fire storm
New member
מאסתי בחיים.
שלום, שמי הוא רועי אחירון, אני בעוד פחות מחודש אחגוג יום הולדת 16, ואני מרגיש כמו חרא(איט סאונדז בטר אינ אינגליש מייט). כשבוע לפני סוף כיתה ח' עשיתי בדיקת טובה, במכון קטן באור-יהודה. בחציה הראשון של הבדיקה, רימיתי. אומנם לא באתי עם "שליפים"(והאמתי, מעולם לא רימיתי בבחינה) לבדיקה מעשית(ישנם מקרים אחדים בלבד שאפשר לרמות איכשהו בבחינה מעשית), אך אני מרוב הייאוש, מנסיוני המר במערכת החינוך(תמיד הייתי גרוע בלימודים ותותח במבחנים, הייתה לי התעניינות מוגברת במדעים ובכלל הייתי תלמיד לא רגיל), רציתי למצוא אשם בבעיותיי, אז ניסיתי להוציא תוצאה גרועה בכוונה תחילה. אם זה מפתיע אתכם, תכינו את עצמכם, כי בחציה השני של הבדיקה, כשאני תחת השפעה של ריטלין(או כל מאיץ עצבי שתרצו) שיפרתי את התוצאה רבות, אך עדיין הייתי בסטייה(שלילית כמובן). מאז אותו יום בלתי נשכח(שלמעשה היה יום די זוועתי, כי לא טרחו ליידע אותי שהריטלין מצמיא וגורם לשלל תופעות לוואי לא נעימות) אני השתנתי "מכף רגל ועד ראש". אבל אני אחזור קצת אחורה, ארבע שנים אחורה ליתר דיוק. כתה ד', אמי מספרת לי שעליי ללכת לבדיקה אצל הגברת גולדשמיט הנחמדה. אני הלכתי לבדיקת לקויות למידה אצל רחל גולדשמיט, שבזמנו החליטה שאני סתם עצלן. אחרי 4 שנים במערכת החינוך בארץ, שבהן ספגתי את כל החרא שיש, המבחן היחידי שהצלחתי בו, הוא האחד שמוכיח שאני טיפש(לקוח מ"כן מותק"). וככה עברתי עוד ארבע שנים, שבהן סבלתי פי כמה וכמה יותר מלפני הבדיקת לקויות למידה, כיוון שלהוריי הייתה לגיטימציה להאשים אותי שאני עצלן. בכיתה ח', בעקבות המלצה מחברה, אמי שלחה אותי לבדיקת טובה והשאר כבר ידוע לכם. בעקבות תוצאות בדיקת הטובה, קרו שני דברים שראוי שאני אציין: ההורים שלי הרגישו רע מאוד(מצפונם הציק להם בגלל איך שהם התייחסו עליי בארבעה שנים האחרונות) הלכתי לבדיקה מורחבת ללקויות למידה שונות. בגלל שעדיין לא טרחו ליידע אותי בכלום, גם במבחנים שבאו אחר כך רימיתי(ניסיתי להיות כמה שפחות חכם, התעכבתי בכוונה מלענות על שאלות שאני יודע את תשובתן ובקצרה- דפקתי את עצמי) כיוון שתחת השפעת הריטלין הייתי בשיא הריכוז, הייתי חד, מהיר, ניתן לומר שהייתי אדם אחר, וחששתי שאם הבחינות האלו יראו שאני חכם מידי, לא ייתנו לי ריטלין, ואני אחזור להיות מה שהייתי פעם. בין השאר עשו לי בדיקת אינטליגנציה(IQ )שבה קיבלתי תוצאה גבוהה מהממוצע, ממש כמה נקודות מתחת לגבול המחוננות. אני מחשיב את עצמי כמחונן, כי הניסיון לרמות בבחינות בטוח הוריד לי כמות נכבדה של נקודות, וגם עדיין לא הייתי בעל כישורי למידה טובים(המינון של הריטלין שקיבלתי היה גבוה מידי, לא שתיתי מספיק, וזכור לי במיוחד שכאב לי הראש בכל הזמן שהייתי שם(הבחינה לקחה שלושה ימים). היום, אני בכתה י', ואני מואס מהחיים שלי. במשך 8 שנות לימוד לא מיציתי את עצמי, הוערכתי לא כראוי, וה"מערכת" לא ניסתה להקל עליי. אני כל יום בא לתיכון ועוזב אותו במרירות עצומה, כשכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו בדקות המתות כשאני עדיין לא מרוכז מהריטלין, זה למה אני לא בכיתה מדעית, למה מתייחסים אליי כמוגבל, למה אני תמיד מרגיש שכובלים אותי למקום ולא נותנים לי ללמוד בקצב המתאים לי(יותר מהר מהשאר כמובן) ולמה, למה אני תמיד מרגיש שאני לא ממצה את מלוא יכולתי? חשבתי על לעבוד לבית של תמר, אבל אני בנאדם מאוד ביתי, וגם אני בטוח שהבית של תמר זה איזה בית ספר למוגבלים שכלית(למרות שאני יודע שהוא לא כזה), אבל בסופו של דבר, אני לא אעבור לשם. באתי לפורום הזה כדי שתעזרו לי למצוא משמעות לחיים שלי, ואולי תפנו אותי למקום שבו ייקלטו אותי, בלי קשר לציוניי, בלי קשר להישגי עברי, שבו ייתבוננו עליי ויחשבו: "הנה ילד מחונן עם יכולת שכלית גבוהה מהממוצע, הוא צריך להיות משובץ למקום שיעזור לו למצות את עצמו". עזרו לי, כי אני כבר נואשתי מלהיתקל באוזניים ערלות, בבירוקרטיה נוקשה ואכזרית, והכי נואשתי, מזה שאני כל יום שוקע בעצמי ומתייסר מהמחשבה שהכל יכול להיות שונה, שאני יכול להיות תלמיד מצטיין ושאני יכול להיות מוערך כראוי.
שלום, שמי הוא רועי אחירון, אני בעוד פחות מחודש אחגוג יום הולדת 16, ואני מרגיש כמו חרא(איט סאונדז בטר אינ אינגליש מייט). כשבוע לפני סוף כיתה ח' עשיתי בדיקת טובה, במכון קטן באור-יהודה. בחציה הראשון של הבדיקה, רימיתי. אומנם לא באתי עם "שליפים"(והאמתי, מעולם לא רימיתי בבחינה) לבדיקה מעשית(ישנם מקרים אחדים בלבד שאפשר לרמות איכשהו בבחינה מעשית), אך אני מרוב הייאוש, מנסיוני המר במערכת החינוך(תמיד הייתי גרוע בלימודים ותותח במבחנים, הייתה לי התעניינות מוגברת במדעים ובכלל הייתי תלמיד לא רגיל), רציתי למצוא אשם בבעיותיי, אז ניסיתי להוציא תוצאה גרועה בכוונה תחילה. אם זה מפתיע אתכם, תכינו את עצמכם, כי בחציה השני של הבדיקה, כשאני תחת השפעה של ריטלין(או כל מאיץ עצבי שתרצו) שיפרתי את התוצאה רבות, אך עדיין הייתי בסטייה(שלילית כמובן). מאז אותו יום בלתי נשכח(שלמעשה היה יום די זוועתי, כי לא טרחו ליידע אותי שהריטלין מצמיא וגורם לשלל תופעות לוואי לא נעימות) אני השתנתי "מכף רגל ועד ראש". אבל אני אחזור קצת אחורה, ארבע שנים אחורה ליתר דיוק. כתה ד', אמי מספרת לי שעליי ללכת לבדיקה אצל הגברת גולדשמיט הנחמדה. אני הלכתי לבדיקת לקויות למידה אצל רחל גולדשמיט, שבזמנו החליטה שאני סתם עצלן. אחרי 4 שנים במערכת החינוך בארץ, שבהן ספגתי את כל החרא שיש, המבחן היחידי שהצלחתי בו, הוא האחד שמוכיח שאני טיפש(לקוח מ"כן מותק"). וככה עברתי עוד ארבע שנים, שבהן סבלתי פי כמה וכמה יותר מלפני הבדיקת לקויות למידה, כיוון שלהוריי הייתה לגיטימציה להאשים אותי שאני עצלן. בכיתה ח', בעקבות המלצה מחברה, אמי שלחה אותי לבדיקת טובה והשאר כבר ידוע לכם. בעקבות תוצאות בדיקת הטובה, קרו שני דברים שראוי שאני אציין: ההורים שלי הרגישו רע מאוד(מצפונם הציק להם בגלל איך שהם התייחסו עליי בארבעה שנים האחרונות) הלכתי לבדיקה מורחבת ללקויות למידה שונות. בגלל שעדיין לא טרחו ליידע אותי בכלום, גם במבחנים שבאו אחר כך רימיתי(ניסיתי להיות כמה שפחות חכם, התעכבתי בכוונה מלענות על שאלות שאני יודע את תשובתן ובקצרה- דפקתי את עצמי) כיוון שתחת השפעת הריטלין הייתי בשיא הריכוז, הייתי חד, מהיר, ניתן לומר שהייתי אדם אחר, וחששתי שאם הבחינות האלו יראו שאני חכם מידי, לא ייתנו לי ריטלין, ואני אחזור להיות מה שהייתי פעם. בין השאר עשו לי בדיקת אינטליגנציה(IQ )שבה קיבלתי תוצאה גבוהה מהממוצע, ממש כמה נקודות מתחת לגבול המחוננות. אני מחשיב את עצמי כמחונן, כי הניסיון לרמות בבחינות בטוח הוריד לי כמות נכבדה של נקודות, וגם עדיין לא הייתי בעל כישורי למידה טובים(המינון של הריטלין שקיבלתי היה גבוה מידי, לא שתיתי מספיק, וזכור לי במיוחד שכאב לי הראש בכל הזמן שהייתי שם(הבחינה לקחה שלושה ימים). היום, אני בכתה י', ואני מואס מהחיים שלי. במשך 8 שנות לימוד לא מיציתי את עצמי, הוערכתי לא כראוי, וה"מערכת" לא ניסתה להקל עליי. אני כל יום בא לתיכון ועוזב אותו במרירות עצומה, כשכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו בדקות המתות כשאני עדיין לא מרוכז מהריטלין, זה למה אני לא בכיתה מדעית, למה מתייחסים אליי כמוגבל, למה אני תמיד מרגיש שכובלים אותי למקום ולא נותנים לי ללמוד בקצב המתאים לי(יותר מהר מהשאר כמובן) ולמה, למה אני תמיד מרגיש שאני לא ממצה את מלוא יכולתי? חשבתי על לעבוד לבית של תמר, אבל אני בנאדם מאוד ביתי, וגם אני בטוח שהבית של תמר זה איזה בית ספר למוגבלים שכלית(למרות שאני יודע שהוא לא כזה), אבל בסופו של דבר, אני לא אעבור לשם. באתי לפורום הזה כדי שתעזרו לי למצוא משמעות לחיים שלי, ואולי תפנו אותי למקום שבו ייקלטו אותי, בלי קשר לציוניי, בלי קשר להישגי עברי, שבו ייתבוננו עליי ויחשבו: "הנה ילד מחונן עם יכולת שכלית גבוהה מהממוצע, הוא צריך להיות משובץ למקום שיעזור לו למצות את עצמו". עזרו לי, כי אני כבר נואשתי מלהיתקל באוזניים ערלות, בבירוקרטיה נוקשה ואכזרית, והכי נואשתי, מזה שאני כל יום שוקע בעצמי ומתייסר מהמחשבה שהכל יכול להיות שונה, שאני יכול להיות תלמיד מצטיין ושאני יכול להיות מוערך כראוי.
