מאפיינים כלליים של הז´אנר..?

[דן23]

מאפיינים כלליים של הז´אנר..?

שלום, אני חדש יחסית בפורום (למרות שאני כבר מסתכל עליו די הרבה זמן), אז אם הנושא הזה כבר עלה בגרסאות כאלה או אחרות - אני מתנצל מראש. ניסיתי לעשות מעין רשימה כללית של "כללי הסגנון של שנות השמונים" - היא מתייחסת בעיקר לפופ.. שיפורים והוספות יתקבלו בברכה: 1. מלודיות קליטות להדהים - כאלה שאפשר לזמזם אחרי שמיעה אחת בערך.. 2. להקות שבחלקן (אני לא יכול להגיד אם בחלקן הגדול) לא ממדינות דוברות אנגלית (בעיקר גרמניה, ולא לשכוח את א-הא הנורבגית), ועם זאת שרו באנגלית, ומכאן נובע גם: 3. מלים פשוטות יחסית, קל יחסית להבין גם מה הם שרים. 4. אין כמעט נוכחות של אמנים מארה"ב, יחסית לאירופה (מי ש"תפס טרמפ" על הגל כמו מדונה לא ממש נחשב לדעתי (אלא אם כן מסתכלים ממש על האלבומים הראשונים שלה), וכרגע עולה לי לראש רק "self control" של לורה בראניגן בתור שיר של אמן אמריקאי). 5. דומיננטיות של סינתיסייזרים, כמובן (הפט שופ בויס הם דוגמה קיצונית של סינתיסייזר וזמר, אבל יש גם דוגמאות נגדיות כמו דוראן דוראן שהיו בעיקר להקת רוק). דעות יתקבלו בשמחה.. דן.

 

[turrican]

היי דן

קודם כל ברוכים הבאים לפורום. אשמח אם תקרא את המאמר שלי לשנות ה-80 . חלק מהמאפיינים שרשמת אכן מופיעים..

 

[one caress]

העשור הטווסי../images/Emo151.gif

קשה לי להגדיר את שנות ה-80 כעשור הסינתסייזרים, אחרי הכל , מידת הגיוון שלו בסגנונות המוזיקה השונים, אינה נבדלת משאר העשורים. היה בו קצת מכל דבר; בתחום הרוק- clash u2 bruce springstin rem פינת הקיטש והשמאלץ- sade air supply lionel richie bonnie taylor בתחום להקות הבנות- bananarama the bangles בתחום להקות הבנים- duran duran inxs new kids on the block הלוליטה התורנית- (לא, זו לא מדונה,) אלא האחת והיחידה--->samanta fox בתחום הסנובי משהו- bryan ferry&roxy music בתחום האינטיליגנטי/מיוסר the smith על תקן מרילין מנסון- kiss להקות שגם סבתא תאהב- madness police(עם נטייה לרגאי) the pretenders blondie crowded house והדובדבן שבקצפת---- the cure gary newman spandau ballet alphaville human league new order eurythmics erasure yazoo pet shop boys ולהקת הבית(שלי לפחות)---->DM שאף מסיבה לא יכולה בכלל להתנהל בלעדיהם לעניות דעתי, הסיבה שלהקות הסינתסייזרים התבלטו הכי הרבה ונחרטו בתודעה יותר,היא בגלל שהם יצרו סגנון חדש וייחודי שהתלווה אליו סטייל ומראה ייחודי שפשוט האפיל על כולם. (ואולי פשוט אחרי 3 עשורים-הגיטרות נמאסו...) יש איזושהי מידת חתרנות בעובדה שאתה יכול לשים מחשב על הבמה והוא יחליף לך את כל הלהקה המסר הוא שהמוזיקה היא זו שחשובה ולא העטיפה. ולכן בנסיון לכפר על העובדה שהמכונה תפסה לה את אור הזרקורים והם נדחקו לשוליים, המבצעים והאמנים פיתחו להם את כל עידן ה-גלאם והפלמבויינטיות בנסיון להתבלט גם כן. בנוגע לליריקה הפשוטה יחסית... טוב, זה כבר דבר אינדבידואליסטי,יחסי, יש כאלו שימצאו עדנה ב-לרקוד עם אישה באדום לחי אל לי, ויש כאלו שיעדיפו לקפץ בשחור ולזמר בהנאה כי ישנם כבשים לשחיטה... אבל לפעמים כל הצבעוניות והדנדיות מטעה; למרות היותן מושמצות ברדידות, ישנם להקות פופ שפשוט כותבות סיפורים מופלאים במסווה של טקסטים,כמו- הקיור, DM והסמית´ וזה גם מה שהפך אותן לשורדות הנדירות מהעשור.

 

[turrican]

אהבתי את החלוקה

חלוקה שאולי הייתי עושה אחד לאחד..

 

[yoavsegev]

מה עם א-הא????????

 

[one caress]

אה...../images/Emo13.gif

ללהקת א-אה אכן שמור מקום של כבוד בשנות ה-80! ואכן אדון דן הזכיר אותם ואני בהחלט מצטרפת אליו. הסיבה שהם קצת חסרים אצלי היא משום שבתור אנגלופילית מושבעת, תמיד נמשכתי לאקצנטריות והביזאריות של האומה הנכבדת הזו, וכשהמוזיקה מלווה בהם--זה תמיד מושך את עיני. (יותר מלהקות עם דימוי קמעה אפרורי) בקשר ללינבלום, צריך לשאול את גברת pimpf, או את גילי, או את dkd. נראה אותך בחיפה?