ריקי זו אני
Well-known member
ביום שמחת תורה שעבר לא התעוררתי לקול יללות צופרים... באזורנו לא נשמעו בומים משום סוג שהוא... אבל היה באויר שמשהו לא נורמלי קורה. שמחת תורה 04.45 רגעים לפני היציאה לעוד יום שיגרה בעבודה...
בדיקת המלטות ובריאות הצאן... הגמעת השגרים מי באמכונת ההנקה ומי עדיין לומד... נקיונות ושאר עניינים של עדר צאן בחגי ישראל... והמזג אויר הזה משתנה בשניות... משהו נורא קורה... נורא ואיום ממש.
מתחילה לברר מי ומה... הבינימין שלי לקח את הנשק של אביו וירד לקיבוצים... החתן שלנו בדרכו צפונה לגייס ולהתגייס את גדוד המילואים שהוא המפקד שלו... הבת כבר בעמדה שם ישבה מרבית שנותיה הבוגרים עד שנכנעה לכסף הגדול... וכך עוברת... מבינה שאנחנו בקטסטרופה לא מובנת בכלל.
כאשר המצב הנורא התיצב במעט... והיציאה מהכאוס היתה סבירה הבנימין שלי גויס ליחדת מילואים שהתארגנה לכניסה לעזה... הבן שלי שירד לעוטף קבל ציוד לחימה מהחברים שלו... המג"ד ירד 'חלוד' בראש גדוד חי"ר ורק הכאוס והשאלות בראש לא פסקו. התגברו. איך זה קרה לנו... ואז סיפורי הנובה... תוצאות של טבח שחדרו לך הביתה..., לא כלה שלי ולא בת מבנותי ולא בן מבני... אבל בני ובנות מכרים... והתמונות שהם שם... רצים את החיים שללהם... מול המוות...
שנה.
שנה שהבנו שלא נדע לעולם מה שקרה ביום הזה... וביום יומיים לפני... רוצים לדעת כי ברור שבין האמת לאיך למה שעיבדו לנו באולפני התקשורת וטונות של מלל אין קשר... כי גם שם כמו במרחבי. עוטף עזה לא יודעים איך... ולמה... ומי פישל... או בגד... כמו שתל אביב או חיפה... קרית שמונה ומטולה... - לא יודעים אבל 24/7 מדברים.
ואני? בשמחת תורה אוהבת לספר על אבא...
איך היה אבי מולידי מתחתך כל שנה במיטב בגדי החג העלובים שלו... ויצא לחגוג ברב עם את שמחת תורה במרכז בשכונה בחסות ראש הרשות המקומית... הרבנים השכונתיים וקריאת סדר הרוקדים... לא סיפרתי כי לסיפורי עם אין מקום... ולא צריך להיות מקום לצד הנטבחות והנטבחים... החיילים בסדיר והמילואימניקים התינוקות השחוטים והנאנסות...
גם ולמרות תחושות האבדון ושאלת המה יהיה לא נותר לסיפור האישי שלי מקום... ואני???
ואני - הרי רק על עצמי לספר ידעתי... צר עולמי כעולם נמלה כתבה רחל המשוררת...
אבל כן... אני בטוחה היום יותר מתמיד שעוד נחזור לספר...אמן
בדיקת המלטות ובריאות הצאן... הגמעת השגרים מי באמכונת ההנקה ומי עדיין לומד... נקיונות ושאר עניינים של עדר צאן בחגי ישראל... והמזג אויר הזה משתנה בשניות... משהו נורא קורה... נורא ואיום ממש.
מתחילה לברר מי ומה... הבינימין שלי לקח את הנשק של אביו וירד לקיבוצים... החתן שלנו בדרכו צפונה לגייס ולהתגייס את גדוד המילואים שהוא המפקד שלו... הבת כבר בעמדה שם ישבה מרבית שנותיה הבוגרים עד שנכנעה לכסף הגדול... וכך עוברת... מבינה שאנחנו בקטסטרופה לא מובנת בכלל.
כאשר המצב הנורא התיצב במעט... והיציאה מהכאוס היתה סבירה הבנימין שלי גויס ליחדת מילואים שהתארגנה לכניסה לעזה... הבן שלי שירד לעוטף קבל ציוד לחימה מהחברים שלו... המג"ד ירד 'חלוד' בראש גדוד חי"ר ורק הכאוס והשאלות בראש לא פסקו. התגברו. איך זה קרה לנו... ואז סיפורי הנובה... תוצאות של טבח שחדרו לך הביתה..., לא כלה שלי ולא בת מבנותי ולא בן מבני... אבל בני ובנות מכרים... והתמונות שהם שם... רצים את החיים שללהם... מול המוות...
שנה.
שנה שהבנו שלא נדע לעולם מה שקרה ביום הזה... וביום יומיים לפני... רוצים לדעת כי ברור שבין האמת לאיך למה שעיבדו לנו באולפני התקשורת וטונות של מלל אין קשר... כי גם שם כמו במרחבי. עוטף עזה לא יודעים איך... ולמה... ומי פישל... או בגד... כמו שתל אביב או חיפה... קרית שמונה ומטולה... - לא יודעים אבל 24/7 מדברים.
ואני? בשמחת תורה אוהבת לספר על אבא...
איך היה אבי מולידי מתחתך כל שנה במיטב בגדי החג העלובים שלו... ויצא לחגוג ברב עם את שמחת תורה במרכז בשכונה בחסות ראש הרשות המקומית... הרבנים השכונתיים וקריאת סדר הרוקדים... לא סיפרתי כי לסיפורי עם אין מקום... ולא צריך להיות מקום לצד הנטבחות והנטבחים... החיילים בסדיר והמילואימניקים התינוקות השחוטים והנאנסות...
גם ולמרות תחושות האבדון ושאלת המה יהיה לא נותר לסיפור האישי שלי מקום... ואני???
ואני - הרי רק על עצמי לספר ידעתי... צר עולמי כעולם נמלה כתבה רחל המשוררת...
אבל כן... אני בטוחה היום יותר מתמיד שעוד נחזור לספר...אמן
