מבטו של ילד
הסיפור הזה אינו בידיוק מד"ב ואינו בידיוק פנטזיה, הוא כזה רק מנקודת מבטו של המספר. נכון זה לא בדיוק מספיק אבל אני ישמח לתגובתכם אפילו אם יהיו מהשוג "של תפרסמי בפורום אחר" תודה מיוחדת ליעל שעזרה לי עם העריכה ותיקון שגיות הכתיב) --------------------------------------------------------------------- מבטו של ילד "היו לי נחשים בתוך העיניים!" פתח יוסי. הילדים האחרים הסתכלו עליו בחוסר אמון עד שאחד מהם, ילד קטן בשם רון אמר בקול דק, מבוהל: "נחשים? חיים?" "כן" יוסי הניד את ראשו בסמכותיות. "הם התגנבו לשם בלילה אחד של סוכות, לפני כחצי שנה, בזמן שישנתי בחוץ. בהתחלה הם היו בתרדמה ואז, כאשר התחילו הלימודים, אחרי החג, הרעש בכיתה העיר אותם". לחשושים מרותקים עברו בין שאר הילדים. הקטנים בהו ביוסי עם פה פעור, הגדולים יותר, בני שבע-שמונה, התעטפו חזק יותר בשמיכותיהם וניסו במפגין להתנהג כאילו כל זה לא עניין אותם כלל . אבל הם הקשיבו, מבטיהם מזנקים שוב ושוב לעבר יוסי כדוחקים בו להמשיך. "בהתחלה הם היו רק זזים בעצלנות, והייתי פוער את העיניים לרווחה כדי שההרגשה תעלם או רץ לשטוף את העיניים במים קרים ואז..." יוסי עצר, נאנח בהגזמה והטה את פניו מטה. כולם שתקו יחד אתו , אבל אחרי כמה שניות שהוא לא דיבר, אחד הקטנים כבר לא התאפק וקרא: "נו?" "ואז!" קולו של המספר זינק מעלה, ביחד עם ידיו שנורו בתנועה חדה לעבר המקשיבים. תנועה שגרמה להם להירתע אחורנית בבהלה, למרות שכולם ישבו בריחוק מספיק. "ואז הם התחילו לנסות לצאת!" סיפר בלחישה דרמטית. "הם התפתלו , דוחפים החוצה ולפעור את העיניים כבר לא עזר יותר. הם רצו יותר מקום! לפעמים הם היו מתעייפים ונחים קצת אבל ברגע שהייתי מנסה לראות טלוויזיה או לשחק במחשב הם היו נזכרים שבחוץ הרבה יותר מעניין ומנסים לצאת מחדש." "אז מה עשית?" שאלו כמה ילדים בבת אחת. "ידעתי שנחשים מפחדים מחתולים אז הייתי יושב מול החתולה שלנו ומסתכל לה בעיניים, אבל זה לא עזר. אז ניסיתי לדחוף את הנחשים, כדי שיזכרו שהם גרים בעיניים שלי ולא באיזה מחילה בחוץ. הייתי לוחץ ומשפשף את העיניים עד שהיו נהיות אדומות. זה הבהיל בהתחלה את הנחשים אבל מהר מאוד הם התעצבנו והתחילו לדחוף חזרה, ועוד יותר חזק ממקודם" כמה מהילדים שעסקו באותו רגע בשפשוף עיניהם הביטו על ידיהם בבהלה ומיהרו להסתיר את הידיים מתחת לשמיכות. אחד הקטנים התחיל לבכות חרש מושך את שמיכתו מעל ראשו. "לא הייתי מסוגל להסתכל בטלוויזיה, אפילו לא ערוצים משעממים, בלי מצוירים, כמו ערוצי חדשות. הנחשים רצו לצאת, לא משנה איזה ערוץ. אז הפסקתי להסתכל בטלוויזיה. למחשב לא יכלתי בכלל להתקרב כי השניים היו פשוט משתגעים. הם דחפו כל כך חזק שהייתי מוכן לוותר על הכל רק שיפסיקו, אז ויתרתי גם על המחשב. עכשיו היה תורם של הילדים הגדולים להחליף מבטים מפוחדים. לוותר על הטלוויזיה והמחשב! "בגלל זה אתה כאן?" שאל המבוגר שבקבוצה. "כן " יוסי נד בראשו בחשיבות. "ההורים נבהלו יותר ממני, אתם יודעים איך הגדולים האלו. הם לקחו אותי לרופא עיניים ששלח אותי ישר לכאן. הרופאים חתכו לי את העיניים" ,יוסי עשה תנועה חותכת עם ידו השמאלית, גורם לאנחה מבוהלת אצל המקשיבים, "והוציאו את הנחשים החוצה. אני מקווה שהם הרגו אותם כי לא הייתי רוצה ששני הנחשים האלו יתקפו ילדים אחרים" יוסי חייך והתיישב יותר בנוחות על מיטת בית החולים הרכה. "עכשיו אני אוכל לראות טלוויזיה ולשחק במחשב בלי שמישהו ינסה לצאת החוצה דרך העיניים שלי ולשחק יחד איתי" סיים בחיוך. יוסי השתתק מחכה שחבריו לחדר יגידו משהו על סיפורו אבל בחדר עמדה שתיקה כמעט מבוהלת. הוא פער לרווחה את עיניו, מרים את הגבות מעלה, בתנועה שהפכה לשגרה עבורו והטה את פניו ימינה, שמאלה, מנסה להבין למה כולם השתתקו. לפתע, אוזניו קלטו בכי חנוק. זה לא היה אחד הילדים. הקול היה מבוגר יותר ובא מכיוון הדלת. זה היה... "אמא ?" קרא יוסי בשמחה. ההורים לא באו לבקר אותו מאז שהוא יצא מהניתוח. אמו לא ענתה, אבל הוא שמע אותה ברור מספיק וסיבב לכיוונה את פניו, להפתעתו הוא שמע אותה נרתעת ומשמיעה יבבת בכי רמה יותר. "אמא, אל תבכי" ביקש, מושיט את ידיו הדקות לעברה "הכל בסדר עכשיו. הרופאים לקחו את הנחשים, זה לא כואב יותר" הוא רצה שהיא תיגש ותחבק אותו אליה. אפילו מול כל הילדים. הוא אפילו היה מסכים שתנשק אותו על עיניו, כפי שנהגה לעשות כאשר הכאב היה מעבר לנסבל, אפילו לפני כולם, אבל רק שלא תבכה. "אמא?"
הסיפור הזה אינו בידיוק מד"ב ואינו בידיוק פנטזיה, הוא כזה רק מנקודת מבטו של המספר. נכון זה לא בדיוק מספיק אבל אני ישמח לתגובתכם אפילו אם יהיו מהשוג "של תפרסמי בפורום אחר" תודה מיוחדת ליעל שעזרה לי עם העריכה ותיקון שגיות הכתיב) --------------------------------------------------------------------- מבטו של ילד "היו לי נחשים בתוך העיניים!" פתח יוסי. הילדים האחרים הסתכלו עליו בחוסר אמון עד שאחד מהם, ילד קטן בשם רון אמר בקול דק, מבוהל: "נחשים? חיים?" "כן" יוסי הניד את ראשו בסמכותיות. "הם התגנבו לשם בלילה אחד של סוכות, לפני כחצי שנה, בזמן שישנתי בחוץ. בהתחלה הם היו בתרדמה ואז, כאשר התחילו הלימודים, אחרי החג, הרעש בכיתה העיר אותם". לחשושים מרותקים עברו בין שאר הילדים. הקטנים בהו ביוסי עם פה פעור, הגדולים יותר, בני שבע-שמונה, התעטפו חזק יותר בשמיכותיהם וניסו במפגין להתנהג כאילו כל זה לא עניין אותם כלל . אבל הם הקשיבו, מבטיהם מזנקים שוב ושוב לעבר יוסי כדוחקים בו להמשיך. "בהתחלה הם היו רק זזים בעצלנות, והייתי פוער את העיניים לרווחה כדי שההרגשה תעלם או רץ לשטוף את העיניים במים קרים ואז..." יוסי עצר, נאנח בהגזמה והטה את פניו מטה. כולם שתקו יחד אתו , אבל אחרי כמה שניות שהוא לא דיבר, אחד הקטנים כבר לא התאפק וקרא: "נו?" "ואז!" קולו של המספר זינק מעלה, ביחד עם ידיו שנורו בתנועה חדה לעבר המקשיבים. תנועה שגרמה להם להירתע אחורנית בבהלה, למרות שכולם ישבו בריחוק מספיק. "ואז הם התחילו לנסות לצאת!" סיפר בלחישה דרמטית. "הם התפתלו , דוחפים החוצה ולפעור את העיניים כבר לא עזר יותר. הם רצו יותר מקום! לפעמים הם היו מתעייפים ונחים קצת אבל ברגע שהייתי מנסה לראות טלוויזיה או לשחק במחשב הם היו נזכרים שבחוץ הרבה יותר מעניין ומנסים לצאת מחדש." "אז מה עשית?" שאלו כמה ילדים בבת אחת. "ידעתי שנחשים מפחדים מחתולים אז הייתי יושב מול החתולה שלנו ומסתכל לה בעיניים, אבל זה לא עזר. אז ניסיתי לדחוף את הנחשים, כדי שיזכרו שהם גרים בעיניים שלי ולא באיזה מחילה בחוץ. הייתי לוחץ ומשפשף את העיניים עד שהיו נהיות אדומות. זה הבהיל בהתחלה את הנחשים אבל מהר מאוד הם התעצבנו והתחילו לדחוף חזרה, ועוד יותר חזק ממקודם" כמה מהילדים שעסקו באותו רגע בשפשוף עיניהם הביטו על ידיהם בבהלה ומיהרו להסתיר את הידיים מתחת לשמיכות. אחד הקטנים התחיל לבכות חרש מושך את שמיכתו מעל ראשו. "לא הייתי מסוגל להסתכל בטלוויזיה, אפילו לא ערוצים משעממים, בלי מצוירים, כמו ערוצי חדשות. הנחשים רצו לצאת, לא משנה איזה ערוץ. אז הפסקתי להסתכל בטלוויזיה. למחשב לא יכלתי בכלל להתקרב כי השניים היו פשוט משתגעים. הם דחפו כל כך חזק שהייתי מוכן לוותר על הכל רק שיפסיקו, אז ויתרתי גם על המחשב. עכשיו היה תורם של הילדים הגדולים להחליף מבטים מפוחדים. לוותר על הטלוויזיה והמחשב! "בגלל זה אתה כאן?" שאל המבוגר שבקבוצה. "כן " יוסי נד בראשו בחשיבות. "ההורים נבהלו יותר ממני, אתם יודעים איך הגדולים האלו. הם לקחו אותי לרופא עיניים ששלח אותי ישר לכאן. הרופאים חתכו לי את העיניים" ,יוסי עשה תנועה חותכת עם ידו השמאלית, גורם לאנחה מבוהלת אצל המקשיבים, "והוציאו את הנחשים החוצה. אני מקווה שהם הרגו אותם כי לא הייתי רוצה ששני הנחשים האלו יתקפו ילדים אחרים" יוסי חייך והתיישב יותר בנוחות על מיטת בית החולים הרכה. "עכשיו אני אוכל לראות טלוויזיה ולשחק במחשב בלי שמישהו ינסה לצאת החוצה דרך העיניים שלי ולשחק יחד איתי" סיים בחיוך. יוסי השתתק מחכה שחבריו לחדר יגידו משהו על סיפורו אבל בחדר עמדה שתיקה כמעט מבוהלת. הוא פער לרווחה את עיניו, מרים את הגבות מעלה, בתנועה שהפכה לשגרה עבורו והטה את פניו ימינה, שמאלה, מנסה להבין למה כולם השתתקו. לפתע, אוזניו קלטו בכי חנוק. זה לא היה אחד הילדים. הקול היה מבוגר יותר ובא מכיוון הדלת. זה היה... "אמא ?" קרא יוסי בשמחה. ההורים לא באו לבקר אותו מאז שהוא יצא מהניתוח. אמו לא ענתה, אבל הוא שמע אותה ברור מספיק וסיבב לכיוונה את פניו, להפתעתו הוא שמע אותה נרתעת ומשמיעה יבבת בכי רמה יותר. "אמא, אל תבכי" ביקש, מושיט את ידיו הדקות לעברה "הכל בסדר עכשיו. הרופאים לקחו את הנחשים, זה לא כואב יותר" הוא רצה שהיא תיגש ותחבק אותו אליה. אפילו מול כל הילדים. הוא אפילו היה מסכים שתנשק אותו על עיניו, כפי שנהגה לעשות כאשר הכאב היה מעבר לנסבל, אפילו לפני כולם, אבל רק שלא תבכה. "אמא?"
?