"עדיין לי יש צב והוא הצב שלי"
דברי הפרידה המרגשים שנשא אורן מאיר, גיבור הספר "הצב של אורן", מאמו הסופרת מירה מאיר
הספרייה הלאומית
מירה מאיר ובנה אורן יחד עם הצב מ"הצב של אורן" (איירה: אורה איל)
יש ספרים שהם קסם. ספרים שמלווים דור אחר דור. ספרים שהעלו אצלנו דמעה וחיוך כשאנחנו היינו ילדים, וספרים שממשיכים לעשות זאת גם היום כשאנחנו ממשיכים לקרוא אותם לילדינו ולנכדינו.
כזה הוא "הצב של אורן" מאת הסופרת המופלאה מירה מאיר. הספר שמספר על צב שמוצאת אימו של אורן, ועל הפרידה ממנו בסוף הסיפור.
וכמו בכל סיפוריה של מאיר גם פה יש אמת בסיפור. מתברר שכשנה לפני שיצא הספר, באמת מצאה מירה צב והביאה אותו לגן של בנה אורן. וכמו בסיפור, הצב ברח מהגן, ואורן היה עצוב על כך מאוד.
לזכרה של מירה מאיר, ביקשנו וקיבלנו את הסכמתו של הבן אורן לפרסם פה אצלנו את דברי הפרידה המרגשים שלו מאימו כפי שנשא בהלווייתה ב-8 בינואר 2016 – בליווי תמונות נפלאות באדיבות המשפחה:
אימא,
אימא שלי הייתה קודם כל אימא. רבים הכירו את מירה הסופרת, המשוררת, העורכת, המתרגמת, הפעילה, המורה, המחנכת, מדריכת חברת הנוער, רכזת ועדת תרבות ופעמיים מזכירת הקיבוץ. אבל היא הייתה קודם כל אימא. אימא שאוהבת אהבה בלתי מותנית. כמו בספרים, רק על אמת…
תמיד ידעתי שלא משנה איזו שטות עשיתי (ועשיתי) או לאיזו צרה נכנסתי (ונכנסתי) יש מישהי בעולם הזה שבכל מקרה תהיה בעדי ותבין אותי. לפעמים אולי יותר מדי…יש שיראו בזה חוסר גבולות, אבל אני יודע מה זה נתן לי ומה זה בנה בי.
מירה מאיר
היה בה משהו בודהיסטי להכעיס, באימא. היא תמיד הצליחה לראות רק את הטוב בכולם. תמיד דנה את כולם לכף זכות, תוך שהיא מראה לנו שוב ושוב שתמיד יש עוד צדדים לתמונה.
בשלב מסוים היא התחילה להיות קצת סלבריקה במונחים של אז…מחפשים את המטמון, פסטיבלי הזמר, שירים רבים שלה שהולחנו ובוצעו בידי טובי הזמרים, ההצלחה של ספרי הילדים. הביקורות מהנשמות הטובות בקיבוץ לא אחרו לבוא ואימא, שמעולם לא היתה מונעת מאגו אבל כן הייתה זקוקה להכרה, נאלצה לבחור בדין התנועה על פני המשך הצמיחה האישית. למרות זאת היא מעולם לא התייחסה לעצמה כקורבן ותמיד לקחה אחריות על בחירותיה. גם זה היווה לאורך כל השנים סוג של מגדלור עבורי בצמתי החלטה רבים בחיי.
ואיך אפשר בלי להזכיר את הצב שלי…לאורך כל השנים היו לי יחסי אהבה-שנאה עם זה. מצד אחד זה ניג'ס בטירוף…ההקנטות הרגילות וכולי, אך בעיקר העובדה שלאן שלא הייתי מגיע, הייתי קודם כל אורן של הצב ורק אז, אולי, לפעמים, מישהו בפני עצמו. מצד שני, לא היה דבר יקר ערך יותר עבור ילד בקיבוץ מאשר משהו שמבדל אותך. שעושה אותך מיוחד. שלמרות שכולנו חולקים את אותם ״בגדי בוקר״, עדיין לי יש צב והוא הצב שלי. בכלל, עצם זה שזה היה לגיטימי שיהיה לך משהו פרטי משלך, גם אם ווירטואלי, גם אם רק בספר, גם אם רק עד שהוא בורח, היה הישג.
מירה ואורן מאיר
גם את הסיפור עצמו לקח לי שנים להבין בעצם. כילד וכנער מעולם לא הבנתי את סוד קסמו של הספר. "סתם סיפור", הייתי אומר. רק כשהפכתי לאבא והתחלתי לקרוא אותו לילדיי פתאום נפל לי האסימון. אימא תמיד אמרה שספרות ילדים חייבת להיות אמיתית. הילדים הם הראשונים לזהות זיוף ולהתרחק ממנו. היא לא סבלה את הספרים "המחנכים" והפדגוגיים שרוב מטרתם, אם לא כולה, היא להעביר מסר. היא חשבה שספר צריך לספר סיפור. סיפור מעניין. ואל לו להתיילד או להתנשא מעל הילד. רק ספר שנותן לילד את הכבוד הראוי לו יהיה ראוי בעיני הילד לכבודו שלו. "הצב של אורן" הוא בדיוק זה. ויש בו מקצב מיוחד רק לו. אבל יש בו גם את כל האובדן שהלך עם אימא לכל מקום, את כל האבל וחוסר השליטה על דברים, אבל גם את הכמיהה לחופש (אולי יצירתי), וגם את היכולת הבודהיסטית לשחרר ולהבין שמה שהיה בשלב מסוים שלך לא בהכרח יהיה כזה לעד.
הטיוטה המקורית של פתיחת הסיפור, כפי שהקלידה אותו מירה מאיר
"אצלנו במשפחה כולם חולים לפעמים. רק סבתא שלי אף פעם לא חולה". אמרה נמי (אחייניתי המקסימה) בשיחה על מחלות בגן רקפת. זה היה כבר עמוק בתוך הטרשת. אימא אף פעם לא התייחסה לעצמה כאדם חולה, אלא כאדם בריא עם מגבלה. ומכיוון שכך, זה בדיוק מה שהיא הייתה. בשבילי היא היתה הגיבורה האולטימטיבית. נלחמה ללא לאות ובלי תלונות על כל טיפת עצמאות, על המשך תפקוד קרוב ככל הניתן לרגיל. שוב, היו שאמרו שהיא מכחישה את מצבה ורק פוגעת בעצמה. רק השנים הראו כמה צדקה כשלא מיהרה לעבור לקלנועית או לכיסא ועשתה זאת רק כאשר לא היתה ברירה.
גם עכשיו, באשפוז האחרון, היא לא התלוננה אף לרגע אחד. שוכבת ללא ניע, שלשה שבועות, במצב מתדרדר והולך, עם קול הולך ונאלם, עם יכולת דיבור הולכת ופוחתת. עם יכולת כתיבה הולכת ונגמרת ובעצם בלי יכולת לזוז. אף אדם נורמלי לא היה נשאר כזה לאורך זמן במצב הזה. אבל כששאלנו אותה אם כואב לה משהו, תמיד הייתה התשובה "לא". וכששאלנו אם נוח לה תמיד נענינו ב"כן".
הילד אורן מאיר
הבית של אימא ואבא היה תמיד פתוח ומלא בחברים, תמיד ידענו כמה הם אהובים וחשובים עבור אנשים כה רבים. אבל רק כשהתחלנו להודיע לאנשים על מותה הבנו עד כמה עמוק היא נגעה ובכמה אנשים. אני מאוד מקווה (אם כי לא בטוח) שהיא ידעה והבינה את זה באמת.
מאז מותו של אבא, איבדה אמא בהדרגה גם את הרצון שלה לחיות. ועל אף שקינן בה תמיד יצר חיים עוצמתי, ליבה פשוט נשבר. בתקופה זאת הלך הקשר שלנו איתה והעמיק. בעיקר הקשר שלה עם מיטל, שתמיד הדהים אותי באהבה העצומה שהייתה בו. ההידרדרות האחרונה במצבה, זו שהביאה לבסוף למותה, נבעה מבעיית לב, שהופיעה רק עכשיו, בגיל 83. מאז לא יצא לי מהראש שיר אחד. דווקא לא של אימא; של יעקב אורלנד:
אשיר לך שיר עתיק, נושן
אשיר לך זמר על שושן.
היה היו לפני שנים
שני שושנים, שני שושנים.
היה זה כבר, רחוק היום,
אחד לבן, שני אדום.
בני גן אחד, כשני אחים,
צמחו עלה, צמחו חוחים.
עת בא הבוקר צחור גוון
פקח עיניים הלבן,
וערב בא ורד היום
עצם עיניים האדום.
ובלילות ובלילות
נשבו רוחות בם קלילות.
כה לבלבו עד באה יד,
יד שקטפה שושן אחד,
ואין יודע עד היום –
את הלבן או האדום.
ורק יודעים, כי הנותר
ליבו נשבר, ליבו נשבר…
היה היו לפני שנים
שני שושנים, שני שושנים.
היה זה כבר, רחוק היום,
אחד לבן, שני אדום.
אימא – נתת לי כל כך הרבה. הלוואי ולכולם הייתה אימא כמו שאת היית בשבילי. תודה!
אוהב הכי שיש,
אורן