מבוסס על סיפור אמיתי

[יעלקר]

אחי הדוב: ובו נספר על ההשראה האמיתית לסיפורי פו הדוב של א.א. מילן​

אלן אלכסנדר מילן השתמש בדמותו של בנו, בדוב הצעצוע שלו וביער הסמוך לביתם כמודל לאחד מספרי הילדים האהובים ביותר בהיסטוריה. אבל האם הילד ודובו אכן היו ההשראה האמיתית לדמויותיהם של פו וחבריו? יצאנו למסע בעקבות עברו של האיש שיצר את פו הדוב​

מרים זקהיים

אלן מילן יחד עם בנו, כריסטופר רובין ודובון הצעצוע המפורסם

"פו, תבטיח לי שלא תשכח אותי לעולמים. אפילו כשאני אהיה בן מאה."
פו חשב רגע קט. "בן כמה אני אהיה אז?"
"תשעים ותשע."
פו הינהן. "אני מבטיח," אמר.
עיניו של כריסטופר רובין עדין הביטו בעולם, אבל ידו גיששה עתה אחר כפתו של פו.

גם אם לא קראתם בעצמכם מעולם את הדיאלוג הזה (כי אמא שלכם הקריאה לכם אותו וזה הספיק, או שגדלתם על כוכב לכת אחר), אתם בוודאי מזהים את הדמויות.
פו הוא כנראה דוב הצעצוע המפורסם והאהוב בעולם. אומנם הוא דובון טיפשון שאין לו הרבה מוח בקודקודו, אבל מידות ליבו מפצות על כך לחלוטין. אנחנו מכירים אותו בזכות סיפוריו הנפלאים של אלן א. מילן שיצאו לאור בבריטניה שבין שתי מלחמות העולם בשני ספרים: "פו הדב" והמשכו "הבית בקרן פו".
כריסטופר רובין, לעומתו, היה ילד אמיתי לחלוטין. שמו המלא היה כריסטופר רובין מילן, והוא היה בנו היחיד של אלן מילן והבעלים המאושר של פו "האמיתי" – דב הצעצוע שהיה המודל לסיפורי ההרפתקאות הקסומים, מלאי הדמיון, שטווה אביו.

כריסטופר רובין הילד עם בובת "פו" המקורית
כשכריסטופר הקטן היה בן שנה, הוא קיבל במתנה את "פו" – דובון פרווה חום בעל מראה רגיל למדי. כשכריסטופר היה בן ארבע, רכשו אלן ואשתו את חוות קוצ'פורד במחוז סאסקס. זו הייתה אחוזה כפרית אנגלית טיפוסית שגבלה ביער אשדאון, יער שלימים יהיה ברור כי הוא אביו הרוחני של ביתו של פו – יער ת"ק הפרסאות (או יער מאת האקרים, לצעירים שביניכם שמכירים רק את התרגומים החדשים).
אז הילד, הדוב והיער היו אמיתיים, ואפילו הקשר ביניהם היה אמיתי: בהיעדר חברה אחרת כמעט בסביבה הכפרית, יער אשדאון אכן היה מגרש המשחקים של כריסטופר, ודובון הפרווה אכן היה כמעט – חבר, ובכל מקרה – הלך עם הילד לכל מקום.
כאילו כל זה לא היה מספיק כדי להפוך את כריסטופר רובין לכוכב תכנית הריאלטי הראשונה בעידן המודרני – בחר המאייר ארנסט שפארד להנציח את הדמויות האמיתיות באיוריו המקסימים לספרים. לא הייתם צריכים להגיע לחוות קוצ'פורד כדי לדעת איך כריסטופר רובין נראה (ועדיין היו כאלה שטרחו והגיעו), בעמוד הראשון של הספר יכולתם לראות אותו גורר את הדוב המסכן כשראשו נחבט במדרגות.

המשך בתגובה

 

[יעלקר]

ראשו של הדוב אדוארד נחבט במדרגות. איור של א. שפרד ל"פו הדוב"
כשפורסם הספר הראשון, "וויני הפו" (או בתרגומו לעברית, פשוט "פו הדוב") ההצלחה הייתה מיידית והמכירות עלו על כל התחזיות. תהילתו של פו יצאה מהר מאד מחוץ לגבולות האיים הבריטיים: הספר תורגם ליותר משלושים שפות, ביניהן אפילו לטינית.
לעברית תורגם "פו" ארבע פעמים לפחות. הכתיבה העשירה של מילן, גם אם נכתבה בשפה ברורה לילדים, אינה קלה לתרגום. המתרגמים בחרו לתרגם מחדש בכל פעם את המונחים ושמות המקומות, וכך יש לנו יער שפעם קראו לו יער ת"ק הפרסאות, אבל הוא גם יער מאת האקרים, אלף הדונם או אלף הצעדים.

מהתרגומים הראשונים לספרי א.א. מילן, הוצאת "מחברות לספרות". תרגום: אהרון אמיר.
ההתלהבות מדמותו של הדב חובב הדבש הייתה עצומה, ועוד לפני עידן דיסני שרכשה את הזכויות ויצרה את סדרת הסרטים האייקונית, הסיפור עובד בכל העולם למחזות, הצגות ילדים, ותסיכתי רדיו. (באתר הספרייה אפשר לשמוע את סדרת תסכיתי הרדיו בעברית שערך אוריאל אופק).
כך כריסטופר רובין, הילד עם השיער הארוך שאמו נהגה להלביש כילדה, הפך כמעט בין לילה למפורסם. דמות מוכרת בכל בית בו גדלו ילדים.

הפקות פו הדוב בארץ: כרזה לקראת הצגת פו הדב, 1979. מתוך הארכיון העירוני, תל אביב יפו.

הפקות פו הדוב בארץ: חג היובל 50 ביום הילד, מירי גל בתפקיד כריסטוף רובין. מתוך ארכיון בית השיטה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון בית השיטה, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
אבל האם הוא אכן היה ההשראה האמיתית לסיפורים? האם הקשר בינו לבין פו שאנחנו מכירים היה טכני וחיצוני גרידא או שבאמת הספרים מספרים עליו?
כדי לענות על השאלה הזו, צריך להכיר קצת יותר לעומק שתי משפחות מילן נפרדות – זו שאלן היה בה ילד בעצמו וזו שאלן היה בה האב.
אלן היה כבר בן שלושים כשפגש את דורותי זה סלינקור (שכונתה דפני בפי ידידיה הקרובים) ב 1912. הוא התאהב בה מיידית, ולמחרת פגישתם הראשונה, הוא ביקש את ידה. היא נענתה, והם נישאו בשנה שלאחר מכן. אבל נישואיהם לא היו מאושרים. מכרים של בני הזוג נהגו להתלוצץ על כך שאם יש דמות בספרי פו שמבוססת על דפני הרי היא איה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, אלן התנדב לצבא ונפצע בקרב על הסום. הוא לא דיבר הרבה על מה שעבר עליו בזמן שירותו, אבל חזר, כמו רבים אחרים, אדם שקט ומכונס אף יותר ממה שהיה קודם.

אחוזת קוצ'פורד, ביתם של המילנים בסאסקס.
הם חיו בקוצ'פורד בחדרים נפרדים, זה של אלן תואר על ידי בנו כ "קטן ואפלולי" ואילו זה של דפני היה "מרווח ונאה". אלן לא היה אדם תובעני, ובבדידות הכפרית הוא הרבה לשחק גולף (בעצמו, או עם בנו. אשתו לא הצטרפה למשחק מעולם), להתבודד ולכתוב.
הוא כן כתב עבורה, בכל עוצמת התשוקה של אהבה שאינה נענית במלואה. כי גם אם לא אהבה אותו כפי שאהב אותה בפגישתם הראשונה, היא העריצה את כתיבתו ותמכה בה.

"ללא עידודה, ההנאה שהפיקה והצחוק שעורר בה, הוא לא היה מסוגל להמשיך. למי אכפת היה כמה עותקים מכרו בהוצאת מת'ואן?" (כריסטופר מילן, המקומות הקסומים).

כשכריסטופר הצטרף למעגל המשפחתי, הוא הכניס משהו חדש למערכת היחסים הזו. אבל זה לא היה מספיק. בשנותיו הראשונות הוא היה נתון להשגחתה של "נאני" – האומנת היקרה שלו שאהבה אותו בכל ליבה, והוא השיב לה ככל שיכול לב פעוט להשיב אהבה כזו. את הוריו הוא פגש פעמים מעטות במהלך היום. וכך, גם אם אהב אלן את בנו, הנה לא היו לו הזדמנויות רבות לבלות איתו.

אלן מילן משחק עם בנו כריסטופר ועם "פו הדוב"
קריאה בספריו האוטוביוגרפיים של כריסטופר, מעלה תמונה של ילד בודד שאהב את ילדותו השקטה והמוגנת בקוצ'פורד, והתפעם מהיופי שהיה מוקף בו. נראה כי הוריו עשו מאמצים כלשהם להגן עליו מפני הפרסום, לפחות בשנים הראשונות, אבל כשגדל מעט וכבר לא נשמר תחת סינרה של נאני, איש לא יכול היה להגן עליו מפני נערי בית הספר "גיבס" שלעגו לתספורתו ובגדיו. ומשם רגשותיו לגבי בן דמותו הספרותי הלכו והידרדרו.
כריסטופר מעולם לא סלח לאביו על שהפך אותו לילד ההוא, שכולם מכירים את הסיפור שלו. עיתונאים ותחקירנים רבים לא היססו לעוט על הכביסה המלוכלכת של המילנים, וכך חזר הנרטיב הזה וסופר שוב ושוב – בעיתונות, בספרים ואף בסרטים.
אבל האמת הייתה, ככל שניתן להבינה ממרחק השנים, שפרט למעטפת החיצונית, הסיפורים לא היו באמת אודות כריסטופר ומעלליו. הם לא היו יכולים להיות.

כריסטופר רובין ופו על "גשר כפיסי פו", איור של ארנסט שפארד לפו הדוב
לכריסטופר לא היו אחים, ואף לא היו לו כמעט חברים בני גילו איתם יכול היה לשחק ביער. סיפורי פו וחבורתו עולים על גדותיהם מרוב הערכה לעוצמתה של חברות אמת ואהבת-אחים. הם מלאים בתום ובמשחקיות שקשה לדמיין כשקוראים את תיאורי ילדותו של כריסטופר עצמו, שהיה מוקף במבוגרים והסתדר איתם הרבה יותר מאשר עם ילדים אחרים.
אלן נדרש למקור אור אחר ממנו הוא שאב את הרעיונות לכתיבתו, מקור שיספק לו את הקסם והרוך שנגעו בקוראים רבים כל כך בכל העולם.

"לפני שנים רבות, חי אדם, ולו שלשה בנים. כך התחלנו. כך תמיד התחילו סיפורי האגדות."

במילים אלה פותח אלן מילן את האוטוביוגרפיה שלו, ששני שליש ממנה מוקדשים לימי ילדותו ונערותו.

"האומנת שלנו, היא שהייתה מקריאה לנו את הסיפורים הללו, ובשעה שעשתה זאת בארי הביט בקן ושניהם הביטו באלן… בעוד רגע, בארי יהפוך לפטריה, וקן לדוב דו ראשי."

אלן גדל במשפחה שונה לחלוטין מזו שגדל בה בנו. היו לו שני אחים גדולים, קרובים זה לזה בגיל, ויחד הם היו חבורה עליזה להפליא. הם ביימו יחד מחזות פרטיים, המציאו מעשי קונדס ששיגעו את האומנות ובאופן כללי התנהגו כמו שהיינו מצפים מחבורת אחים להתנהג.
ילדותו של אלן הייתה כל מה שלא הייתה ילדותו של כריסטופר – רועשת וחמימה. מוקפת במגעם התמידי של אחים אוהבים, אב קרוב ואם דואגת. מלאת שמחה והרפתקאות קטנות של יום יום.
בארי היה האח הגדול אבל את קן, האח השני, אלן אהב והעריץ בכל ליבו ונפשו. הם היו בלתי נפרדים, כילדים וגם מאוחר יותר – כנערים וכגברים צעירים. עד למותו של קן.

"הדרך היחידה שלי לתאר אותו, למרות שהמילים האלה אינן משקפות היטב את עליונותו על פני, היא שהוא היה טוב יותר ממני. אדיב יותר, בעל לב גדול יותר, סבלן יותר,בעל טבע מתוק יותר, ראוי יותר לאהבה. כל אלה ואף אחד מאלה, מתארים אותו. לו הייתם מכירים את שנינו, הייתם מעדיפים אותו". (אלן מילן, אוטוביוגרפיה).

כריסטופר רובין וחברו פו, גרסת דיסני

למרות שאלן היה המוכשר מביניהם, הם הלכו יחד ללמוד בקיימברידג', וכתבו יחד ל"גרנטה" – מגזין הסטודנטים, תחת ראשי התבות המשותפים שלהם – א.ק.מ.

"חזרזיר יקירי" אמרתי, "כל הספר הוא עליך"
"אה, אז הוא על פו" הוא צייץ.
את פו אנחנו באמת מעדיפים, על זה אין ויכוח, אבל חזרזיר זוכה להרבה דברים טובים שפו לא. כי את פו אי אפשר לקחת לבית הספר בלי שכולם ישימו לב, אבל חזרזיר כזה קטן, שהוא מחליק בקלות לתוך הכיס… וככה הוא מקבל הרבה יותר חינוך והשכלה מאשר פו. אבל לפו לא אכפת. יש כאלה שיש להם שכל, הוא אומר, ויש כאלה שאין להם. ככה זה."
(מתוך ההקדמה ל"פו הדוב")

את "פו הדוב" הקדיש אלן לדפני אישתו, באחת ההקדשות המפורסמות ביותר בעולם הספרות, אבל את האוטוביוגרפיה שלו, אלן מקדיש לקן, שנפטר כעשור לפני שזו יצאה לאור.

"לזכרו של קנת ג'ון מילן. מי שנטל את הרע שבי ויצר את הטוב שבי".

וזהו. כמיטב המסורת חשוקת-השפתיים הבריטית, מותו של קן, שניתן לנחש כי השפיע עמוקות על אלן, לא מתואר בספר, ואיש לא זכה מעולם לשמוע על רגשותיו בנושא זה.
קן חוזר להופיע באוטוביוגרפיות של כריסטופר רובין. לא כדוד חי או מישהו אהוב שדובר עליו בבית, אלא כדמות עמומה שאביו חיפש תמיד. אם זה היה במשחקיו עם בנו או בבחירת מיני המתיקה בשעת התה – הוא חיפש לגעת שוב ברוחו של אחיו שלא היה עוד איתו.
אבל היה מקום אחד שבו הוא איפשר לעצמו להשתעשע בזכרונות ולהביא לידי ביטוי את רגשותיו הנוסטלגיים, האמיתיים – וזה היה בכתיבתו. בספרי פו הדוב, הוא הקים לתחייה את הימים התמימים והרחוקים בהם יצאו האחים יחד להרפתקאות בנוף הכפרי האנגלי. גילו קטבים צפוניים ומצאו פילים נפילים.
פו שלו הוא בן דמותו של האח הזה, שאולי לא היה חכם כשני אחיו האחרים, אבל היה טוב יותר. מבין יותר מהם הדברים החשובים באמת בחיים. אהוב יותר. "פו-הדובי" יותר. ושאליו הוא כל כך התגעגע.

"והם הלכו להם יחד. אבל לאן שלא ילכו, ומה שלא יקרה להם בדרך, במקום ההוא המכושף במעלה היער ישחקו תמיד ילד קטן ודובו." (הבית בקרן פו).

צפה בקובץ המצורף 106407

ספרנים מגזין הספרייה הלאומית