מאמר
- פותח הנושא דקלה9
- פורסם בתאריך
חלק א'
And in the end… על פירוק הביטלס והסיבות שהובילו אליו- בעשירי לאפריל, שנת 1970, התפרקה אחת הלהקות הגדולות של המאה העשרים (אם לא הגדולה מכולן). הפירוק היה מכוער ונמשך על גבי שנים רבות נוספות. הוא הסתיים רק בסוף שנות השמונים, אחרי תהליך משפטי סבוך והותיר את ארבעת "הבנים" (כך כונו פעם בחיבה) כשהם רחוקים זה מזה פיזית ונפשית, מתוסכלים, חשים תחושה עמוקה של פספוס וכעס ובעיקר מאוד מתגעגעים אל חברם, ג'ון לנון. לנון נרצח שנים רבות קודם ולא "זכה" לראות את הסוף הרשמי לאחת השותפויות הגדולות של המאה ה-20, שיצר בנעוריו. מה הוביל לאותו יום באפריל, בו תבע פול מק'רתני (באמצעות גיסו וחמו, עורכי דין משופשפים מתחום עסקי השעשועים), את שאר חברי הלהקה בבית המשפט שבלונדון? מה גרם לשבר הנורא שבין חברי הלהקה ולהתרחקות זה מזה? והשאלה החשובה מכולן, העתידה להשאל עוד אינספור פעמים: האם כל זה היה הכרחי? על פירוק הביטלס נכתבו כבר לא מעט ספרים ובהם גרסאות רבות לסיבות שהובילו לפירוק, המגובות בטיעונים משכנעים ובהוכחות לאינספור. מה מכל זה נכון? קשה להחליט. בחרתי לספר על הפירוק הזה באופן חצי כרונולוגי. מדי פעם תפריע תיאוריה זו או אחרת לתיאור הרציף של הסחרחורת שהינה פירוק הלהקה ההדרגתי והמסובך. אני אנסה לשמור על האובייקטיביות ולהשאיר לכם את הדעות והפרשנויות. התאריך הראשון בסיפור תחילת הסוף של הביטלס, הוא 29 לאוגוסט, 1966. על במה שהוצבה בקצה רחבת הדשא של איצטדיון "קנדלסטיק פארק" שבסאן פרנסיסקו, קליפורניה, עמדו ארבעת חברי הלהקה וניסו לשיר ולנגן אל מול 25,000 מעריצים. לא היה בקונצרט הזה כמעט שום דבר יוצא דופן: היו שם מעריצים צעירים בעיקר, שצרחותיהם היו מחרישות אוזניים, האבטחה המשטרתית היתה מוגברת, הביטלס זייפו (כי אז עוד לא הומצאו המגברים רבי העוצמה והפטנט העולמי המאפשר ללהקות בנות זמננו לשמוע את נגינתן למרות רעשי הקהל- שהוא בסה"כ מגבר המופנה אל הלהקה עצמה) וכל הצרמוניה הזו החלה בשעה 20:00 ונמשכה כ- 33 דקות. זה היה אורכה הסטנדרטי של הופעה של הביטלס באותה התקופה. הלהקה לא עמדה בלחץ ובעצבים של הופעה ארוכה מזאת. דבר משמעותי אחד הפך את ההופעה הזו לחריגה: היא היתה ההופעה האחרונה של הביטלס.
And in the end… על פירוק הביטלס והסיבות שהובילו אליו- בעשירי לאפריל, שנת 1970, התפרקה אחת הלהקות הגדולות של המאה העשרים (אם לא הגדולה מכולן). הפירוק היה מכוער ונמשך על גבי שנים רבות נוספות. הוא הסתיים רק בסוף שנות השמונים, אחרי תהליך משפטי סבוך והותיר את ארבעת "הבנים" (כך כונו פעם בחיבה) כשהם רחוקים זה מזה פיזית ונפשית, מתוסכלים, חשים תחושה עמוקה של פספוס וכעס ובעיקר מאוד מתגעגעים אל חברם, ג'ון לנון. לנון נרצח שנים רבות קודם ולא "זכה" לראות את הסוף הרשמי לאחת השותפויות הגדולות של המאה ה-20, שיצר בנעוריו. מה הוביל לאותו יום באפריל, בו תבע פול מק'רתני (באמצעות גיסו וחמו, עורכי דין משופשפים מתחום עסקי השעשועים), את שאר חברי הלהקה בבית המשפט שבלונדון? מה גרם לשבר הנורא שבין חברי הלהקה ולהתרחקות זה מזה? והשאלה החשובה מכולן, העתידה להשאל עוד אינספור פעמים: האם כל זה היה הכרחי? על פירוק הביטלס נכתבו כבר לא מעט ספרים ובהם גרסאות רבות לסיבות שהובילו לפירוק, המגובות בטיעונים משכנעים ובהוכחות לאינספור. מה מכל זה נכון? קשה להחליט. בחרתי לספר על הפירוק הזה באופן חצי כרונולוגי. מדי פעם תפריע תיאוריה זו או אחרת לתיאור הרציף של הסחרחורת שהינה פירוק הלהקה ההדרגתי והמסובך. אני אנסה לשמור על האובייקטיביות ולהשאיר לכם את הדעות והפרשנויות. התאריך הראשון בסיפור תחילת הסוף של הביטלס, הוא 29 לאוגוסט, 1966. על במה שהוצבה בקצה רחבת הדשא של איצטדיון "קנדלסטיק פארק" שבסאן פרנסיסקו, קליפורניה, עמדו ארבעת חברי הלהקה וניסו לשיר ולנגן אל מול 25,000 מעריצים. לא היה בקונצרט הזה כמעט שום דבר יוצא דופן: היו שם מעריצים צעירים בעיקר, שצרחותיהם היו מחרישות אוזניים, האבטחה המשטרתית היתה מוגברת, הביטלס זייפו (כי אז עוד לא הומצאו המגברים רבי העוצמה והפטנט העולמי המאפשר ללהקות בנות זמננו לשמוע את נגינתן למרות רעשי הקהל- שהוא בסה"כ מגבר המופנה אל הלהקה עצמה) וכל הצרמוניה הזו החלה בשעה 20:00 ונמשכה כ- 33 דקות. זה היה אורכה הסטנדרטי של הופעה של הביטלס באותה התקופה. הלהקה לא עמדה בלחץ ובעצבים של הופעה ארוכה מזאת. דבר משמעותי אחד הפך את ההופעה הזו לחריגה: היא היתה ההופעה האחרונה של הביטלס.
חלק ב'
קדמו להופעה הזו אירועים נוספים, שעליהם לא ארחיב (אך בשל הרלוונטיות שלהם, אזכיר אותם כאן בקצרה)- שורה של מקלות בגלגלי הביטלמניה המפוארת שעליהם נמנו ההפגנות נגד הביטלס ביפן ביוני-יולי 1966 (משום שהופיעו באולם בשם "בודוקאן", שנחשב קדוש ליפנים); הגירוש של הביטלס מהפיליפינים והחרמת הרווחים מההופעות שערכו שם בתחילת יולי 1966(בעקבות ההברזה הבלתי מודעת של הלהקה לאירוע שערכה לכבודם אשת הרודן דאז, הגברת אימלדה מרכוס), צינזור עטיפת הסינגל המקורית של Yesterday & Today ("עטיפת הקצבים"- the Butcher Sleeve- סינגל שעל עטיפתו הצטלמו חברי הלהקה כשהם לבושים במדי קצבים לבנים, מסביבם חלקי בובות ועל בגדיהם קטשופ. העטיפה צונזרה והביטלס נאלצו להצטלם מחדש) והאמירה האומללה של ג'ון לנון בדבר היות להקתו "גדולה מישו". הציטוט הזה נכתב בתוך מאמר של ידידתו הותיקה של לנון, העיתונאית מורין קלייב, שהתפרסם במרץ 66' באנגליה ולא גרם מאומה, אך משהגיע לדרום הדתי, ה"Bible Belt" האמריקאי, היו שם מהומות ענק וטקסי שריפה של תקליטים של הביטלס. ראוי להקדיש לאי ההבנה הגדולה הזו מאמר נפרד, אך אני רק אקצר ואציין כאן שכוונתו של לנון (שהגדיר את עצמו יותר מפעם אחת כאדם דתי, המכבד ומעריך את כתביו של ישו ומאמין באלוהים) היתה דווקא לעורר את הכנסייה, שמעמדה התדרדר עד כדי כך שהיא נחשבה בעיני צעירי אותו דור לנמוכה בחשיבותה מהביטלס. לכל אלה נלוותה כל אותה העת ההיסטריה שלא שככה ויחד איתה אובדן הפרטיות, הירידה (שהביטלס הרגישו) ברמת הביצוע בהופעות, חוסר היכולת לבצע שירים מורכבים שהם כתבו עבור האלבומים האחרונים שלהם(ובמיוחד Revolver- שם מעניין, בהקשר הזה).... העצבים של הביטלס הלכו והתרופפו עד שאפילו הנלהב שמביניהם (פול מק'רתני שהאמין עד אז בכל מאודו שאם הלהקה תפסיק את הופעותיה, היא תגווע ותישכח) הסכים כי הפסקת ההופעות תועיל ללהקה. וכך הגענו שוב לאותו היום בסוף אוגוסט 1966. אותו יום, לאחר ההופעה אומר ג'ורג' הריסון: "יופי, עכשיו אני כבר לא צריך להיות עוד ביטל". ואכן, רבים מסכימים כי היה זה היום הראשון של תחילת הסוף של הלהקה. הביטלמניה העסיקה את הביטלס באופן אינטנסיבי משך 6 שנים. הם עבדו קשה להשיג אותה ומשהיתה בידיהם, עבדו קשה בניסיון להיות ראויים לה. משהבינו כי הביטלמניה שיעבדה אותם ולא היטיבה עימם, החליטו להפסיקה. מה עושים עכשיו? אחרי ההנאה הראשונית מהחופש, הביטלס, בהיותם אנושיים במקצת, החלו להשתעמם... ג'ון לנון נסע לספרד, להשתתף בסרט של הבמאי והמכר הותיק של הביטלס, ריצ'ארד לסטר. הוא שיחק שם חייל במהלך מלחמתו הראשונה (והאחרונה), תפקיד שהיה מעט מטאפורי למעמדם של הביטלס באותה תקופה. הם בהחלט לא היו עוד טירונים, אך במלחמה על תשומת לב הקהל שלהם, היה עליהם להתחיל לנווט בשדה לא מוכר להם עד אותה עת. באמצע שנות השישים לא היו "להקות אולפן". הקלטת כל אלבום נמשכה אז זמן קצר באופן משמעותי מהתקופה הנדרשת בימינו אלה (למרות ואולי בגלל התקדמות הטכנולוגיה) וחייבה יציאה למסע הופעות. הביטלס, לאחר ש"שברו את הכלים" והפסיקו להופיע, לקחו זמן למחשבה, לפני שהוכיחו את עצמם באולפן, גם ללא ההופעות שנחשבו אז כה הכרחיות להצלחת הלהקה. הסרט, אגב, נקרא "איך ניצחתי במלחמה".
קדמו להופעה הזו אירועים נוספים, שעליהם לא ארחיב (אך בשל הרלוונטיות שלהם, אזכיר אותם כאן בקצרה)- שורה של מקלות בגלגלי הביטלמניה המפוארת שעליהם נמנו ההפגנות נגד הביטלס ביפן ביוני-יולי 1966 (משום שהופיעו באולם בשם "בודוקאן", שנחשב קדוש ליפנים); הגירוש של הביטלס מהפיליפינים והחרמת הרווחים מההופעות שערכו שם בתחילת יולי 1966(בעקבות ההברזה הבלתי מודעת של הלהקה לאירוע שערכה לכבודם אשת הרודן דאז, הגברת אימלדה מרכוס), צינזור עטיפת הסינגל המקורית של Yesterday & Today ("עטיפת הקצבים"- the Butcher Sleeve- סינגל שעל עטיפתו הצטלמו חברי הלהקה כשהם לבושים במדי קצבים לבנים, מסביבם חלקי בובות ועל בגדיהם קטשופ. העטיפה צונזרה והביטלס נאלצו להצטלם מחדש) והאמירה האומללה של ג'ון לנון בדבר היות להקתו "גדולה מישו". הציטוט הזה נכתב בתוך מאמר של ידידתו הותיקה של לנון, העיתונאית מורין קלייב, שהתפרסם במרץ 66' באנגליה ולא גרם מאומה, אך משהגיע לדרום הדתי, ה"Bible Belt" האמריקאי, היו שם מהומות ענק וטקסי שריפה של תקליטים של הביטלס. ראוי להקדיש לאי ההבנה הגדולה הזו מאמר נפרד, אך אני רק אקצר ואציין כאן שכוונתו של לנון (שהגדיר את עצמו יותר מפעם אחת כאדם דתי, המכבד ומעריך את כתביו של ישו ומאמין באלוהים) היתה דווקא לעורר את הכנסייה, שמעמדה התדרדר עד כדי כך שהיא נחשבה בעיני צעירי אותו דור לנמוכה בחשיבותה מהביטלס. לכל אלה נלוותה כל אותה העת ההיסטריה שלא שככה ויחד איתה אובדן הפרטיות, הירידה (שהביטלס הרגישו) ברמת הביצוע בהופעות, חוסר היכולת לבצע שירים מורכבים שהם כתבו עבור האלבומים האחרונים שלהם(ובמיוחד Revolver- שם מעניין, בהקשר הזה).... העצבים של הביטלס הלכו והתרופפו עד שאפילו הנלהב שמביניהם (פול מק'רתני שהאמין עד אז בכל מאודו שאם הלהקה תפסיק את הופעותיה, היא תגווע ותישכח) הסכים כי הפסקת ההופעות תועיל ללהקה. וכך הגענו שוב לאותו היום בסוף אוגוסט 1966. אותו יום, לאחר ההופעה אומר ג'ורג' הריסון: "יופי, עכשיו אני כבר לא צריך להיות עוד ביטל". ואכן, רבים מסכימים כי היה זה היום הראשון של תחילת הסוף של הלהקה. הביטלמניה העסיקה את הביטלס באופן אינטנסיבי משך 6 שנים. הם עבדו קשה להשיג אותה ומשהיתה בידיהם, עבדו קשה בניסיון להיות ראויים לה. משהבינו כי הביטלמניה שיעבדה אותם ולא היטיבה עימם, החליטו להפסיקה. מה עושים עכשיו? אחרי ההנאה הראשונית מהחופש, הביטלס, בהיותם אנושיים במקצת, החלו להשתעמם... ג'ון לנון נסע לספרד, להשתתף בסרט של הבמאי והמכר הותיק של הביטלס, ריצ'ארד לסטר. הוא שיחק שם חייל במהלך מלחמתו הראשונה (והאחרונה), תפקיד שהיה מעט מטאפורי למעמדם של הביטלס באותה תקופה. הם בהחלט לא היו עוד טירונים, אך במלחמה על תשומת לב הקהל שלהם, היה עליהם להתחיל לנווט בשדה לא מוכר להם עד אותה עת. באמצע שנות השישים לא היו "להקות אולפן". הקלטת כל אלבום נמשכה אז זמן קצר באופן משמעותי מהתקופה הנדרשת בימינו אלה (למרות ואולי בגלל התקדמות הטכנולוגיה) וחייבה יציאה למסע הופעות. הביטלס, לאחר ש"שברו את הכלים" והפסיקו להופיע, לקחו זמן למחשבה, לפני שהוכיחו את עצמם באולפן, גם ללא ההופעות שנחשבו אז כה הכרחיות להצלחת הלהקה. הסרט, אגב, נקרא "איך ניצחתי במלחמה".
חלק ג'
ומה עם שותפו של ג'ון? ובכן, פול מק'רתני עשה באותה תקופה, שבין סוף ההופעות של הביטלס ובין תחילת ההקלטות של Sgt Pepper's Lonely Hearts Club Band, האלבום הבא של הביטלס, כמה דברים משמעותיים למדי, עבורו ועבור שאר הלהקה. הוא נפנה להשקיע בתחביב שלו, אמנות ובייחוד אמנות מחתרתית (אוונגארד- צמד מילים צרפתיות שפירושן "לפני המחנה"). יחד עם ידידו ובעלה של הזמרת מריאן פיית'פול, ג'ון דאנבר, הוא הגה הקמת גלריה לאמנות אוונגארדית לונדונית חדשה. פול תרם כסף לגלריה והיא קמה, תחת השם "אינדיקה". פול לא ידע כמה תרדוף אותו אותה השקעה אומללה לכל חייו... בנובמבר אותה שנה הציגה בגלריה אמנית שזכתה עד אז לפרסום מסוים והיתה חברה בקבוצה האוונגרדית "פלאקסוס". פול החליט לערוך לג'ון לנון סיור מוקדם בתצוגתה והזמין אותו בערב הפתיחה לסיבוב פרטי בגלריה. האמנית היתה יוקו אונו וכך הגענו לתיאוריה הנפוצה והמפורסמת ביותר בעניין פירוק הלהקה. יש אומרים שהמפגש עם יוקו היה סופה של הלהקה, שיוקו שינתה את תודעתו של ג'ון ללא הכר, שהאהבה ביניהם ביטלה את כל השאר (כולל הלהקה שפעם אהב וטיפח), שהיא גרמה לו לקחת סמים קשים ולהתנתק מהמציאות ושההשפעה שלה עליו היתה הרסנית. כל אלה הם רק צד אחד של המטבע, החוזר על עצמו שוב ושוב, בדברי ובכתבי מומחים רבים ומעריצים זועמים. ג'ון לנון היה אדם עצמאי, כריזמתי ובוודאי שלא נהה בקלות אחרי כל אדם ורעיון. הוא היה כבול באותה תקופה לנישואין כושלים, שתחילתם בהריון לא מתוכנן. באמצע שנות השישים, כשלונדון פורחת וקורצת מאי פעם (בירת בריטניה זכתה אז לכינוי הפופולרי Swinging London), ג'ון חי בפרבריה המשעממים והמהוגנים למראית עין, עם משפחתו הקטנה והמושלמת למראית עין. הוא קינא בפול מק'רתני, שחגג את רווקותו בכל אירוע נחשב שנערך. גם הוא רצה להשפיע ולהיות מושפע. בתחילה בכלל דחה את יוקו וגיחך על האמנית המוזרה והממוסחרת ("מה זה?" שאל אותה ג'ון באותה פגישה, אל מול לוח ולידו פטיש ומסמרים והיא ענתה "זה לוח משאלות, שלם לי 5 שילינג ותוכל לתקוע כאן מסמר ולבקש משאלה" לזאת ענה לנון: "אתן לך 5 שילינג דמיוניים ובתמורה- אתקע מסמר דמיוני באמצעות פטיש דמיוני"). בהדרגה ובמענה לחיזוריה העיקשים של אונו, קיבל אותה לבסוף אליו. היא הוציאה אותו מהפרברים ללא רגשות אשם וגם אם השפעתה עליו היתה שלילית, הוא בהחלט לא דחה אותה. במשך השנתיים שלאחר מכן, נהנה ג'ון מחייו הפרטיים כמו שלא נהנה מאז נעוריו. לבסוף נישא ליוקו בטקס אזרחי בגיברלטר וחי עימה 11 שנים נוספות, עד מותו. את האהבה הגדולה שהיתה ביניהם לא יכחישו גם הגדולים בשונאיה.
ומה עם שותפו של ג'ון? ובכן, פול מק'רתני עשה באותה תקופה, שבין סוף ההופעות של הביטלס ובין תחילת ההקלטות של Sgt Pepper's Lonely Hearts Club Band, האלבום הבא של הביטלס, כמה דברים משמעותיים למדי, עבורו ועבור שאר הלהקה. הוא נפנה להשקיע בתחביב שלו, אמנות ובייחוד אמנות מחתרתית (אוונגארד- צמד מילים צרפתיות שפירושן "לפני המחנה"). יחד עם ידידו ובעלה של הזמרת מריאן פיית'פול, ג'ון דאנבר, הוא הגה הקמת גלריה לאמנות אוונגארדית לונדונית חדשה. פול תרם כסף לגלריה והיא קמה, תחת השם "אינדיקה". פול לא ידע כמה תרדוף אותו אותה השקעה אומללה לכל חייו... בנובמבר אותה שנה הציגה בגלריה אמנית שזכתה עד אז לפרסום מסוים והיתה חברה בקבוצה האוונגרדית "פלאקסוס". פול החליט לערוך לג'ון לנון סיור מוקדם בתצוגתה והזמין אותו בערב הפתיחה לסיבוב פרטי בגלריה. האמנית היתה יוקו אונו וכך הגענו לתיאוריה הנפוצה והמפורסמת ביותר בעניין פירוק הלהקה. יש אומרים שהמפגש עם יוקו היה סופה של הלהקה, שיוקו שינתה את תודעתו של ג'ון ללא הכר, שהאהבה ביניהם ביטלה את כל השאר (כולל הלהקה שפעם אהב וטיפח), שהיא גרמה לו לקחת סמים קשים ולהתנתק מהמציאות ושההשפעה שלה עליו היתה הרסנית. כל אלה הם רק צד אחד של המטבע, החוזר על עצמו שוב ושוב, בדברי ובכתבי מומחים רבים ומעריצים זועמים. ג'ון לנון היה אדם עצמאי, כריזמתי ובוודאי שלא נהה בקלות אחרי כל אדם ורעיון. הוא היה כבול באותה תקופה לנישואין כושלים, שתחילתם בהריון לא מתוכנן. באמצע שנות השישים, כשלונדון פורחת וקורצת מאי פעם (בירת בריטניה זכתה אז לכינוי הפופולרי Swinging London), ג'ון חי בפרבריה המשעממים והמהוגנים למראית עין, עם משפחתו הקטנה והמושלמת למראית עין. הוא קינא בפול מק'רתני, שחגג את רווקותו בכל אירוע נחשב שנערך. גם הוא רצה להשפיע ולהיות מושפע. בתחילה בכלל דחה את יוקו וגיחך על האמנית המוזרה והממוסחרת ("מה זה?" שאל אותה ג'ון באותה פגישה, אל מול לוח ולידו פטיש ומסמרים והיא ענתה "זה לוח משאלות, שלם לי 5 שילינג ותוכל לתקוע כאן מסמר ולבקש משאלה" לזאת ענה לנון: "אתן לך 5 שילינג דמיוניים ובתמורה- אתקע מסמר דמיוני באמצעות פטיש דמיוני"). בהדרגה ובמענה לחיזוריה העיקשים של אונו, קיבל אותה לבסוף אליו. היא הוציאה אותו מהפרברים ללא רגשות אשם וגם אם השפעתה עליו היתה שלילית, הוא בהחלט לא דחה אותה. במשך השנתיים שלאחר מכן, נהנה ג'ון מחייו הפרטיים כמו שלא נהנה מאז נעוריו. לבסוף נישא ליוקו בטקס אזרחי בגיברלטר וחי עימה 11 שנים נוספות, עד מותו. את האהבה הגדולה שהיתה ביניהם לא יכחישו גם הגדולים בשונאיה.
חלק ד'
נחזור לפול מק'רתני ולמעלליו באותה תקופה, העתידים ללוות אותו עוד שנים רבות... באותה תקופה עבר פול תאונת דרכים קלה, שבעקבותיה נשברה אחת משיניו הקדמיות, שפתו נותרה מצולקת לכל חייו והגרוע מכל- בעקבות מתיחה גרועה במיוחד של שני סטודנטים אמריקאים ברדיו מקומי, פול לעולם לא יפטר מהשמועות על מותו באותה התאונה והחלפתו בוויליאם קמפבל, אותה דמות בדיונית ואלמותית... מלבד אלה, פול ניצח על פרוייקט מדהים בהתחשב בגילו הצעיר (24), בניסיונו האפסי בתחום המוזיקה הקלאסית ובעובדה שמעולם לא למד לקרוא תווים: הוא הלחין, בסיועו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, את פס הקול לסרט The Family Way. זו היתה יצירתו הקלאסית הראשונה. פול עתיד עוד לעסוק בזאת רבות וליצור יצירות קלאסיות נוספות כמו "ליברפול אורטוריו" ו"סטנדינג סטון". ג'ורג' האריסון, שנהנה מהחופש האולטימטיבי בהודו הרחוקה באותו "חופש גדול" שבסוף 66' ותחילת 67', למד שם פילוסופית חיים חדשה ומנגינות שהוא עתיד להביא איתו כבר לאלבום הקרוב של הביטלס (אם כי לא בפעם הראשונה- כבר ב-Rubber Soul מופיעה נגינת סיטאר, כלי שג'ורג' קנה מתוך עניין בחנות כלי נגינה בלונדון). ורינגו סטאר? המתופף האגדי של הביטלס גידל את ילדיו בשלווה בביתו שבסארי, לא נרחק מביתו של ג'ורג' האריסון. לפי עדותו, הדבר הכי משמעותו שעשה באותה תקופה היה להשמין... אך רינגו עשה דבר משמעותי נוסף, לפחות עבור המאמר הנוכחי- הוא הביא אותנו לתיאוריה נוספת בדבר אחת הסיבות המרכזיות לפירוק הלהקה. הביטלס התקיימו באופן משמעותי (כלומר- הופיעו באופן פעיל, יצרו שירים והקליטו אלבומים) במהלך עשור. העשור הזה היה מהפכני לעולם כולו- שנות השישים, אין צורך לפרט כמה הן היו עשירות ומעניינות. אך היו אלה גם עשר שנים בחייהם הפרטיים של הביטלס. בתחילת העשור הם היו בני עשרים לערך ובסופו היו כולם (כמעט) בעלים ואבות לילדים (לג'ורג' הריסון נולד הבן הראשון והיחיד שלו כעבור 8 שנים מפירוק הלהקה. בכל אופן, הוא היה נשוי משך 4 השנים האחרונות לקיומה). מלבד העיסוקים הפרטיים שלהם (שהלכו והתרחקו זה מזה- כפי שניתן לראות בתיאור מעשיהם בחופשתם הראשונה לאחר ההופעות), העיסוק המשפחתי והזוגי גם הם הרחיקו את חברי הלהקה זה מזה. פול מק'רתני מדמה את התהליך הזה באנתולוגיה (סדרת התעודה שהפיקו הביטלס הנותרים באמצע שנות ה- 90) לתהליך העובר על חברים טובים מימי הצבא, שהנישואין שלהם מרחיקים ביניהם. שתי "תיאוריות בת" מתחרות של ההשערה הפשוטה הזו של פול מק'רתני היו מקובלות הרבה יותר על מעריצים רבים: התיאוריה לפיה יוקו אונו פירקה את הלהקה ומנגד לה- לינדה מק'רתני, שהואשמה גם היא בתורה בפירוק הלהקה.
נחזור לפול מק'רתני ולמעלליו באותה תקופה, העתידים ללוות אותו עוד שנים רבות... באותה תקופה עבר פול תאונת דרכים קלה, שבעקבותיה נשברה אחת משיניו הקדמיות, שפתו נותרה מצולקת לכל חייו והגרוע מכל- בעקבות מתיחה גרועה במיוחד של שני סטודנטים אמריקאים ברדיו מקומי, פול לעולם לא יפטר מהשמועות על מותו באותה התאונה והחלפתו בוויליאם קמפבל, אותה דמות בדיונית ואלמותית... מלבד אלה, פול ניצח על פרוייקט מדהים בהתחשב בגילו הצעיר (24), בניסיונו האפסי בתחום המוזיקה הקלאסית ובעובדה שמעולם לא למד לקרוא תווים: הוא הלחין, בסיועו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס, את פס הקול לסרט The Family Way. זו היתה יצירתו הקלאסית הראשונה. פול עתיד עוד לעסוק בזאת רבות וליצור יצירות קלאסיות נוספות כמו "ליברפול אורטוריו" ו"סטנדינג סטון". ג'ורג' האריסון, שנהנה מהחופש האולטימטיבי בהודו הרחוקה באותו "חופש גדול" שבסוף 66' ותחילת 67', למד שם פילוסופית חיים חדשה ומנגינות שהוא עתיד להביא איתו כבר לאלבום הקרוב של הביטלס (אם כי לא בפעם הראשונה- כבר ב-Rubber Soul מופיעה נגינת סיטאר, כלי שג'ורג' קנה מתוך עניין בחנות כלי נגינה בלונדון). ורינגו סטאר? המתופף האגדי של הביטלס גידל את ילדיו בשלווה בביתו שבסארי, לא נרחק מביתו של ג'ורג' האריסון. לפי עדותו, הדבר הכי משמעותו שעשה באותה תקופה היה להשמין... אך רינגו עשה דבר משמעותי נוסף, לפחות עבור המאמר הנוכחי- הוא הביא אותנו לתיאוריה נוספת בדבר אחת הסיבות המרכזיות לפירוק הלהקה. הביטלס התקיימו באופן משמעותי (כלומר- הופיעו באופן פעיל, יצרו שירים והקליטו אלבומים) במהלך עשור. העשור הזה היה מהפכני לעולם כולו- שנות השישים, אין צורך לפרט כמה הן היו עשירות ומעניינות. אך היו אלה גם עשר שנים בחייהם הפרטיים של הביטלס. בתחילת העשור הם היו בני עשרים לערך ובסופו היו כולם (כמעט) בעלים ואבות לילדים (לג'ורג' הריסון נולד הבן הראשון והיחיד שלו כעבור 8 שנים מפירוק הלהקה. בכל אופן, הוא היה נשוי משך 4 השנים האחרונות לקיומה). מלבד העיסוקים הפרטיים שלהם (שהלכו והתרחקו זה מזה- כפי שניתן לראות בתיאור מעשיהם בחופשתם הראשונה לאחר ההופעות), העיסוק המשפחתי והזוגי גם הם הרחיקו את חברי הלהקה זה מזה. פול מק'רתני מדמה את התהליך הזה באנתולוגיה (סדרת התעודה שהפיקו הביטלס הנותרים באמצע שנות ה- 90) לתהליך העובר על חברים טובים מימי הצבא, שהנישואין שלהם מרחיקים ביניהם. שתי "תיאוריות בת" מתחרות של ההשערה הפשוטה הזו של פול מק'רתני היו מקובלות הרבה יותר על מעריצים רבים: התיאוריה לפיה יוקו אונו פירקה את הלהקה ומנגד לה- לינדה מק'רתני, שהואשמה גם היא בתורה בפירוק הלהקה.
חלק ה'
כבר קודם פירטתי את התיאוריה על יוקו, אך מבט קצר אל תצלומי הסצינה ההיסטרית שהתרחשה מחוץ למשרד הרשם במרילבון, לונדון, בו התחתנו פול ולינדה מק'רתני, מוכיח באופן הברור ביותר את התשובה לשאלה- למה לאנשים רציונליים להאמין באפשרות כי שתי "מכשפות ממוצא זר" (לינדה האמריקאית במוצאה ויוקו היפנית) חטפו את ג'ון לנון ופול מק'רתני והפרידו אותם בכח זה מזה למטרותיהן המרושעות? זוהי אפשרות זוהרת הרבה יותר מן המחשבה כי צמד הכותבים הגאוני הזה נפרד מסיבות כה משעממות כמו התמסדות למטרות הקמת משפחה. כך היו סבורות המעריצות הבוכיות מחוץ למשרדי הרשם במרילבון וכך סבורים עד היום כמה מהמעריצים הבוגרים והמלומדים ביותר. אז מי אני שאתווכח?! ביקרנו לרגע בשנת 1969, בה התחתנו ג'ון לנון ופול מק'רתני (אגב- בהפרש של 8 ימים בלבד) עם אהובות ליבן, למגינת ליבם של מעריצים כואבים. הייתי רוצה לחזור לשנת 1967. השנה הזו היא אחת השנים הגדולות והמפוארות של הביטלס, אם מתעלמים מסרט הטלויזיה המוזר שהם יצרו אז תחת השם "מסע הקסם המיסתורי" (והדבר שהוא בעיני המסתורי ביותר בו הוא- למה לעזאזל הוא בכלל נוצר?) ומאירוע נוסף שאתאר בהמשך. הביטלס יצרו אז את האלבום Sgt Pepper's Lonely Hearts Club Band. הדבר הכי אחיד באלבום הזה, מלבד העטיפה, הוא השיר הראשון והשיר הלפני אחרון בו, אבל זה לא הפריע למומחים לקרוא לו "קונספטואלי". זו לא הערה מתחכמת, זה המוטיב המוביל באלבום הזה- זה היה האלבום הראשון של הביטלס שלא נוצר "ביחד". מי שמאזין לאלבום לא יבחין בזה כמעט, אבל ממש על הויניל (או הפלסטיק) ניתן לראות מאבק ענקים של ממש. ג'ון לנון ופול מק'רתני, החתומים למראית עין על כל שיריהם יחד, רבים שם מי יכתוב טקסטים חכמים יותר, מי ילחין את השירים הכי טובים, של מי יהיה החלק הטוב ביותר באלבום וכאן, בויכוח הזה ממש (שהיה ביניהם תמיד, אך בשנים האחרונות של הביטלס היה משמעותי ביותר- לטוב ולרע), התפרקה עוד לבנה מהקיר האיתן שנקרא ביטלס. באוגוסט, 1967, מת בגיל 32 אמרגן הלהקה, בריאן אפשטיין. בריאן היה דמות שהדיעות עליה חלוקות. יש אומרים שחוסר הניסיון שלו גזל מהביטלס ממון רב שהיה צריך להיות שלהם בצדק- אך האם הביטלס לא הרוויחו סכומי עתק שלא דמיינו להרוויח בסיועו של בריאן ובזכות עבודתו האוהבת, ללא לאות וההשקעה שלא חסך מארבעת בני טיפוחיו?!; יש אומרים שהיה מעורער נפשית- כנראה שהיה מספיק שפוי למטרות הלהקה, כי היה כמעט היחיד שהחזיק מעמד לאורך שנות ההופעות הארוכות של הביטלס ודחף אותם להמשיך ולהצליח...ויש אומרים שהתאבד. לגבי האמירה הזאת, קשה לי לחוות דעה חד משמעית. בריאן היה מכור באותה עת לכדורים נגד דיכאון ושינה ובאותו הלילה הגורלי של 27 באוגוסט, 1967 לקח מהם מנת יתר. יתכן ומנת היתר נלקחה מתוך היאוש שאליו נקלע, כשהבין שלהקתו אינה זקוקה לו עוד. שימו לב- אפשטיין מת כמעט שנה בדיוק לאחר שהביטלס הפסיקו להופיע. הופעות הלהקה היו עיסוקו העיקרי ובלעדיהן הרגיש חסר תועלת. לדעת רבים, כולל משרתו האישי (האדם האחרון שראה אותו), יותר סביר שבריאן היה מטושטש ולא שם לב שלקח יותר מדי כדורים. בכל מקרה, מותו של אפשטיין הביא את הביטלס לנקודת שפל חדשה.
כבר קודם פירטתי את התיאוריה על יוקו, אך מבט קצר אל תצלומי הסצינה ההיסטרית שהתרחשה מחוץ למשרד הרשם במרילבון, לונדון, בו התחתנו פול ולינדה מק'רתני, מוכיח באופן הברור ביותר את התשובה לשאלה- למה לאנשים רציונליים להאמין באפשרות כי שתי "מכשפות ממוצא זר" (לינדה האמריקאית במוצאה ויוקו היפנית) חטפו את ג'ון לנון ופול מק'רתני והפרידו אותם בכח זה מזה למטרותיהן המרושעות? זוהי אפשרות זוהרת הרבה יותר מן המחשבה כי צמד הכותבים הגאוני הזה נפרד מסיבות כה משעממות כמו התמסדות למטרות הקמת משפחה. כך היו סבורות המעריצות הבוכיות מחוץ למשרדי הרשם במרילבון וכך סבורים עד היום כמה מהמעריצים הבוגרים והמלומדים ביותר. אז מי אני שאתווכח?! ביקרנו לרגע בשנת 1969, בה התחתנו ג'ון לנון ופול מק'רתני (אגב- בהפרש של 8 ימים בלבד) עם אהובות ליבן, למגינת ליבם של מעריצים כואבים. הייתי רוצה לחזור לשנת 1967. השנה הזו היא אחת השנים הגדולות והמפוארות של הביטלס, אם מתעלמים מסרט הטלויזיה המוזר שהם יצרו אז תחת השם "מסע הקסם המיסתורי" (והדבר שהוא בעיני המסתורי ביותר בו הוא- למה לעזאזל הוא בכלל נוצר?) ומאירוע נוסף שאתאר בהמשך. הביטלס יצרו אז את האלבום Sgt Pepper's Lonely Hearts Club Band. הדבר הכי אחיד באלבום הזה, מלבד העטיפה, הוא השיר הראשון והשיר הלפני אחרון בו, אבל זה לא הפריע למומחים לקרוא לו "קונספטואלי". זו לא הערה מתחכמת, זה המוטיב המוביל באלבום הזה- זה היה האלבום הראשון של הביטלס שלא נוצר "ביחד". מי שמאזין לאלבום לא יבחין בזה כמעט, אבל ממש על הויניל (או הפלסטיק) ניתן לראות מאבק ענקים של ממש. ג'ון לנון ופול מק'רתני, החתומים למראית עין על כל שיריהם יחד, רבים שם מי יכתוב טקסטים חכמים יותר, מי ילחין את השירים הכי טובים, של מי יהיה החלק הטוב ביותר באלבום וכאן, בויכוח הזה ממש (שהיה ביניהם תמיד, אך בשנים האחרונות של הביטלס היה משמעותי ביותר- לטוב ולרע), התפרקה עוד לבנה מהקיר האיתן שנקרא ביטלס. באוגוסט, 1967, מת בגיל 32 אמרגן הלהקה, בריאן אפשטיין. בריאן היה דמות שהדיעות עליה חלוקות. יש אומרים שחוסר הניסיון שלו גזל מהביטלס ממון רב שהיה צריך להיות שלהם בצדק- אך האם הביטלס לא הרוויחו סכומי עתק שלא דמיינו להרוויח בסיועו של בריאן ובזכות עבודתו האוהבת, ללא לאות וההשקעה שלא חסך מארבעת בני טיפוחיו?!; יש אומרים שהיה מעורער נפשית- כנראה שהיה מספיק שפוי למטרות הלהקה, כי היה כמעט היחיד שהחזיק מעמד לאורך שנות ההופעות הארוכות של הביטלס ודחף אותם להמשיך ולהצליח...ויש אומרים שהתאבד. לגבי האמירה הזאת, קשה לי לחוות דעה חד משמעית. בריאן היה מכור באותה עת לכדורים נגד דיכאון ושינה ובאותו הלילה הגורלי של 27 באוגוסט, 1967 לקח מהם מנת יתר. יתכן ומנת היתר נלקחה מתוך היאוש שאליו נקלע, כשהבין שלהקתו אינה זקוקה לו עוד. שימו לב- אפשטיין מת כמעט שנה בדיוק לאחר שהביטלס הפסיקו להופיע. הופעות הלהקה היו עיסוקו העיקרי ובלעדיהן הרגיש חסר תועלת. לדעת רבים, כולל משרתו האישי (האדם האחרון שראה אותו), יותר סביר שבריאן היה מטושטש ולא שם לב שלקח יותר מדי כדורים. בכל מקרה, מותו של אפשטיין הביא את הביטלס לנקודת שפל חדשה.
חלק ו'
באופן אישי, הפן העסקי של פירוק הביטלס הוא הנושא הכי פחות חביב עלי מבין כל הנושאים הנוגעים ללהקה. אני אנסה להסביר אותו בצורה הפשוטה והקצרה ביותר שאוכל, בגלל שהוא אחד המסמרים האחרונים בארונה של הלהקה: הביטלס לא התעסקו מעולם בצד המנהלי של הלהקה. אפשטיין דאג לכך והם סמכו עליו. עתה נדרשה הלהקה לבחור אמרגן חדש. בתור מנהל זמני מונה עוזרו הוותיק של בריאן, ניל אספינול ואליו נלווה דרק טיילור, קצין העיתונות של הלהקה מרגע זה ואילך (טיילור המשיך בתפקידו עוד שנים ארוכות, עד שבספטמבר 1997 נפטר מסרטן והוא בן 65 בלבד). שני אלה לא הצליחו לעמוד בעומס של ניהול הלהקה ועל מחליפו של אפשטיין ניטש ויכוח כואב וקשה שהוא נספח נוסף של מלחמת האגו הגדולה שבין לנון ומק'רתני. הקמת חברת Apple, שהיתה באותה תקופה עוד פרק עצוב ביחסים שבין חברי הלהקה והתדרדרותם, לא סייעה לעניין ההחלטה על המנהל והיתה למעשה הסיבה העיקרית לעובדה שאספינול וטיילור לא עמדו עוד בניהול עסקי הלהקה לבדם. לחברת Apple נכתב פרק המשך יפה הרבה יותר בדמות הצורה הנוכחית של החברה (שהיא, מאז הפירוק המשפטי של הלהקה, הצורה החוקית היחידה שבה מתקיימת שותפות עסקית בין חברי הלהקה שעל האדמה לבין חבריה שמתחת לאדמה). לבסוף עמדו שני מועמדים זה מול זה: אמרגנם של הרולינג סטונס, אלן קליין וחמו של פול מק'רתני, לי איסטמן. כדי לקצר את הסיפור ולסיים את הסבל שלי ושלכם (מי שהנושא מעניין אותו ומתעניין בפרטיו, מומלץ לו שיקרא את הפרק Apple שבביוגרפיה של פול מק'רתני, Many Years From Now)- השני הפסיד ולא היה לאמרגנה הבא של הלהקה, בשל החשש מפרוטקציה והראשון כמעט ורושש את הביטלס והיה עתיד עוד לשבת בכלא על נוכלותו (אך לא בעניינם של הביטלס כלהקה). נחזור לכרונולוגיה- אמנם בסרג'נט פפר ג'ון לנון ופול מק'רתני עוד נהנו להתחרות זה בזה על חלקם באלבום הבא של הביטלס, אבל את האלבום הבא, בשנת 1968, הם כבר יקליטו ברובו באולפנים נפרדים וכשינסו שוב להקליט יחד בשנת 1969, עבור האלבום Get Back (שהיה אח"כ, כמה אירוני, ל- Let it Be), הלהקה תתפרק באופן סופי. כמו שכבר בטח הבנתם, ויכוחי האגו היו וידוא ההריגה של הביטלס. הם התחילו כתחרות משועשעת של שני בחורים מבריקים והסתיימו בפירוק משפטי, כוחני וכואב. זה נשמע נורא, אבל הויכוחים האלה ממש, היו מקור הגאונות הצרופה הנשמעת באלבומים האחרונים של הביטלס ובמיוחד באחרון מהם (אלבום שלדעתי הוא הטוב ביותר של הלהקה) Abbey Road. דבר נוסף, נורא באמת, שנבע מהויכוחים של ג'ון לנון ופול מק'רתני, היה ההזנחה הפושעת שנהגו לנון-מק'רתני בחבריהם ללהקה. ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר החלו את דרכם בלהקה כנגנים הכי טובים שג'ון ופול הכירו, הם זכו מהם להכרה בכישרונם וביכולות שלהם. משנת 1967 ואילך היחידה שהכירה בכשרונו של ג'ורג' היתה המגירה שלו, אליה כתב את האלבום המשולש שלו, All Things Must Pass. זה אלבום מעולה בכל קריטריון, אלבום שחלקים ניכרים ממנו היו ראויים למצוא את דרכם לאלבום של הביטלס אך כפי שהשירWhile My Guitar Gently Weeps נדחה ע"י פול מק'רתני כשגורג' הריסון השמיע לו אותו לראשונה, כך נדחו שיריו האחרים בזה אחר זה ולא זכו להכנס לאלבומים של הביטלס, אלא בכמויות קטנות ולא תמיד איכותיות ביותר. ג'ורג' ניסה, התעקש ולפעמים הצליח להרים הפקה ברמתו של השיר שהזכרתי קודם (בשיתוף חברו, אריק קלפטון) ולהכניסה לאלבומי הלהקה, אך לבדו וללא הסיוע, התמיכה והעידוד שהעניקו ג'ון ופול זה לזה בכתיבה ובביצוע (למרות היריבות ביניהם), הוא התקשה לעמוד בכך עם כל שיר ושיר ומילת המפתח בסיפור שלו היא ללא ספק "תיסכול".הריסון הוא אמן גדול, שנקלע שלא בטובתו, למאבק בין שנים מגדולי כותבי השירים של המאה העשרים. ג'ורג' ניסה לעזוב את הלהקה בשנת 1969, בתקופת ההקלטות הטראומטיות של האלבום Let it Be הקרויה "Get Back Sessions", אך נתבקש לחזור אליה לכבוד האלבום הבא שהביטלס הקליטו ואכן עשה זאת. ג'ורג' רכש כבוד רב ללהקה וביקש לשמור על ההרכב שלה, למטרות אמנותיות. הוא ידע כבר אז שהביטלס הם אינם להקה חולפת וההערכה הזו באה לידי ביטוי באחד הראיונות שנתן אז. הוא העלה רעיון לפיו חברי הלהקה יפגשו אחת לשנה ויצרו אלבום חדש, למרות שרוב השנה יעסקו בקריירות הסולו שלהם. הרעיון הזה, לצערם של מעריצים רבים, לא התגשם מעולם...
באופן אישי, הפן העסקי של פירוק הביטלס הוא הנושא הכי פחות חביב עלי מבין כל הנושאים הנוגעים ללהקה. אני אנסה להסביר אותו בצורה הפשוטה והקצרה ביותר שאוכל, בגלל שהוא אחד המסמרים האחרונים בארונה של הלהקה: הביטלס לא התעסקו מעולם בצד המנהלי של הלהקה. אפשטיין דאג לכך והם סמכו עליו. עתה נדרשה הלהקה לבחור אמרגן חדש. בתור מנהל זמני מונה עוזרו הוותיק של בריאן, ניל אספינול ואליו נלווה דרק טיילור, קצין העיתונות של הלהקה מרגע זה ואילך (טיילור המשיך בתפקידו עוד שנים ארוכות, עד שבספטמבר 1997 נפטר מסרטן והוא בן 65 בלבד). שני אלה לא הצליחו לעמוד בעומס של ניהול הלהקה ועל מחליפו של אפשטיין ניטש ויכוח כואב וקשה שהוא נספח נוסף של מלחמת האגו הגדולה שבין לנון ומק'רתני. הקמת חברת Apple, שהיתה באותה תקופה עוד פרק עצוב ביחסים שבין חברי הלהקה והתדרדרותם, לא סייעה לעניין ההחלטה על המנהל והיתה למעשה הסיבה העיקרית לעובדה שאספינול וטיילור לא עמדו עוד בניהול עסקי הלהקה לבדם. לחברת Apple נכתב פרק המשך יפה הרבה יותר בדמות הצורה הנוכחית של החברה (שהיא, מאז הפירוק המשפטי של הלהקה, הצורה החוקית היחידה שבה מתקיימת שותפות עסקית בין חברי הלהקה שעל האדמה לבין חבריה שמתחת לאדמה). לבסוף עמדו שני מועמדים זה מול זה: אמרגנם של הרולינג סטונס, אלן קליין וחמו של פול מק'רתני, לי איסטמן. כדי לקצר את הסיפור ולסיים את הסבל שלי ושלכם (מי שהנושא מעניין אותו ומתעניין בפרטיו, מומלץ לו שיקרא את הפרק Apple שבביוגרפיה של פול מק'רתני, Many Years From Now)- השני הפסיד ולא היה לאמרגנה הבא של הלהקה, בשל החשש מפרוטקציה והראשון כמעט ורושש את הביטלס והיה עתיד עוד לשבת בכלא על נוכלותו (אך לא בעניינם של הביטלס כלהקה). נחזור לכרונולוגיה- אמנם בסרג'נט פפר ג'ון לנון ופול מק'רתני עוד נהנו להתחרות זה בזה על חלקם באלבום הבא של הביטלס, אבל את האלבום הבא, בשנת 1968, הם כבר יקליטו ברובו באולפנים נפרדים וכשינסו שוב להקליט יחד בשנת 1969, עבור האלבום Get Back (שהיה אח"כ, כמה אירוני, ל- Let it Be), הלהקה תתפרק באופן סופי. כמו שכבר בטח הבנתם, ויכוחי האגו היו וידוא ההריגה של הביטלס. הם התחילו כתחרות משועשעת של שני בחורים מבריקים והסתיימו בפירוק משפטי, כוחני וכואב. זה נשמע נורא, אבל הויכוחים האלה ממש, היו מקור הגאונות הצרופה הנשמעת באלבומים האחרונים של הביטלס ובמיוחד באחרון מהם (אלבום שלדעתי הוא הטוב ביותר של הלהקה) Abbey Road. דבר נוסף, נורא באמת, שנבע מהויכוחים של ג'ון לנון ופול מק'רתני, היה ההזנחה הפושעת שנהגו לנון-מק'רתני בחבריהם ללהקה. ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר החלו את דרכם בלהקה כנגנים הכי טובים שג'ון ופול הכירו, הם זכו מהם להכרה בכישרונם וביכולות שלהם. משנת 1967 ואילך היחידה שהכירה בכשרונו של ג'ורג' היתה המגירה שלו, אליה כתב את האלבום המשולש שלו, All Things Must Pass. זה אלבום מעולה בכל קריטריון, אלבום שחלקים ניכרים ממנו היו ראויים למצוא את דרכם לאלבום של הביטלס אך כפי שהשירWhile My Guitar Gently Weeps נדחה ע"י פול מק'רתני כשגורג' הריסון השמיע לו אותו לראשונה, כך נדחו שיריו האחרים בזה אחר זה ולא זכו להכנס לאלבומים של הביטלס, אלא בכמויות קטנות ולא תמיד איכותיות ביותר. ג'ורג' ניסה, התעקש ולפעמים הצליח להרים הפקה ברמתו של השיר שהזכרתי קודם (בשיתוף חברו, אריק קלפטון) ולהכניסה לאלבומי הלהקה, אך לבדו וללא הסיוע, התמיכה והעידוד שהעניקו ג'ון ופול זה לזה בכתיבה ובביצוע (למרות היריבות ביניהם), הוא התקשה לעמוד בכך עם כל שיר ושיר ומילת המפתח בסיפור שלו היא ללא ספק "תיסכול".הריסון הוא אמן גדול, שנקלע שלא בטובתו, למאבק בין שנים מגדולי כותבי השירים של המאה העשרים. ג'ורג' ניסה לעזוב את הלהקה בשנת 1969, בתקופת ההקלטות הטראומטיות של האלבום Let it Be הקרויה "Get Back Sessions", אך נתבקש לחזור אליה לכבוד האלבום הבא שהביטלס הקליטו ואכן עשה זאת. ג'ורג' רכש כבוד רב ללהקה וביקש לשמור על ההרכב שלה, למטרות אמנותיות. הוא ידע כבר אז שהביטלס הם אינם להקה חולפת וההערכה הזו באה לידי ביטוי באחד הראיונות שנתן אז. הוא העלה רעיון לפיו חברי הלהקה יפגשו אחת לשנה ויצרו אלבום חדש, למרות שרוב השנה יעסקו בקריירות הסולו שלהם. הרעיון הזה, לצערם של מעריצים רבים, לא התגשם מעולם...
חלק שביעי ואחרון
כמו ג'ורג' הריסון, גם רינגו סטאר ניסה לעזוב את הלהקה ושוכנע לחזור אליה. רינגו נקלע אף הוא לויכוחי האגו של לנון-מק'רתני ומצא את עצמו בעמדה שבה היה ג'ורג' הריסון. דעתו לא נחשבה, הוא נתבקש לתופף עבור שיריהם של הצמד המוביל ותו לא... כשלבסוף ביקש אותו פול מק'רתני לתופף בדיוק בצורה שבה הורה לו (פול עצמו מנגן על מספר הכלים הגדול ביותר מבין חברי הלהקה ובין השאר הוא גם מתופף עוד מהימים בהם ללהקה לא היה מתופף קבוע), היה זה הקש ששבר את גבו של רינגו. הוא לא התכוון להיות הגמל היחיד בלהקת "החרקים המעופפים" (כפי שכינה אותם פעם ג'ון). פול נאלץ לתופף בעצמו בשירBack in the USSR. שלושת חברי הלהקה הנותרים שלחו לרינגו מברק ובו שיבחו את כישוריו כ"מתופף הרוק'נרול הטוב ביותר" וקישטו את התופים שלו בפרחים רבים. זה שכנע את רינגו לחזור... ועכשיו, מאמר מוסגר קטן וחשוב על רינגו- מי שחושב שהמתופף של הביטלס לא ניחן במחשבה אינטליגנטית במיוחד, מוזמן לצפות בסדרה התיעודית שהזכרתי כבר ושמה "אנתולוגיה". רינגו מחלק שם כמה מפניני המחשבה שלו לכל מי שרוצה להקשיב ואלו מיועדות באמת אך ורק למי שרוצה לדעת את הפרטים האמיתיים והכנים ביותר שניתן לומר על הלהקה, את הסיפורים המקוריים מעדות ראשונה ופנימית, לפני שעברו ליטוש ושיפוץ ע"י בכיר היחצ"נים של הלהקה (החבר מק'רתני), בלי הציניות המאפיינת את עדותו של ג'ורג' הריסון וללא חוסר הדיוק ושינוי הדעה העקבי והבעייתי של ג'ון לנון (להגנתו ניתן לומר שהוא נרצח 15 שנים לפני צילום הסידרה ולא הספיק לשנות את דעתו וגירסתו עוד כמה פעמים). ועם דבר חכם שאמר רינגו סטאר אני מבקשת לסיים את המאמר שלי. בראיון מצולם המופיע בפרק האחרון של "אנתולוגיה" אומר רינגו שהפירוק של הביטלס, ממש כמו גירושין בין בני זוג, לא קרה ביום אחד. קדמו לו חודשים ושנים של כאב וסבל. אין דבר נכון יותר מהאמירה הזאת. כמו שהוכחתי במאמר הארוך שלפניכם, אין סיבה אחת ספציפית לפירוק הלהקה. זו אינה יוקו אונו באופן אישי, היא אשמה בפירוק בדיוק כמו ג'ייסון סטארקי, בנו השני של רינגו, שנולד בשנת 1967, ממש כשהביטלס התחילו להתפרק. ושניהם אשמים כמו בראין אפשטיין, שבחר למות בטעות או להתאבד בכוונה באותה השנה ממש. אשמים כמו המהרישי, אליו נסעו הביטלס בתחילת 1968 וממנו חזרו אחד אחד ובזוג, כשהם חסרים את התמימות איתה נסעו אליו... וכמו פול מק'רתני שתבע את חבריו ללהקה בבית המשפט וחווה התמוטטות עצבים מיד לאחר מכן. אין בפירוק הזה אשמים ספציפיים. יש תאריך אחד, 10.4.70 שמכל הסיבות שמניתי וכמה שזה לא כל כך נעים להודות- הוא היה כנראה בלתי נמנע.
כמו ג'ורג' הריסון, גם רינגו סטאר ניסה לעזוב את הלהקה ושוכנע לחזור אליה. רינגו נקלע אף הוא לויכוחי האגו של לנון-מק'רתני ומצא את עצמו בעמדה שבה היה ג'ורג' הריסון. דעתו לא נחשבה, הוא נתבקש לתופף עבור שיריהם של הצמד המוביל ותו לא... כשלבסוף ביקש אותו פול מק'רתני לתופף בדיוק בצורה שבה הורה לו (פול עצמו מנגן על מספר הכלים הגדול ביותר מבין חברי הלהקה ובין השאר הוא גם מתופף עוד מהימים בהם ללהקה לא היה מתופף קבוע), היה זה הקש ששבר את גבו של רינגו. הוא לא התכוון להיות הגמל היחיד בלהקת "החרקים המעופפים" (כפי שכינה אותם פעם ג'ון). פול נאלץ לתופף בעצמו בשירBack in the USSR. שלושת חברי הלהקה הנותרים שלחו לרינגו מברק ובו שיבחו את כישוריו כ"מתופף הרוק'נרול הטוב ביותר" וקישטו את התופים שלו בפרחים רבים. זה שכנע את רינגו לחזור... ועכשיו, מאמר מוסגר קטן וחשוב על רינגו- מי שחושב שהמתופף של הביטלס לא ניחן במחשבה אינטליגנטית במיוחד, מוזמן לצפות בסדרה התיעודית שהזכרתי כבר ושמה "אנתולוגיה". רינגו מחלק שם כמה מפניני המחשבה שלו לכל מי שרוצה להקשיב ואלו מיועדות באמת אך ורק למי שרוצה לדעת את הפרטים האמיתיים והכנים ביותר שניתן לומר על הלהקה, את הסיפורים המקוריים מעדות ראשונה ופנימית, לפני שעברו ליטוש ושיפוץ ע"י בכיר היחצ"נים של הלהקה (החבר מק'רתני), בלי הציניות המאפיינת את עדותו של ג'ורג' הריסון וללא חוסר הדיוק ושינוי הדעה העקבי והבעייתי של ג'ון לנון (להגנתו ניתן לומר שהוא נרצח 15 שנים לפני צילום הסידרה ולא הספיק לשנות את דעתו וגירסתו עוד כמה פעמים). ועם דבר חכם שאמר רינגו סטאר אני מבקשת לסיים את המאמר שלי. בראיון מצולם המופיע בפרק האחרון של "אנתולוגיה" אומר רינגו שהפירוק של הביטלס, ממש כמו גירושין בין בני זוג, לא קרה ביום אחד. קדמו לו חודשים ושנים של כאב וסבל. אין דבר נכון יותר מהאמירה הזאת. כמו שהוכחתי במאמר הארוך שלפניכם, אין סיבה אחת ספציפית לפירוק הלהקה. זו אינה יוקו אונו באופן אישי, היא אשמה בפירוק בדיוק כמו ג'ייסון סטארקי, בנו השני של רינגו, שנולד בשנת 1967, ממש כשהביטלס התחילו להתפרק. ושניהם אשמים כמו בראין אפשטיין, שבחר למות בטעות או להתאבד בכוונה באותה השנה ממש. אשמים כמו המהרישי, אליו נסעו הביטלס בתחילת 1968 וממנו חזרו אחד אחד ובזוג, כשהם חסרים את התמימות איתה נסעו אליו... וכמו פול מק'רתני שתבע את חבריו ללהקה בבית המשפט וחווה התמוטטות עצבים מיד לאחר מכן. אין בפירוק הזה אשמים ספציפיים. יש תאריך אחד, 10.4.70 שמכל הסיבות שמניתי וכמה שזה לא כל כך נעים להודות- הוא היה כנראה בלתי נמנע.
מ ק ר ט נ י
New member
וואו!!!!!
מאמר מדהים ודי מרגש... *תודה*
מאמר מדהים ודי מרגש... *תודה*
Another Girl
New member
מאמר מצוין,כפי שכבר אמרתי לך ../images/Emo13.gif
נכון היה שווה לקבל כאלה פידבקים?
נכנס מיד לקישורים...
נכון היה שווה לקבל כאלה פידבקים?
Another Girl
New member
חביבתי ../images/Emo13.gif
את מוזמנת לכתוב מה שבכיף שלך על כל נושא שבא לך..כל מאמר שתכתבי לנו יהיה בחסד. אם את צריכה נושאים ואין לך השראה,אפשר לחשוב על משהו...
את מוזמנת לכתוב מה שבכיף שלך על כל נושא שבא לך..כל מאמר שתכתבי לנו יהיה בחסד. אם את צריכה נושאים ואין לך השראה,אפשר לחשוב על משהו...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.