מאמר של ספיבק על המודל הקיינסיאני
מתמצת (בגוון אישי שלו כמובן) את החומר הנלמד בקורס הליבה של החוג(מבוא לכלכלה ב') בסמסטר ב' . -------------------------------------------------------------------------------- הרבה יותר מכסף מעט ספרים השפיעו על המאה ה-20 כמו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", שכתב ג'ון מיינרד קיינס בשנת 1936, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. כיצד שינה הספר את ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של המערב? והאם הוא עדיין רלוונטי? אביה ספיבק על ספר שבלי לקרוא אותו אי אפשר להתווכח על הפרטות וגירעון בתקציב מאת אביה ספיבק התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף ג'ון מיינרד קיינס. תירגם מאנגלית: יצחק טישלר הוצאת מאגנס, ידיעות ספרים ומוסד ביאליק, 280 עמ', 89 שקלים תרגומו של ספר היסוד הזה הוא יום חג לכל שוחרי התרבות הקוראים עברית: הוא צריך להוציא את הכלכלה מרשותם של בעלי המקצוע וקוראי עמודי-העסקים בעיתונים, ולקרב אותה לכל מי שיש לו עניין מעשי ואינטלקטואלי בנושאי כלכלה וחברה. זהו ספר שייסד שיח חדש, אשר נהפך בתוך שנים ספורות למרכזי בתורת הכלכלה, המקרו-כלכלה, שיח המתייחס אל המשק כאל מכלול, מודד את הפעילות הכלכלית בו, ומציע אמצעי מדיניות להשגת תוצאות רצויות (צמיחת התוצר, צמצום האבטלה ושליטה ברמת האינפלציה). עד כדי כך השפיע הספר הזה, שפחות מעשור לאחר פרסומו בשנת 1936, החלו הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בכל העולם לאסוף נתונים על התוצר הלאומי ומרכיביו לפי התורה הקיינסיאנית, ואוניברסיטאות וגופי מחקר בנו מודלים אקונומטריים גדולים של המשק, מודלים שאיפשרו למדינה לחזות את מחזורי העסקים ולמתן אותם. בעקבותיו פירסם, בשנת 1948, חתן פרס נובל לעתיד, פול סמואלסון, את הספר "מבוא לכלכלה", שהפיץ את התורה החדשה והיה לרב-מכר בקרב מרצים באוניברסיטאות והקהל הרחב כאחד. אבל ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946) היה הרבה יותר מכלכלן; הוא היה אינטלקטואל מזהיר, קובע מדיניות בכיר ואיש מעשה, תכונות שהפכו אותו לדמות מרכזית באנגליה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. קיינס למד בקיימברידג' לתואר ראשון במתמטיקה, ומאוחר יותר למד כלכלה אצל אלפרד מרשל, אבי תורת ההיצע והביקוש המודרניים. הוא עבד ככלכלן במשרד לענייני הודו, והיה הנציג הבכיר של משרד האוצר במשלחת הבריטית לשיחות השלום עם גרמניה בוורסאי (קיינס התנגד לפיצויי המלחמה שנכפו עליה, ואף כתב על כך ספר). בביקורו באמריקה, בשנת 1934, נפגש קיינס עם כל בכירי המשק האמריקאי, כולל הנשיא רוזוולט, ועשור לאחר מכן, בשנת 1944, הוא הוביל את המשלחת הבריטית לכנס של ברטון-וודס, שבו נוסדה המערכת הפיננסית הבינלאומית שלאחר מלחמת העולם השנייה (ובתוכה קרן המטבע והבנק העולמי). קיינס, כאמור, היה גם אינטלקטואל מזהיר, בן למשפחה של אינטלקטואלים: אביו היה פרופסור בקיימברידג', חבר בחוג "בלומסברי" הידוע (שאליו השתייכה בין היתר גם הסופרת וירג'יניה וולף), וחברו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. קיינס עצמו זכה במשרת הוראה בקיימברידג' בזכות חיבורו "A Treatise on Probability", העוסק בשאלה היסודית של מהות ההסתברות. עם זאת, קיינס לא היה אינטלקטואל תלוש: היה לו כישרון מעשי לפיננסים, והוא עשה בו שימוש במסחר בין מטבעות בשנות ה-20 וה-30, וכך התעשר. רכושו עם מותו בשנת 1946 היה כחצי מיליון ליש"ט, 115 מיליון שקל בערכים של ימינו. המשבר הגדול קשה כיום לדמיין את התקופה שבה יצא הספר לאור, בשנת 1936; היתה זו תקופת משבר לעולם המערבי, שנראתה לרבים כתחילת הקץ של המערכת הדמוקרטית, במיוחד לאור נבואתו של קרל מרקס כי המשברים הכלכליים הם שיביאו לקץ הקפיטליזם. העולם היה נתון במשבר הכלכלי הגדול, שהחל עם קריסת שוק המניות האמריקאי בשנת 1929. בשיאו של המשבר באמריקה, בשנת 1933, היה שיעור האבטלה רבע מכלל כוח העבודה, והתוצר היה נמוך ב-30% מאשר ב-1929. בגרמניה עלו הנאצים לשלטון ב-1933, ומן הצד השני, בברית המועצות, היתה כלכלת התכנון המרכזי, האלטרנטיבה לכלכלת השוק החופשי, בתנופת פיתוח כלכלי וצמיחה, ללא אבטלה. על העולם המערבי רבצה באותה תקופה עננה כבדה של אי ודאות וחרדה מפני העתיד, שהעלתה שאלות יסוד: האם יש תוחלת לחברה המערבית ולכלכלה החופשית שלה? מהי הסיבה שהמשק אינו יוצא בכוחות עצמו מהאבטלה, כמו במחזורי עסקים קודמים? ואולי אין ברירה וצריך לוותר על החופש, ועמו על כלכלת השוק? אלה בעצם השאלות שעמן מבקש ספרו של קיינס להתמודד. כאינטלקטואל שביקש לרדת ליסודם של הדברים, הציע קיינס תורה אחרת, כללית יותר מהקיימת (לכן קרא לספרו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף"). טענתו היתה, שהתיאוריה הכלכלית הקיימת בזמנו, שאותה כינה "התיאוריה הקלסית", עוסקת רק במצב של תעסוקה מלאה: מקרה פרטי שסיכוייו אינם רבים. ואכן, עד לזמנו נתפסו תקופות של אבטלה כתנודות זמניות בתפוקה הכלכלית, ולא נמצא הסבר לא לאורכה ולא לעומקה של אבטלה הנמשכת לאורך שנים, כמו זו שהחלה בשנת 1929. הסיבה שהציע קיינס למשבר, היא שאין מספיק ביקוש במשק למוצרים, ולכן נוצר עודף של כושר ייצור, שאינו מנוצל. ביקוש זה, "הביקוש המצרפי", הוא הצירוף של כל הביקושים במשק: צריכה שמקורה במשפחות, השקעה בבניינים וציוד שמקורה בפירמות, והוצאות הממשלה. הפרטים צורכים חלק מהכנסתם וחוסכים את השארית - זהו מרכיב הצריכה הפרטית; הפירמות מקצות חלק מרווחיהן ומקורות פיננסיים אחרים כדי לקנות נכסים שמגדילים את כושר הייצור שלהן (בתנאי שהן סבורות שיפיקו מהם רווחים) - זהו מרכיב השקעת הפירמות; הממשלה מוציאה כספים על אספקת שירותים לתושבים (חינוך, בריאות, תשתיות, ביטחון וכו') ומממנת את הוצאותיה מתוך המסים שהיא מטילה על הציבור ובעזרת הלוואות שהיא נוטלת ממנו - זהו מרכיב הוצאות הממשלה. כאשר הכלכלה במשבר עמוק והאבטלה רבה, הצרכנים אינם רואים ביטחון בעתיד ולכן חוסכים הרבה, צורכים מעט וממעטים לקנות מוצרים בני-קיימא או להשקיע בדיור; הפירמות גם הן חוששות מהעתיד ולכן משקיעות מעט (הן מעריכות כי סיכוייהן להרוויח מיצירת כושר ייצור קטנים, כי כבר כעת יש להן עודף בכושר ייצור), והתוצאה היא שאין מספיק ביקוש מצרפי, והמשק נשאר במצב של אבטלה. כך, מסביר קיינס, הציפיות לעתיד גרוע מחזקות את עצמן, והמשק איננו מסוגל לצאת מהמשבר בכוחות עצמו. במקביל, חוסר הרצון להשקיע מתבטא בשוק ההון בעודף מקורות ובריבית מאוד נמוכה, כי לא הצרכנים ולא הפירמות רוצים ללוות ולהגדיל את הוצאותיהם. בדרך זו אנו מגיעים לשיווי משקל של אבטלה. זה היה החידוש התיאורטי של קיינס: הצגת מצב מתמשך של אבטלה שאין ממנו יציאה ספונטנית, בכוחותיו העצמיים של השוק. בניגוד למה שחשבו קודמיו, ירידת המחירים לא עוזרת למכור יותר מוצרים וירידת השכר לא מביאה להעסקת יותר עובדים, כי הן אינן מגדילות את הביקוש המצרפי. לא ניתן לסמוך יותר על המנגנונים האוטומטיים של השוק, כי הבעיה היא הפסימיות לגבי העתיד. הירידות בשכר ובמחירים לא מפחיתות את הפסימיות הזו, אלא דווקא מעצימות אותה. קיינס מול מילטון פרידמן במקום שבו ההתנהגות האינדיבידואלית של הפרטים אינה יכולה להוציא את הכלכלה והחברה מהבוץ, נדרשת פעולה מתואמת, דרך המערכת הפוליטית. ואמנם, הגורם היחיד שיכול ללוות ולהשקיע במצב זה הוא הממשלה, באמצעות פרויקטים ציבוריים כמו עבודות תשתית (למשל בניית סכרים וכבישים).
מתמצת (בגוון אישי שלו כמובן) את החומר הנלמד בקורס הליבה של החוג(מבוא לכלכלה ב') בסמסטר ב' . -------------------------------------------------------------------------------- הרבה יותר מכסף מעט ספרים השפיעו על המאה ה-20 כמו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", שכתב ג'ון מיינרד קיינס בשנת 1936, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. כיצד שינה הספר את ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של המערב? והאם הוא עדיין רלוונטי? אביה ספיבק על ספר שבלי לקרוא אותו אי אפשר להתווכח על הפרטות וגירעון בתקציב מאת אביה ספיבק התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף ג'ון מיינרד קיינס. תירגם מאנגלית: יצחק טישלר הוצאת מאגנס, ידיעות ספרים ומוסד ביאליק, 280 עמ', 89 שקלים תרגומו של ספר היסוד הזה הוא יום חג לכל שוחרי התרבות הקוראים עברית: הוא צריך להוציא את הכלכלה מרשותם של בעלי המקצוע וקוראי עמודי-העסקים בעיתונים, ולקרב אותה לכל מי שיש לו עניין מעשי ואינטלקטואלי בנושאי כלכלה וחברה. זהו ספר שייסד שיח חדש, אשר נהפך בתוך שנים ספורות למרכזי בתורת הכלכלה, המקרו-כלכלה, שיח המתייחס אל המשק כאל מכלול, מודד את הפעילות הכלכלית בו, ומציע אמצעי מדיניות להשגת תוצאות רצויות (צמיחת התוצר, צמצום האבטלה ושליטה ברמת האינפלציה). עד כדי כך השפיע הספר הזה, שפחות מעשור לאחר פרסומו בשנת 1936, החלו הלשכות המרכזיות לסטטיסטיקה בכל העולם לאסוף נתונים על התוצר הלאומי ומרכיביו לפי התורה הקיינסיאנית, ואוניברסיטאות וגופי מחקר בנו מודלים אקונומטריים גדולים של המשק, מודלים שאיפשרו למדינה לחזות את מחזורי העסקים ולמתן אותם. בעקבותיו פירסם, בשנת 1948, חתן פרס נובל לעתיד, פול סמואלסון, את הספר "מבוא לכלכלה", שהפיץ את התורה החדשה והיה לרב-מכר בקרב מרצים באוניברסיטאות והקהל הרחב כאחד. אבל ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946) היה הרבה יותר מכלכלן; הוא היה אינטלקטואל מזהיר, קובע מדיניות בכיר ואיש מעשה, תכונות שהפכו אותו לדמות מרכזית באנגליה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. קיינס למד בקיימברידג' לתואר ראשון במתמטיקה, ומאוחר יותר למד כלכלה אצל אלפרד מרשל, אבי תורת ההיצע והביקוש המודרניים. הוא עבד ככלכלן במשרד לענייני הודו, והיה הנציג הבכיר של משרד האוצר במשלחת הבריטית לשיחות השלום עם גרמניה בוורסאי (קיינס התנגד לפיצויי המלחמה שנכפו עליה, ואף כתב על כך ספר). בביקורו באמריקה, בשנת 1934, נפגש קיינס עם כל בכירי המשק האמריקאי, כולל הנשיא רוזוולט, ועשור לאחר מכן, בשנת 1944, הוא הוביל את המשלחת הבריטית לכנס של ברטון-וודס, שבו נוסדה המערכת הפיננסית הבינלאומית שלאחר מלחמת העולם השנייה (ובתוכה קרן המטבע והבנק העולמי). קיינס, כאמור, היה גם אינטלקטואל מזהיר, בן למשפחה של אינטלקטואלים: אביו היה פרופסור בקיימברידג', חבר בחוג "בלומסברי" הידוע (שאליו השתייכה בין היתר גם הסופרת וירג'יניה וולף), וחברו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. קיינס עצמו זכה במשרת הוראה בקיימברידג' בזכות חיבורו "A Treatise on Probability", העוסק בשאלה היסודית של מהות ההסתברות. עם זאת, קיינס לא היה אינטלקטואל תלוש: היה לו כישרון מעשי לפיננסים, והוא עשה בו שימוש במסחר בין מטבעות בשנות ה-20 וה-30, וכך התעשר. רכושו עם מותו בשנת 1946 היה כחצי מיליון ליש"ט, 115 מיליון שקל בערכים של ימינו. המשבר הגדול קשה כיום לדמיין את התקופה שבה יצא הספר לאור, בשנת 1936; היתה זו תקופת משבר לעולם המערבי, שנראתה לרבים כתחילת הקץ של המערכת הדמוקרטית, במיוחד לאור נבואתו של קרל מרקס כי המשברים הכלכליים הם שיביאו לקץ הקפיטליזם. העולם היה נתון במשבר הכלכלי הגדול, שהחל עם קריסת שוק המניות האמריקאי בשנת 1929. בשיאו של המשבר באמריקה, בשנת 1933, היה שיעור האבטלה רבע מכלל כוח העבודה, והתוצר היה נמוך ב-30% מאשר ב-1929. בגרמניה עלו הנאצים לשלטון ב-1933, ומן הצד השני, בברית המועצות, היתה כלכלת התכנון המרכזי, האלטרנטיבה לכלכלת השוק החופשי, בתנופת פיתוח כלכלי וצמיחה, ללא אבטלה. על העולם המערבי רבצה באותה תקופה עננה כבדה של אי ודאות וחרדה מפני העתיד, שהעלתה שאלות יסוד: האם יש תוחלת לחברה המערבית ולכלכלה החופשית שלה? מהי הסיבה שהמשק אינו יוצא בכוחות עצמו מהאבטלה, כמו במחזורי עסקים קודמים? ואולי אין ברירה וצריך לוותר על החופש, ועמו על כלכלת השוק? אלה בעצם השאלות שעמן מבקש ספרו של קיינס להתמודד. כאינטלקטואל שביקש לרדת ליסודם של הדברים, הציע קיינס תורה אחרת, כללית יותר מהקיימת (לכן קרא לספרו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף"). טענתו היתה, שהתיאוריה הכלכלית הקיימת בזמנו, שאותה כינה "התיאוריה הקלסית", עוסקת רק במצב של תעסוקה מלאה: מקרה פרטי שסיכוייו אינם רבים. ואכן, עד לזמנו נתפסו תקופות של אבטלה כתנודות זמניות בתפוקה הכלכלית, ולא נמצא הסבר לא לאורכה ולא לעומקה של אבטלה הנמשכת לאורך שנים, כמו זו שהחלה בשנת 1929. הסיבה שהציע קיינס למשבר, היא שאין מספיק ביקוש במשק למוצרים, ולכן נוצר עודף של כושר ייצור, שאינו מנוצל. ביקוש זה, "הביקוש המצרפי", הוא הצירוף של כל הביקושים במשק: צריכה שמקורה במשפחות, השקעה בבניינים וציוד שמקורה בפירמות, והוצאות הממשלה. הפרטים צורכים חלק מהכנסתם וחוסכים את השארית - זהו מרכיב הצריכה הפרטית; הפירמות מקצות חלק מרווחיהן ומקורות פיננסיים אחרים כדי לקנות נכסים שמגדילים את כושר הייצור שלהן (בתנאי שהן סבורות שיפיקו מהם רווחים) - זהו מרכיב השקעת הפירמות; הממשלה מוציאה כספים על אספקת שירותים לתושבים (חינוך, בריאות, תשתיות, ביטחון וכו') ומממנת את הוצאותיה מתוך המסים שהיא מטילה על הציבור ובעזרת הלוואות שהיא נוטלת ממנו - זהו מרכיב הוצאות הממשלה. כאשר הכלכלה במשבר עמוק והאבטלה רבה, הצרכנים אינם רואים ביטחון בעתיד ולכן חוסכים הרבה, צורכים מעט וממעטים לקנות מוצרים בני-קיימא או להשקיע בדיור; הפירמות גם הן חוששות מהעתיד ולכן משקיעות מעט (הן מעריכות כי סיכוייהן להרוויח מיצירת כושר ייצור קטנים, כי כבר כעת יש להן עודף בכושר ייצור), והתוצאה היא שאין מספיק ביקוש מצרפי, והמשק נשאר במצב של אבטלה. כך, מסביר קיינס, הציפיות לעתיד גרוע מחזקות את עצמן, והמשק איננו מסוגל לצאת מהמשבר בכוחות עצמו. במקביל, חוסר הרצון להשקיע מתבטא בשוק ההון בעודף מקורות ובריבית מאוד נמוכה, כי לא הצרכנים ולא הפירמות רוצים ללוות ולהגדיל את הוצאותיהם. בדרך זו אנו מגיעים לשיווי משקל של אבטלה. זה היה החידוש התיאורטי של קיינס: הצגת מצב מתמשך של אבטלה שאין ממנו יציאה ספונטנית, בכוחותיו העצמיים של השוק. בניגוד למה שחשבו קודמיו, ירידת המחירים לא עוזרת למכור יותר מוצרים וירידת השכר לא מביאה להעסקת יותר עובדים, כי הן אינן מגדילות את הביקוש המצרפי. לא ניתן לסמוך יותר על המנגנונים האוטומטיים של השוק, כי הבעיה היא הפסימיות לגבי העתיד. הירידות בשכר ובמחירים לא מפחיתות את הפסימיות הזו, אלא דווקא מעצימות אותה. קיינס מול מילטון פרידמן במקום שבו ההתנהגות האינדיבידואלית של הפרטים אינה יכולה להוציא את הכלכלה והחברה מהבוץ, נדרשת פעולה מתואמת, דרך המערכת הפוליטית. ואמנם, הגורם היחיד שיכול ללוות ולהשקיע במצב זה הוא הממשלה, באמצעות פרויקטים ציבוריים כמו עבודות תשתית (למשל בניית סכרים וכבישים).