אני המצפווון שלך
New member
מבולבלת
תמיד היה לי אלוהים. הוא פשוט היה שם וזהו, פשוט הרגשתי אותו בכל דבר שהסתקלתי עליו- אפילו בעשבים הכי קטנים. אף פעם לא פיקפקתי בו. לא מזמן נתקלתי במיקרה, או שלא במיקרה, בחומר עסיסי על וויקה. מצאתי שם דברים שאני לגמרי מזדהה איתם, בעצם הרבה דברים שהוויקה טוענת הבנתי והפנמתי גם לפני שידעתי שיש לזה שם ושיש קבוצות שלמות של אנשים שמאמינות בזה... הדבר היחיד שלא מסתדר לי זה הקטע של "האלה והאל". אני פשוט לא מרגישה בנוח עם מתן שמות או הגדרות לאלוהים שלי. ואני מניחה שזה בסדר, ליקרוא לו פשוט "אלוהים", ולדעת שאני מזדהה עם הדרכים הפגאניות, מאמינה בכוח הטבע... אני מרגישה, או לפחות הרגשתי בהתחלה, שניתקלתי בכל העניין הזה לא בטעות, מרגישה שזה ה-דבר הנכון... אבל כל האנשים החשובים לי לא רואים את זה בעין יפה. אמא שלי, בשיחות הורדת המוטיבציה הקבועות שלה מעלה טיעונים הגיוניים לגמרי.. "בגיל 14 אמורים לבלות עם חברים, להתאפר וללבוש כמה שפחות בגדים", היא אומרת לי, "ולא להכניס כל מיני דברים לראש". כל הלחץ מהבית גרם לי לאבד את אלוהים, אני פשוט לא מרגישה אותו יותר כשאני מסתקלת בערב לשמים.. אני מקווה שזה רק עניין זמני, אבל אני לא יודעת.. נדמה לי שאפילו לי עצמי יש יותר טיעונים נגד מאשר בעד, והעניין עם ההגדרה של אלוהים... אבל אני מרגישה שזה "שלי", שהגעתי לדרך הנכונה.. אולי זה נשמע לכם מוזר- אני רק בת 14 ומדברת על זה שאני חשה את אלוהים וכאלה. אולי אפילו נראה לכם שראיתי את המילה "קסם", וזה הדליק אותי, ואני לא מתקוונת להצדיק את עצמי בעניין הזה, כי אתם רשאים לחשוב כל העולה על דעתכם. אני אפילו לא בטוחה שבאתי לכאן לבקש עצה- אני חושבת שאצליח להבין לבד מה אני צריכה.. זה יותר בקטע של להתבטא, כי אין עוד מישהו שיקשיב ל"שטויות" שלי על טבע ואלוהים...
תמיד היה לי אלוהים. הוא פשוט היה שם וזהו, פשוט הרגשתי אותו בכל דבר שהסתקלתי עליו- אפילו בעשבים הכי קטנים. אף פעם לא פיקפקתי בו. לא מזמן נתקלתי במיקרה, או שלא במיקרה, בחומר עסיסי על וויקה. מצאתי שם דברים שאני לגמרי מזדהה איתם, בעצם הרבה דברים שהוויקה טוענת הבנתי והפנמתי גם לפני שידעתי שיש לזה שם ושיש קבוצות שלמות של אנשים שמאמינות בזה... הדבר היחיד שלא מסתדר לי זה הקטע של "האלה והאל". אני פשוט לא מרגישה בנוח עם מתן שמות או הגדרות לאלוהים שלי. ואני מניחה שזה בסדר, ליקרוא לו פשוט "אלוהים", ולדעת שאני מזדהה עם הדרכים הפגאניות, מאמינה בכוח הטבע... אני מרגישה, או לפחות הרגשתי בהתחלה, שניתקלתי בכל העניין הזה לא בטעות, מרגישה שזה ה-דבר הנכון... אבל כל האנשים החשובים לי לא רואים את זה בעין יפה. אמא שלי, בשיחות הורדת המוטיבציה הקבועות שלה מעלה טיעונים הגיוניים לגמרי.. "בגיל 14 אמורים לבלות עם חברים, להתאפר וללבוש כמה שפחות בגדים", היא אומרת לי, "ולא להכניס כל מיני דברים לראש". כל הלחץ מהבית גרם לי לאבד את אלוהים, אני פשוט לא מרגישה אותו יותר כשאני מסתקלת בערב לשמים.. אני מקווה שזה רק עניין זמני, אבל אני לא יודעת.. נדמה לי שאפילו לי עצמי יש יותר טיעונים נגד מאשר בעד, והעניין עם ההגדרה של אלוהים... אבל אני מרגישה שזה "שלי", שהגעתי לדרך הנכונה.. אולי זה נשמע לכם מוזר- אני רק בת 14 ומדברת על זה שאני חשה את אלוהים וכאלה. אולי אפילו נראה לכם שראיתי את המילה "קסם", וזה הדליק אותי, ואני לא מתקוונת להצדיק את עצמי בעניין הזה, כי אתם רשאים לחשוב כל העולה על דעתכם. אני אפילו לא בטוחה שבאתי לכאן לבקש עצה- אני חושבת שאצליח להבין לבד מה אני צריכה.. זה יותר בקטע של להתבטא, כי אין עוד מישהו שיקשיב ל"שטויות" שלי על טבע ואלוהים...
זה גם לא משנה אם את קוראת לדת שלך יהדות, וויקה או פסיכואנליזה קוגנטיבית. זה לא משנה אם את קוראת לאלוהים שלך אלוהים, זאוס והרה או מוחמד דחלאן. כל זה סמנטיקה מיותרת בתמונה הגדולה. כל עוד את נשארת נאמנה לעקרונות של אהבה, כבוד ואמת - אני אקבל אותך כמו שאת לא משנה באילו תגיות את משתמשת. ולאמא שלך תמסרי: עדיף להכניס דברים לראש, מאשר להכניס דברים למקומות נמוכים יותר.
