואת", דהיינו ריחוקה של לפחות מיל וחצי מיישוב והימצאותה במקום שומם, בלי שהוקצתה בעבר למאן דהוא ומבלי שהחזיק בה מישהו.
(2) המרחק בין הקרקע לבין מקום היישוב הקרוב ביותר חייב להימדד ביחס ליישוב הקרוב בעת חקיקתו של חוק הקרקעות העותמני.
ב. (1) לפי פקודת הקרקעות (מואת) החייאת קרקע מסוג "מואת" על-ידי עיבודה טעונה רישיון מראש מהשלטונות.
(2) אם בוצעה ההחייאה לפני חקיקת הפקודה הנ"ל בשנת 1921, ניתנה אפשרות למחזיק לתבוע זכות בקרקע, ובלבד שיודיע על כך לשלטונות תוך חודשיים מיום פירסום הפקודה, ובהעדר משרד ממשלתי מסודר באותו אזור צריך היה לפנות למשרד מחוצה לו.
ג. (1) הטוען לבעלות בקרקע מסוג "מואת" בגין "החיאה" במובן הסעיפים 6ו- 103לחוק הקרקעות העותמני צריך ליתן הגדרה ברורה של שטחי העיבוד, שאת הבעלות עליהם הוא תובע, לפי גבולות או סימנים ברורים.
(2) את המושג החייאה יש לפרש כעיבוד בפועל וכהחייאה ממש בלי הפסקה, שתוצאותיה הן שינוי מוחלט וקבוע ומתמיד בטיב הקרקע הנעבדת.
ד. (1) במקרה דנן, גם אם היה המדובר בקרקע מסוג "מירי", היה על המערערים להוכיח חזקה ועיבוד כנדרש בסעיף 78לחוק הקרקעות העותמני,למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
(2) תשלום חד-פעמי של מס מעשר אינו מעיד על עיבוד ועל חזקה רצופים למשך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
(3) תשלום מס או הוצאות על שיפור הקרקע יכול לשמש במקרה מתאים הוכחת חזקה למשלם המס או למוציא ההוצאות בסכסוך שבינו לבין אדם אחר אך לא בסכסוך שבינו לבין השלטונות.

פסה"ד המלא - http://weblaw.haifa.ac.il/he/Faculty/Kedar/lecdb/bedouins/387.doc.

 

[הנדלניסט מהבקעה]

התנהלות בקרקעות מסוג "מירי" ביו"ש.[כ-80 אחוז מקרקעות יו"ש]

סוגיות משפטיות להוכחת בעלות בקרקעות "מירי"

מקרקעין מסוג "מירי" נמצאות בבעלות השלטון, וזכותו של הפרט היתה זכות החזקה בלבד , החוק העות'מאני אּפשר לנטוע ולעיתים גם לבנות , לאכול מתנובת הפירות/ירקות במקרקעין מסוג "מירי" , אך לא ניתן היה לרכוש במקרקעין אלו בעלות.

פיצול בעלות בין הקרקע לבין ה"מחובר" עליה :

חוק הקרקעות העות'מאני איפשר לפצל את רישום המבנים והנטיעות בנפרד מהמקרקעין עצמם.

בשנת 1937 ביטל המחוקק המנדטורי את האפשרות של רישומים נפרדים חדשים, אולם רישומים שהיו קיימים עד מועד זה נשארו בתוקפם וניתן היה לעשות עסקאות נפרדות במקרקעין ובמחוברים.

גם כיום בתחומי מדינת ישראל [על-אף ביטול החוק הנוגע לפיצול], ניתן למצוא רישום נפרד לבעלויות בשכונות מסויימות בת"א, שנעשה לפני שנת 1937,

כאשר מדובר בבעלות של בני אדם שונים הרישום יבוטל רק על-פי בקשתם , ראו הליך משפטי בנדון - בפס"ד ע"א 8954/06 ווקף מוחמד ואברהים עבדלרבו מעו ואח' נ' האפטרופוס הכללי ואח', תק-על 2010(3), 4310 (2010)}.

קרקע מסוג "מירי" שייכת על-פי הדין המהותי הרלוונטי לרשויות המדינה אף שיכול כי תינתן לאדם פרטי, ברישיון מאת המדינה.

הזכות לשימוש וחזקה בקרקע -

סעיף 3 לחוק הקרקעות העות'מאני [1858] קובע כי:
"קרקע מירי, שזכות הבעלות (רקבה) שייכת לאוצר הממשלה, כוללת: שדות לזריעה, אפרים, שדות למרעה קיץ ולמרעה חורף, אדמת יער (מחטבות) וכדומה, שזכות השימוש בהן ואכילת פירות מהן ניתנת ברישיון מאת הממשלה (...) מתוך משה דוכן דיני קרקעות במדינת ישראל 465 (תשי"ג)}."

"התיישנות רוכשת"
אדם פרטי יכול על דרך של "התיישנות רוכשת" לרכוש זכות חזקה בקרקע "מירי". בעניין זה קובע סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מאני כי:
"אדמת מירי, או מוקופה [הקדש], שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות-ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר-תוקף ואין רואים אדמה כזו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש.
ויש סייג ברור - "אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו, שתפש אדמה נטושה בלא זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו; ואם סירב, תימסר פומבית לדורש אחר" , מופיע בפס"ד ע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי - שותפות מוגבלת ואח',

לאורך השנים נתפרש המושג "עיבוד" על-ידי בתי-המשפט כעיבוד חקלאי של ממש, ומכאן שהקרקע הנטענת צריכה להיות קרקע פוריה ומניבה שניתנת לעיבוד, "ואילו שימושים אחרים בקרקע כגון מרעה עונתי, הקמת גורן, חציבה בקרקע וכיוצא באלה אינם מעניקים זכות כלשהיא במקרקעין ". ראו בפס"ד ע"א 540/59 פרחאת נ' מדינת ישראל,;

"הקמתו של בית על אדמת מירי, שאיננה מוחזקת על-פי שטר טאבו, אינה ממלאת אחר הדרישה לקיום עיבוד חקלאי, כאשר הזכות נבחנת על-פי סעיף 78 לחוק הקרקעות", פס"ד ע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי - שותפות מוגבלת ואח',

סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני [מצוי בפרק הרביעי לחוק], שעניינו "קרקעות מירי נטושות". בקרקעות אלה, המכונות בערבית ובתורכית בשם "מחלול", פקע הקשר בין בעלת הקרקע - המדינה - והחוכר שהחזיק בקרקע.

קשר החכירה פוקע באחת משתי דרכים:

1. באם מת המחזיק בלי להשאיר יורשים חוקיים ובעלי זכויות אחרים בקרקע;

2. אם הזניח המחזיק את עיבודה של הקרקע שקיבל, ללא צידוק חוקי.

במקרים אלה משוחרר השלטון מחובותיו כלפי המחזיק והיא רשאית להקצות את הקרקע מחדש, לאדם אחר : ראו פס"ד ע"א 149/81 סאלח נ' מדינת ישראל.

אדם, המחזיק ומעבד קרקע מסוג "מירי" שאינה מוקצית לאחר במשך עשר שנים רצופות, ללא הפרעה, יכול, בתנאי הסעיף, לזכות ברישום הקרקע על-שמו. כלומר...סעיף 78 נותן בידי המחזיק טענת "התיישנות רוכשת" במקרקעי המדינה. מטבע הדברים, תביעה לפי סעיף 78 צריכה אף להיות מופנית כנגד המדינה.

סעיף 78 לאורך השנים עסק בפרשנות הדרישה בת שני הראשים המופיעה למעלה - החזקה ועיבוד גם יחד - ובהתוויית טיב העיבוד החקלאי הנדרש על-מנת לזכות ברישום החלקה על-שם המחזיק

בתביעה להכרת בעלות בקרקע מסוג "מירי" -
השאלה הראשונה שיש לברר היא האם אדם, המחזיק בקרקע השייכת לאחר, יכול מלכתחילה לטעון לזכות לפי סעיף 78 ?
התשובה לשאלה זו הינה שלילית.
זאת נוכח העובדה ששני חלקי הסעיף עוסקים בקרקעות מירי-מחלול - קרקעות נטושות שהקשר בין המדינה ובין המחזיק [החוכר] הקודם בהן פקע

תחולת הסעיף מוגבלת איפוא לקרקעות נטושות בלבד. אם הקשר בין המחזיק הקודם והמדינה לא פקע, אין המדינה חופשייה להשתחרר מחובתה כלפי המחזיק הקודם ולמסור את זכות החכירה בקרקע לאחר .

מכאן לשאלה הבאה: האם קיימת חובה להוכיח מקור חוקי לחזקת המחזיק במקרקעין ?
הדעות שהוצגו בפסיקה - נטו לכאן ולכאן. בית-המשפט העליון קבע שיש צורך לעמוד על הצורך בהוכחת מקור חוקי לחזקה.

עו"ד "דוכן משה" [מומחה לחוק הקרקעות העות'מאני] והשופט "זמיר" סברו כי יש לקרוא את הוראות הדין העותומני כמשתלבות זו בזו, כלומר יש לקרוא את סעיף 78 לחוק הקרקעות על רקע סעיף 8 לחוק בנוגע לשטרי הטאבו משנת 1276 להיג'רה (שנת 1860) ["חוק שטרי טאבו"], הדורש מאדם העומד בתנאי סעיף 78 להוכיח את מקור החזקתו באחת מדרכי הרכישה החוקיות, לצורך קבלת שטר טאבו.

כלומר, תוכן הסעיף מוכיח, שבשביל רכישת קרקע על-ידי המחזיק בה להוכיח, שהוא החזיק בקרקע וזרעה (עיבד אותה) במשך עשר שנים רצופות, ושהיה מחזיק בה ביושר. ואם הודה שהיה מחזיק בה שלא ביושר, אינו זוכה בקרקע על-ידי החזקה.

בחוק הקרקעות, בסעיף 8 לחוק הטאבו ובפס"ד של בית-הדין העליון העותומני נקבע "שהמחזיק בקרקע מירי יכול לקבל קושאן רק אם הקרקע באה לידו על-ידי מכירה/ירושה/הועברה לרשותו בדרך חוקית אחרת". [היא החזקה שביושר].

====================================================================================
פרל דוד , סלולרי - 052-8964914