בּילי בדרכים
New member
מאניה דיפרסיה
טוב, נו, לא באמת חשבנו שיחזיק יותר מדי זמן מעמד, לא? פרץ האופטימיות פינה את מקומו למרה שחורה כהה כהה. כבר יומיים שאני נאחזת בשאריות האופטימיות ההיא והיום היא חמקה מאצבעותי סופית. הילד שלי במצב לא טוב. כבר כמה זמן שאני מרגישה את זה ולשמחתי התחלתי בהליך מציאת פסיכו' ילדים מבעוד מועד אבל ביומיים האחרונים הלב שלי כל כך מקומט וכואב שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. האב המאוהב מתחפף והולך. כרגיל, הכל בדרכי נועם ובמסווה של איש חינוך ומשפחה למופת, הנ"ל זורע הרס בילד בעוצמות כאלה שאני לא יודעת במה לאחוז. כנראה שהקיום של הזוגיות החדשה בחייו מעניקה לו איזה כח שחסר לו קודם לכן ועכשיו הוא מארגן את חייו למצב אופטימלי (לדעתו). הוא מיישר את הילד כמו דיקט, מנסר את החלקים הבולטים ומשייף בעוצמה את החיספוס, והכל בחוסר רגישות ובטמטום שמשאירים אותי פעורת פה. לפני יומיים, אחרי שהילד ניסה לדבר עם הגננת שלו אבל לא ידע להגדיר מה מציק לו (היא דיווחה לי, הם ניסו למצוא ביחד ולא הצליחו אחרי שהוא פנה אליה עם מצוקה) הוא התפרק לי פה בערב באופן שעד עכשיו מקשה עלי לנשום. אי אפשר לתאר מה זה להביט בפנים של ילדך בן החמש כשהן מתעוותות, כולו מצוקה, לא מצליח אבל מנסה בכל כוחו לספר בלי לספר מה מציק לו. ילד קטן ורגיש שלא רוצה להלשין לאמא על אבא כי בחושיו המחודדים הוא יודע שיש פה בעצם שני מחנות. אבל בסוף אחרי פרץ בכי נוראי (נוראי, נוראי, נוראי) הכל יצא: העלבון, הדחייה, משפטים שנאמרו לו שהאזניים שלי כמעט נפלו ממקומן ואני ישבתי מולו ופשוט לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו את מה שאמרתי, ניסיתי לתת לו גיבוי ולחזק אותו מבפנים, ניסיתי ללמד אותו שיש דברים שהוא צריך להגיד ולא להכל הוא צריך להסכים ושמקומו כילד של אבא שלו הוא המקום הראשון וכו'... אבל מאז אני אובדת עיצות לחלוטין. לא מצליחה לדבר עם האב על עניינים שוטפים, פשוט רוצה לשחוט אותו, להרוג את האיש הזה, מתאפקת נורא לא להגיד לו הכל כי החלטתי להשאיר את זה לפסיכולוגית למרות שגם בנוגע להשפעתה שלה אני מפקפקת. יודעת כבר שהאיש המתנשא והטיפש הזה יהנהן מול כל דבר שיאמר לו, כאילו יסכים, אבל ימשיך בשלו. וזה עוד בלי לאזכר את השקרים שהוא מורח אותי בהם לאחרונה רק בשביל לצמצם את שעות הראייה (Zה לא בא לו טוב עם הבילויים הזוגיים) לבטל עוד לילה של לינה. בא לי להקיא עליו. אני מיואשת. אני מיואשת נורא. אני מרגישה שהחיים שוב ושוב עושים לי אצבע משולשת ושבלי להרגיש (או שאם אבל בלי יכולת להתנגד) אני אהפך להיות בסוף גרושה ממורמרת קלאסית. אין לי כוחות יותר. נמאס לי לחלץ את עצמי מהדיכאון כל פעם מחדש, נמאס לי למרוח על עצמי חיוך למרות שבפנים ריק לי כל כך ועם הדפיקות הבסיסית שלי אני גם מצליחה להרגיש האדם הרע בסיפור שהנה מקבל את העונש שמגיע לו... וזה הכי מבאס אותי מהכל.
טוב, נו, לא באמת חשבנו שיחזיק יותר מדי זמן מעמד, לא? פרץ האופטימיות פינה את מקומו למרה שחורה כהה כהה. כבר יומיים שאני נאחזת בשאריות האופטימיות ההיא והיום היא חמקה מאצבעותי סופית. הילד שלי במצב לא טוב. כבר כמה זמן שאני מרגישה את זה ולשמחתי התחלתי בהליך מציאת פסיכו' ילדים מבעוד מועד אבל ביומיים האחרונים הלב שלי כל כך מקומט וכואב שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. האב המאוהב מתחפף והולך. כרגיל, הכל בדרכי נועם ובמסווה של איש חינוך ומשפחה למופת, הנ"ל זורע הרס בילד בעוצמות כאלה שאני לא יודעת במה לאחוז. כנראה שהקיום של הזוגיות החדשה בחייו מעניקה לו איזה כח שחסר לו קודם לכן ועכשיו הוא מארגן את חייו למצב אופטימלי (לדעתו). הוא מיישר את הילד כמו דיקט, מנסר את החלקים הבולטים ומשייף בעוצמה את החיספוס, והכל בחוסר רגישות ובטמטום שמשאירים אותי פעורת פה. לפני יומיים, אחרי שהילד ניסה לדבר עם הגננת שלו אבל לא ידע להגדיר מה מציק לו (היא דיווחה לי, הם ניסו למצוא ביחד ולא הצליחו אחרי שהוא פנה אליה עם מצוקה) הוא התפרק לי פה בערב באופן שעד עכשיו מקשה עלי לנשום. אי אפשר לתאר מה זה להביט בפנים של ילדך בן החמש כשהן מתעוותות, כולו מצוקה, לא מצליח אבל מנסה בכל כוחו לספר בלי לספר מה מציק לו. ילד קטן ורגיש שלא רוצה להלשין לאמא על אבא כי בחושיו המחודדים הוא יודע שיש פה בעצם שני מחנות. אבל בסוף אחרי פרץ בכי נוראי (נוראי, נוראי, נוראי) הכל יצא: העלבון, הדחייה, משפטים שנאמרו לו שהאזניים שלי כמעט נפלו ממקומן ואני ישבתי מולו ופשוט לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו את מה שאמרתי, ניסיתי לתת לו גיבוי ולחזק אותו מבפנים, ניסיתי ללמד אותו שיש דברים שהוא צריך להגיד ולא להכל הוא צריך להסכים ושמקומו כילד של אבא שלו הוא המקום הראשון וכו'... אבל מאז אני אובדת עיצות לחלוטין. לא מצליחה לדבר עם האב על עניינים שוטפים, פשוט רוצה לשחוט אותו, להרוג את האיש הזה, מתאפקת נורא לא להגיד לו הכל כי החלטתי להשאיר את זה לפסיכולוגית למרות שגם בנוגע להשפעתה שלה אני מפקפקת. יודעת כבר שהאיש המתנשא והטיפש הזה יהנהן מול כל דבר שיאמר לו, כאילו יסכים, אבל ימשיך בשלו. וזה עוד בלי לאזכר את השקרים שהוא מורח אותי בהם לאחרונה רק בשביל לצמצם את שעות הראייה (Zה לא בא לו טוב עם הבילויים הזוגיים) לבטל עוד לילה של לינה. בא לי להקיא עליו. אני מיואשת. אני מיואשת נורא. אני מרגישה שהחיים שוב ושוב עושים לי אצבע משולשת ושבלי להרגיש (או שאם אבל בלי יכולת להתנגד) אני אהפך להיות בסוף גרושה ממורמרת קלאסית. אין לי כוחות יותר. נמאס לי לחלץ את עצמי מהדיכאון כל פעם מחדש, נמאס לי למרוח על עצמי חיוך למרות שבפנים ריק לי כל כך ועם הדפיקות הבסיסית שלי אני גם מצליחה להרגיש האדם הרע בסיפור שהנה מקבל את העונש שמגיע לו... וזה הכי מבאס אותי מהכל.
