מאמר שתירגמתי.מה דעתכם?
מדוע יותר קל לדבר כשאנחנו לבדנו מאת: John C. Harrison מנהל תוכנית,פרויקט גימגום לאומי. בתחילת שנות השבעים נהגתי לנסוע כל יום 40 דקות מסאן פרנסיסקו לעבודתי במישרד פירסום בפאלו אלטו.בכל חורף היו ימים גשומים רבים שגרמו לי לדילמה.אם נהגתם בגשם דקיק וזרזיפי,אתם מכירים את הבעיה.זה אינו גשם של ממש אבל בכל זאת מספיק כדי שמידי פעם יהיה קשה לראות דרך השימשה.הדילמה שלי היתה האם לנסוע עם מגבים מופעלים או לא(זה היה לפני שהתחילו ליצר את המכוניות עם מגבים הפועלים במקוטע).בדרך כלל נטיתי לפעול כמו נהגים אחרים על הכביש.אם המגבים שלהם פעלו הפעלתי גם את שלי.אם שלי פעלו ואצל כל הנהגים האחרים לא הרגשתי לחץ עצום לסגור את המגבים שלי,וכך בדרך כלל עשיתי. בערב חורף אחד בדרכי מהעבודה הביתה נאבקתי בסוגיה דומה.גשם קל החל לרדת ונעשה קשה לראות כך שהפעלתי את מגבי המכונית.אני עדיין זוכר את הרגע הזה בברור,כשהגעתי לפאתי העיר מכונית מוסטנג שחורה הגיעה מולי,כשמגביה אינם פועלים.מצאתי את עצמי הופך חסר מנוחה ולאחר רגע או שניים בלי שהבנתי מה אני עושה נישלחה ידי למפסק המגבים וכיבתה אותם.המכונית השחורה נעלמה לתוך הדימדומים ואני מצאתי את עצמי מתאמץ לשוא לראות את הכביש דרך טיפות הגשם שכיסו את שימשת מכוניתי. רק רגע,אמרתי בקול רם,מדוע עשיתי אתזה?הרי איני רואה דבר דרך השימשה המחורבנת. אתה יודע טוב מאד למה עשית את זה,אמר האני האחר שלי,משום שבמוסטנג השחורה היו המגבים מכובים. טוב!עיניין גדול.נניח שלא הייתי מכבה את המגבים,מה היה קורה? טוב,אמר הקול הפנימי שלי,הוא היה חושב שאתה.... מוזר. יכולתי לראות בקושי מרחוק את המכונית השחורה פונה לרחוב ארמיי.אף אחד שהכרתי לא גר ברחוב הזה.לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי.לעולם לא ניפגש ברחוב בגילגול הזה.וגם אם יפגוש ויזהה אותי באיזה מסיבה לא סביר שיקרא בקול:אני מכיר אותך,זה אתה שנסעת בדצמבר שעבר במגבים פועלים כשכולם נסעו במגבים כבויים. זה לא יקרה לעולם,אז למה בכל זאת כיביתי את המגבים שלי? ואז זה היכה בי:כיביתי את המגבים כי לא רציתי להראות מוזר ושונה בעייני. זה היה כך מאז שהייתי ילד.לא רציתי לדבר מצחיק או לעשות משהו שיבדיל אותי מאחרים.רציתי רק להיות מקובל,להשתייך.לכן נמנעתי תמיד מלעשות משהו שיעמיד אותי מהצד. זה היה שונה כשהייתי לבד.יכולתי לדבר אל עצמי במראה או לקרוא לעצמי בקול רם בשטף ובלי כל בעיה,אבל ברגע שמישהו נכנס לשדה הראייה שלי ההכרה העצמית שלי פרצה החוצא והתחלתי לשפוט את עצמי:איך אני עושה את זה?האם אני בסדר?האם אני עושה את זה טוב?ראיתי והערכתי את עצמי דרך העיניים של האדם השני.ואז התחלתי להתקע. במציאות לא היתה לי שום דרך לדעת מה חושב עלי האדם השני אלא אם שאלתי.אבל זה לא שינה כלום כי בעצם השלכתי על האדם השני את מה שחשבתי על עצמי.ואז בעצם הגבתי להשתקפות הזאת. האם זה קרה עם כולם?בהחלט לא,משום שלא כל אחד מוסמך להיות איש קש המשקף לי את תחושותי.לא גימגמתי אל ילד בן שנתיים או אל הכלב שלי כי לא יכולתי לראות בהם דמות מבקרת עלי אוכל להשליך את תחושותי.הדמות היתה חיבת להיות בוגרת מספיק או חכמה מספק כדי שאוכל ללהק אותה כמבקר. מדוע התודעה העצמית שלי החלה לתפקד כך בראשונה?אני משער שמוקדם מאד הסקתי שלהיות נאהב תלוי בתיפקודי בדרך המקובלת.כשגדלתי המשכתי להסיק את המסקנות ותיכנתתי את דמות המבקר לתוך כל דמות שיכלה להכיל אותו:מורים,נהגי אוטובוסים,מוכרים בחנויות. מדוע עשיתי זאת? לפי האנליזה של ה"עיסקה",כשאנחנו גדלים אנו לומדים לשחק 3 תפקידים"ילד,הורה ומבוגר.במהלך חיינו אנו נעים במקוטע פנימה והחוצא מהתפקידים השונים לפי טיב מערכות היחסים שלנו ומה שקורה לנו.אך אנשים מגמגמים רבים נדמים כתקועים בתסריט של ילד הורה.במשך שנים לא יכולתי להכנס לתחנת דלק ולהגיד למתדלק:מלא את המיכל,בלי להרגיש גם כמי שפוקד עליו וגם כמי שבקש להיות מקובל על ידו.בכל מקרה שני התפקידים גרמו לי להרגיש שלא בנוח,תחושה שלא רציתי להרגיש.לכן במצבים מאיימים פשוט חסמתי את עצמי עד שהתחושות נעלמו פשוט בכך שיצרתי מחסום בדיבור שלי. יש הרבה אנשים מגמגמים שמרגישים כמו ילד בכל פעם שהם מרימים את שפופרת הטלפון,או מרגישים נישפטים בכל פעם שמישהו ניכנס לחדר.לכל אלה שנושאים את הנטל הזה התרופה היחידה היא לעשות מאמץ לראות את העולם...לא כמו שהם חושבים שהוא..אלא כמו שהוא נראה באמת. אני עדיין מרגיש לפעמים שלא בנוח כשהמגבים שלי פועלים בשעה שאצל אחרים לא.הנטיות הישנות קיימות ואולי לעולם לא אתגבר עליהם לגמרי.אבל במקום לסגור אוטומטית את המגבים אני עוצר ושואל את עצמי מה אתה רוצה?אני חוקר האם הצורך הזה להיות כמו אחרים חשוב יותר מאשר לתת לעצמי תחושה טובה יותר של עצמי.בדרך כלל כשאני נעשה מודע אני יכול לבחור מה לעשות ולהרגיש טוב עם זה.אבל אם הכפייתיות ממשיכה ואני עדיין ממשיך לשקוע ברצון שלי שהנהגים האחרים יחשבו שאני בסדר אני רואה בכך אידיקציה שמערכות יחסים מסויימות בחיי אינם כשורה. אני מנסה לחפש מה אינו כשורה אבל גם אם איני מצליח בכך אני לפחות מבין שאיני מחפש את אישורו של נהג אלמוני במכונית שחורה אלא,את האישור שלי עצמי. תורגם ע"י:שוקי פרידמן
מדוע יותר קל לדבר כשאנחנו לבדנו מאת: John C. Harrison מנהל תוכנית,פרויקט גימגום לאומי. בתחילת שנות השבעים נהגתי לנסוע כל יום 40 דקות מסאן פרנסיסקו לעבודתי במישרד פירסום בפאלו אלטו.בכל חורף היו ימים גשומים רבים שגרמו לי לדילמה.אם נהגתם בגשם דקיק וזרזיפי,אתם מכירים את הבעיה.זה אינו גשם של ממש אבל בכל זאת מספיק כדי שמידי פעם יהיה קשה לראות דרך השימשה.הדילמה שלי היתה האם לנסוע עם מגבים מופעלים או לא(זה היה לפני שהתחילו ליצר את המכוניות עם מגבים הפועלים במקוטע).בדרך כלל נטיתי לפעול כמו נהגים אחרים על הכביש.אם המגבים שלהם פעלו הפעלתי גם את שלי.אם שלי פעלו ואצל כל הנהגים האחרים לא הרגשתי לחץ עצום לסגור את המגבים שלי,וכך בדרך כלל עשיתי. בערב חורף אחד בדרכי מהעבודה הביתה נאבקתי בסוגיה דומה.גשם קל החל לרדת ונעשה קשה לראות כך שהפעלתי את מגבי המכונית.אני עדיין זוכר את הרגע הזה בברור,כשהגעתי לפאתי העיר מכונית מוסטנג שחורה הגיעה מולי,כשמגביה אינם פועלים.מצאתי את עצמי הופך חסר מנוחה ולאחר רגע או שניים בלי שהבנתי מה אני עושה נישלחה ידי למפסק המגבים וכיבתה אותם.המכונית השחורה נעלמה לתוך הדימדומים ואני מצאתי את עצמי מתאמץ לשוא לראות את הכביש דרך טיפות הגשם שכיסו את שימשת מכוניתי. רק רגע,אמרתי בקול רם,מדוע עשיתי אתזה?הרי איני רואה דבר דרך השימשה המחורבנת. אתה יודע טוב מאד למה עשית את זה,אמר האני האחר שלי,משום שבמוסטנג השחורה היו המגבים מכובים. טוב!עיניין גדול.נניח שלא הייתי מכבה את המגבים,מה היה קורה? טוב,אמר הקול הפנימי שלי,הוא היה חושב שאתה.... מוזר. יכולתי לראות בקושי מרחוק את המכונית השחורה פונה לרחוב ארמיי.אף אחד שהכרתי לא גר ברחוב הזה.לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי.לעולם לא ניפגש ברחוב בגילגול הזה.וגם אם יפגוש ויזהה אותי באיזה מסיבה לא סביר שיקרא בקול:אני מכיר אותך,זה אתה שנסעת בדצמבר שעבר במגבים פועלים כשכולם נסעו במגבים כבויים. זה לא יקרה לעולם,אז למה בכל זאת כיביתי את המגבים שלי? ואז זה היכה בי:כיביתי את המגבים כי לא רציתי להראות מוזר ושונה בעייני. זה היה כך מאז שהייתי ילד.לא רציתי לדבר מצחיק או לעשות משהו שיבדיל אותי מאחרים.רציתי רק להיות מקובל,להשתייך.לכן נמנעתי תמיד מלעשות משהו שיעמיד אותי מהצד. זה היה שונה כשהייתי לבד.יכולתי לדבר אל עצמי במראה או לקרוא לעצמי בקול רם בשטף ובלי כל בעיה,אבל ברגע שמישהו נכנס לשדה הראייה שלי ההכרה העצמית שלי פרצה החוצא והתחלתי לשפוט את עצמי:איך אני עושה את זה?האם אני בסדר?האם אני עושה את זה טוב?ראיתי והערכתי את עצמי דרך העיניים של האדם השני.ואז התחלתי להתקע. במציאות לא היתה לי שום דרך לדעת מה חושב עלי האדם השני אלא אם שאלתי.אבל זה לא שינה כלום כי בעצם השלכתי על האדם השני את מה שחשבתי על עצמי.ואז בעצם הגבתי להשתקפות הזאת. האם זה קרה עם כולם?בהחלט לא,משום שלא כל אחד מוסמך להיות איש קש המשקף לי את תחושותי.לא גימגמתי אל ילד בן שנתיים או אל הכלב שלי כי לא יכולתי לראות בהם דמות מבקרת עלי אוכל להשליך את תחושותי.הדמות היתה חיבת להיות בוגרת מספיק או חכמה מספק כדי שאוכל ללהק אותה כמבקר. מדוע התודעה העצמית שלי החלה לתפקד כך בראשונה?אני משער שמוקדם מאד הסקתי שלהיות נאהב תלוי בתיפקודי בדרך המקובלת.כשגדלתי המשכתי להסיק את המסקנות ותיכנתתי את דמות המבקר לתוך כל דמות שיכלה להכיל אותו:מורים,נהגי אוטובוסים,מוכרים בחנויות. מדוע עשיתי זאת? לפי האנליזה של ה"עיסקה",כשאנחנו גדלים אנו לומדים לשחק 3 תפקידים"ילד,הורה ומבוגר.במהלך חיינו אנו נעים במקוטע פנימה והחוצא מהתפקידים השונים לפי טיב מערכות היחסים שלנו ומה שקורה לנו.אך אנשים מגמגמים רבים נדמים כתקועים בתסריט של ילד הורה.במשך שנים לא יכולתי להכנס לתחנת דלק ולהגיד למתדלק:מלא את המיכל,בלי להרגיש גם כמי שפוקד עליו וגם כמי שבקש להיות מקובל על ידו.בכל מקרה שני התפקידים גרמו לי להרגיש שלא בנוח,תחושה שלא רציתי להרגיש.לכן במצבים מאיימים פשוט חסמתי את עצמי עד שהתחושות נעלמו פשוט בכך שיצרתי מחסום בדיבור שלי. יש הרבה אנשים מגמגמים שמרגישים כמו ילד בכל פעם שהם מרימים את שפופרת הטלפון,או מרגישים נישפטים בכל פעם שמישהו ניכנס לחדר.לכל אלה שנושאים את הנטל הזה התרופה היחידה היא לעשות מאמץ לראות את העולם...לא כמו שהם חושבים שהוא..אלא כמו שהוא נראה באמת. אני עדיין מרגיש לפעמים שלא בנוח כשהמגבים שלי פועלים בשעה שאצל אחרים לא.הנטיות הישנות קיימות ואולי לעולם לא אתגבר עליהם לגמרי.אבל במקום לסגור אוטומטית את המגבים אני עוצר ושואל את עצמי מה אתה רוצה?אני חוקר האם הצורך הזה להיות כמו אחרים חשוב יותר מאשר לתת לעצמי תחושה טובה יותר של עצמי.בדרך כלל כשאני נעשה מודע אני יכול לבחור מה לעשות ולהרגיש טוב עם זה.אבל אם הכפייתיות ממשיכה ואני עדיין ממשיך לשקוע ברצון שלי שהנהגים האחרים יחשבו שאני בסדר אני רואה בכך אידיקציה שמערכות יחסים מסויימות בחיי אינם כשורה. אני מנסה לחפש מה אינו כשורה אבל גם אם איני מצליח בכך אני לפחות מבין שאיני מחפש את אישורו של נהג אלמוני במכונית שחורה אלא,את האישור שלי עצמי. תורגם ע"י:שוקי פרידמן
ערן