hasratonim
New member
מבוי סתום
שלום, אני לא חיילת. אני אחות גדולה של חייל, סדירניק שנמצא כשנה בצבא. הוא נמצא במצוקה מאוד קשה כרגע. הוא הגיע לבסיס שממש ממש לא התאים לו- שבו היה לו שירות מאוד מאוד קשה- גופנית ונפשית, ביקש העברה והועבר- באותו חיל, לבסיס מגעיל אפילו עוד יותר, שבו היה עליו להתמודד עם אוכלוסייה קשה ביותר. הוא הגיע כרגע למצב שבו הוא לא יכול להמשיך שם יותר- הוא לא מחובר לאף אחד בבסיס, הסתכסך עם המפקד- כי המפקד כנראה התייחס אליו גם כן נורא ואיום, נכנס למצוקה נפשית גדולה ופנה לקב"ן. לפי מה שהבנתי, כנראה הוא קצת הקצין דברים בפני הק"בן לצערי, הקב"ן שלח אותו לפסיכיאטר, וכרגע הוא ממתין להחלטה של הפסיכיאטר לגבי המשך השרות שלו. העניין הוא, שהוא היה קצת לבד בעסק הזה עד עכשיו כי ההורים שלנו הם שני אנשים ששקועים רק בעצמם, עם אבא שלי יש לנו מערכת יחסים מאוד קשה ואפילו.. אלימה ( אני לא יודעת עד כמה אני יכולה להיות פתוחה כאן. אין שום דרך לזהות אותי אני מקווה..) ואמא שלנו היא אישה דכאונית, מטופלת תרופתית שקשה לה לעזור אפילו לעצמה. אני, אחותו הגדולה, גרה רחוק מהבית, והדרך היחידה שלי לדעת מה קורה היא בשיחות טלפון ישירות עם אחי, כי ההורים שלי או יתר האחים ממש לא מעורבים בכלום ועסוקים מאוד בצרות היומיום שלהם עצמם. אני אדם יחסית עסוק, וכבר מאז שהסיפור הזה התחיל מאוד מאוד דאגתי לאחי אבל חשבתי שאיך שהוא זה יסתדר מעצמו. מסתבר שהמצב רק הלך והדרדר... בשבועיים האחרונים אני ממש נלחמת בשיניים לקבל ממנו עוד ועוד פרטים על מה בדיוק קורה לו עכשיו, ומנסה להבין איך אני יכולה לעזור לו. אבל זה לא ממש הולך לי. מעבר לכמה טפסים שהפסיכיאטר ביקש ממנו להביא לפגישה הבאה- מהם הצלחתי ( אולי) להשיג טופס אחד, לא ממש הצלחתי לקדם את העניינים. והוא גם ממש מתעקש לפתור את הכל לבד.. ניסיתי לנער את ההורים שלי, שיבינו מה קורה, וגם זה רק הביא ליותר נזק- אבא שלי רק צעק עליו והחמיר עוד יותר את המצוקה שבה הוא נמצא, ועכשיו הוא גם לא יכול להיות בבית. אני לא יודעת מה לעשות כרגע. למי אני יכולה לפנות, או איך להקל עליו. אני אדם שמאוד חשוב לו השירות הצבאי, שירתתי שירות מלא, אני גם עושה מילואים, ולי באופן אישי הצבא תרם המון. אבל, אני עכשיו מבינה שיש אנשים שהמסגרת הזו פשוט פחות מתאימה להם במלוא נוקשותה. שצריכים להתאים להם מקום ספציפי, או לבא לקראתם יותר. נכון, צבא זה צבא, ואי אפשר לתת לכל אחד את מה שהוא רוצה, כי אז יהיה רע.. אבל, כשמדובר במצוקות נפשיות... אני ממש חושבת שחובה על הצבא לדאוג לאנשים שהוא מגייס לבריאותם הנפשית. אבל כרגע זה נדמה שזה כמו להלחם בתחנות רוח, כי איכשהוא כולם מקטינים ראש בצורה מזעזעת. אני לא יודעת איך להתקדם מכאן. מה עושים? חשבתי לדבר באופן אישי עם הגורמים שמטפלים בו, אבל איך אני משיגה את הטלפונים האלה? לאחי אין אותם. הצבא לא מחוייב לתת אותם לבני משפחה אם הם דורשים? וזה בכלל יעזור? אם אני אדבר ואספר על מה שבאמת קורה איתו לדעתי? ועל החיים הקשים שהיו לו? עם הבית והכל? מישהו בכלל יקשיב לי? אני ממש מפחדת שיעבירו אותו למקום עוד יותר גרוע, ושיהיה לו ממש רע, ואז משהו נורא יקרה.. לדעתי הוא צריך שמישהו שם באמת יבין אותו, את המצוקה האמיתית שבה הוא נמצא, ויעשה עם זה משהו. אולי שיחות קבועות, והעברה לבסיס שהוא ירגיש בו שהוא יכול לנשום. זה בכלל ראלי לצפות לזה? מה עושים??
שלום, אני לא חיילת. אני אחות גדולה של חייל, סדירניק שנמצא כשנה בצבא. הוא נמצא במצוקה מאוד קשה כרגע. הוא הגיע לבסיס שממש ממש לא התאים לו- שבו היה לו שירות מאוד מאוד קשה- גופנית ונפשית, ביקש העברה והועבר- באותו חיל, לבסיס מגעיל אפילו עוד יותר, שבו היה עליו להתמודד עם אוכלוסייה קשה ביותר. הוא הגיע כרגע למצב שבו הוא לא יכול להמשיך שם יותר- הוא לא מחובר לאף אחד בבסיס, הסתכסך עם המפקד- כי המפקד כנראה התייחס אליו גם כן נורא ואיום, נכנס למצוקה נפשית גדולה ופנה לקב"ן. לפי מה שהבנתי, כנראה הוא קצת הקצין דברים בפני הק"בן לצערי, הקב"ן שלח אותו לפסיכיאטר, וכרגע הוא ממתין להחלטה של הפסיכיאטר לגבי המשך השרות שלו. העניין הוא, שהוא היה קצת לבד בעסק הזה עד עכשיו כי ההורים שלנו הם שני אנשים ששקועים רק בעצמם, עם אבא שלי יש לנו מערכת יחסים מאוד קשה ואפילו.. אלימה ( אני לא יודעת עד כמה אני יכולה להיות פתוחה כאן. אין שום דרך לזהות אותי אני מקווה..) ואמא שלנו היא אישה דכאונית, מטופלת תרופתית שקשה לה לעזור אפילו לעצמה. אני, אחותו הגדולה, גרה רחוק מהבית, והדרך היחידה שלי לדעת מה קורה היא בשיחות טלפון ישירות עם אחי, כי ההורים שלי או יתר האחים ממש לא מעורבים בכלום ועסוקים מאוד בצרות היומיום שלהם עצמם. אני אדם יחסית עסוק, וכבר מאז שהסיפור הזה התחיל מאוד מאוד דאגתי לאחי אבל חשבתי שאיך שהוא זה יסתדר מעצמו. מסתבר שהמצב רק הלך והדרדר... בשבועיים האחרונים אני ממש נלחמת בשיניים לקבל ממנו עוד ועוד פרטים על מה בדיוק קורה לו עכשיו, ומנסה להבין איך אני יכולה לעזור לו. אבל זה לא ממש הולך לי. מעבר לכמה טפסים שהפסיכיאטר ביקש ממנו להביא לפגישה הבאה- מהם הצלחתי ( אולי) להשיג טופס אחד, לא ממש הצלחתי לקדם את העניינים. והוא גם ממש מתעקש לפתור את הכל לבד.. ניסיתי לנער את ההורים שלי, שיבינו מה קורה, וגם זה רק הביא ליותר נזק- אבא שלי רק צעק עליו והחמיר עוד יותר את המצוקה שבה הוא נמצא, ועכשיו הוא גם לא יכול להיות בבית. אני לא יודעת מה לעשות כרגע. למי אני יכולה לפנות, או איך להקל עליו. אני אדם שמאוד חשוב לו השירות הצבאי, שירתתי שירות מלא, אני גם עושה מילואים, ולי באופן אישי הצבא תרם המון. אבל, אני עכשיו מבינה שיש אנשים שהמסגרת הזו פשוט פחות מתאימה להם במלוא נוקשותה. שצריכים להתאים להם מקום ספציפי, או לבא לקראתם יותר. נכון, צבא זה צבא, ואי אפשר לתת לכל אחד את מה שהוא רוצה, כי אז יהיה רע.. אבל, כשמדובר במצוקות נפשיות... אני ממש חושבת שחובה על הצבא לדאוג לאנשים שהוא מגייס לבריאותם הנפשית. אבל כרגע זה נדמה שזה כמו להלחם בתחנות רוח, כי איכשהוא כולם מקטינים ראש בצורה מזעזעת. אני לא יודעת איך להתקדם מכאן. מה עושים? חשבתי לדבר באופן אישי עם הגורמים שמטפלים בו, אבל איך אני משיגה את הטלפונים האלה? לאחי אין אותם. הצבא לא מחוייב לתת אותם לבני משפחה אם הם דורשים? וזה בכלל יעזור? אם אני אדבר ואספר על מה שבאמת קורה איתו לדעתי? ועל החיים הקשים שהיו לו? עם הבית והכל? מישהו בכלל יקשיב לי? אני ממש מפחדת שיעבירו אותו למקום עוד יותר גרוע, ושיהיה לו ממש רע, ואז משהו נורא יקרה.. לדעתי הוא צריך שמישהו שם באמת יבין אותו, את המצוקה האמיתית שבה הוא נמצא, ויעשה עם זה משהו. אולי שיחות קבועות, והעברה לבסיס שהוא ירגיש בו שהוא יכול לנשום. זה בכלל ראלי לצפות לזה? מה עושים??
