מביקורת עצמית ועד בקרה עצמית
זה היה באחד מבקרי יום שבת שהלכתי לפגוש את המורה שלי.. באותו הבוקר נפגשנו ליד קניון הומה אדם. "בוקר טוב" צעק אלי מורי מעבר הכביש ורץ אלי כולו שמח וטוב לב, מנופף בזרועותיו ומושך תשומת לב של כל העוברים והשבים, אשר הסתכלו עליו וצחקו. הרגשתי מבוכה, איך כולם צוחקים עליו... ובטח גם עלי.. הגיע אלי מורי חיבק אותי והניף אותי אלעל.. - "טוב, טוב, הבנתי שאתה מבסוט היום, אבל חליק, אתה עושה לי פאדיחות ברחוב". חייך מורי ואמר: "פאדיחות?!" -"כן, תסכל איך כולם צוחקים עלינו" -"הממ, איך אתה יודע שהם צוחקים עלינו?" -"מה זאת אומרת איך, הם מסתכלים עלינו והם צוחקים!!!!!!!" -"כן, אלו הן העובדות הפיזיות בשטח, אבל איך אתה יודע שהם צוחקים עלינו?" -"מה זאת אומרת, אמרתי לך, הם מסתכלים עלינו וצוחקים!!" -"תגיד" התחיל להקשות מורי, כמו שהוא אוהב לעשות "שאלת אותם?" הסתכלתי עליו עם חצי גבה מורמת "מה פתאום?!? , למה לי לשאול אותם?" חייך מורי ואמר: "אם לא שאלת אותם, האם יהיה זה נכון לומר, שראית את העובדות הפיזיות בשטח, של המבט, ושל החיוכים. והפירוש שלך היה שהם צוחקים עליך?" חשבתי על זה רגע, ובחוסר רצון אמרתי שזו אופציה. -" אוקי אז אם זו אופציה, וזה בעצם הפירוש שלך. יכול להיות גם שאתה טועה, נכון?" -"אבל יכול להיות שאני צודק!" התפרצתי אל דבריו, מרגיש איזה כעס שמתחיל להתפתח אצלי. -"נכון יכול להיות גם שאתה צודק. אולם בשני המקרים, אם אתה צודק ואם אתה טועה זהו עדיין הפירוש שלך לעובדות הפיזיות שראית. נכון?" קשה להתווכח איתו, חשבתי לעצמי "נכון" עניתי, מחכה לראות לאן הוא מושך. -"עכשיו, מי התפדח?" -"אני" -"ונהנית להתפדח?" -"כמובן שלא, זו לא הרגשה נעימה בכלל" עניתי בעודי מרגיש שוב את אותן התחושות שעלו בי מקודם.. -"היית רוצה לבדוק את זה יותר לעומק? ולראות מאיפה זה בא?" -"מה? ההתפדחות? זה בא ממך כמובן" אמרתי בחצי חיוך. המורה חייך אלי, "האמנם?" -"נו, טוב, אני יודע, זה בא מהפירוש שלי לסיטואציה, אבל איך אני יכול לשנות את זה? כי זה לא המקום היחידי שאני חש בזה, אני מתפדח גם לעמוד על הבמה, או לשאול שאלה כשיש קבוצה גדולה של אנשים וכד´" -"תאמר לי, ממה אתה מפחד?" הדבר הראשון שעלה בראשי הייתה המילה ביקורת. "אני לא יודע אם אני מפחד מזה, אבל אני לא אוהב או לא רוצה שאנשים יבקרו אותי" - "אתה יודע," המשיך מורי, כאילו הוא עומד להרצות לי "בדרך כלל מה שאנחנו עושים לעצמנו אנו שונאים שאחרים עושים לנו, או מה שאנחנו לא עושים לעצמנו אנו לא נותנים לאחרים לעשות לנו, דיברנו על זה בעבר, כבר" חשבתי לרגע, מנסה להזכר על מה הוא מקשקש "אתה מתכוון על מה שדיברנו שאם אני לא אוהב את עצמי איך אני יכול לתת לאחרים לאהוב אותי??" -"בדיוק זה!!" שמח מורי, "ובאותה המידה, אם אתה ביקורתי כלפיך, בוודאי ובוודאי תהיה רגיש לביקורת של אחרים אליך.. אתה יודע למה?" -"לא", עניתי באיזו מידה של התרסה, כאילו, בוא ותראה לי על מה אתה מקשקש. -"מי הוא המבקר הכי קשה, הכי ניבזי והכי קולע בול שלך?" שאל אותי מורי בחדות מה. ואחרי מחשבה קלה עניתי לו "אני!" -"נכון, ולמה אתה המבקר הכי ביקורתי שלך?" -"כי אני היחידי שמכיר אותי הכי טוב?" שאלתי בחצי היסוס. -"כן, אתה גם יודע בדיוק איפה כואב, איפה ללחוץ, איפה להכאיב. ואז מה קורה אחרי שאתה מבקר את עצמך?" -"אחרי כמה זמן אני מתבעס מזה וכועס על עצמי, ואומר לעצמי שוב ושוב להפסיק עם הביקורת העצמית הזו, שלא מובילה אותי לשום דבר חוץ מלהרגשה רעה עם עצמי." -"כלומר לא רק שאתה ביקורתי עם עצמך, שזו הרגשה רעה בפני עצמה, אתה גם כועס על עצמך שאתה ביקורתי עם עצמך.. יענו, פעמיים כי טוב?!?" -"זה לא מצחיק" אמרתי בחצי חיוך, קולט את האבסורדיות במצב. "אבל למה זה קורה??" -"א. כי ככה למדת, כשהיית קטן והיית עושה משהו לא בסדר, מה היה קורה עם ההורים שלך?" -"הם היו כועסים עלי" -" אז מה הפלא שלמדת לכעוס על עצמך בכל פעם שאתה עושה משהו שאתה חושב שהוא לא בסדר?. ב. כמה זמן לוקח בין שאתה מבקר את עצמך לבין שאתה שם לב שעשית את זה ואתה כועס עליך?" -"לא יודע בדיוק, אבל די הרבה, אם הייתי שם לב מיד הייתי מפסיק, אבל כשאני שם לב שעשיתי את זה, זה כבר אחרי." -" אתה יודע למה פרק הזמן הזה הוא גדול ולא מיידי?" -"המממ, כי לא זו תחושה טובה ולא זו תחושה טובה? אז הן כביכול מתרחקות אחת מהשניה?" -"בדיוק. עכשיו, הייתי רוצה להמליץ לך שבמקום ביקורת עצמית תתרגל בקרה עצמית" -"אבל איך אני מפסיק את הביקורת העצמית?" -"פשוט מאוד, מה שאתה עושה בכל פעם שאתה שם לב שביקרת את עצמך, אתה רק מציין את זה לעצמך. לא כועס עליך, לא שמח, לא כלום. רק מציין את העובדה, הנה עשיתי זאת שוב. מה שיקרה כאשר תעשה כך, אתה תגלה שלאט לאט מהר מאוד הזמן שבין הרגע שבו אתה מבקר את עצמך לבין הרגע שבו אתה שם לב שעשית את זה יתקצר.. וככל שהזמן יעבור ואתה תמשיך באותה הדרך, אתה תגיע למצב שאתה תשים לב לעובדה שביקרת את עצמך מיד אחרי שעשית את זה. ובאותה הנקודה אתה ממשיך, רק לציין לעצמך שעשית את זה. לא "הנה עשיתי את זה שוב" בטון רוטן, או בחוסר סבלנות, אלא, ללא שום הרגשה לכאן או לכאן, פשוט לציין "הנה עשיתי זאת". ואז מה שיקרה הוא שאתה תתחיל לשים לב לעובדה שאתה מבקר את עצמך תוך כדי שאתה מבקר את עצמך.." -"ואז אני עוצר" התפרצתי לדבריו בנימה של ניצחון ותובנה.. -"לא!" -"לא???" -"לא, אתה לא עוצר, אתה מציין לעצמך ש"הנה עשיתי זאת". ואתה ממשיך בבקרה העצמית. די מהר אתה תגלה שאתה מצליח לשים לב לזה שאתה עומד לבקר את עצמך. וברגע שאתה שם לב לזה שאתה עומד לבקר את עצמך. תעשה כל דבר אחר! לא משנה מה. רק אחר. אחרי כמה פעמים כאלה, אתה תגלה שהביקורת של אחרים כבר לא מזיזה לך, גם לא מה אחרים חושבים עליך, גם לא איך אתה נראה בעיני אחרים.. התדמית שלך תפסיק לנהל אותך. ואתה תוכל להתחיל לנהל את התדמית שלך. ואז תראה איזה צחוקים זה לפדח אחרים ברחוב.. נכון?" הוא פנה אל אדם שעבר לידנו מחוייך. אותו אדם הסתכל עליו בעינים מבוהלות כמעה, והאיץ את צעדיו, כאילו הוא חושב שאנחנו משוגעים. "הנה עשיתי את זה" אמרתי בנימה חצי מסוייגת והמורה חייך. מיק.
זה היה באחד מבקרי יום שבת שהלכתי לפגוש את המורה שלי.. באותו הבוקר נפגשנו ליד קניון הומה אדם. "בוקר טוב" צעק אלי מורי מעבר הכביש ורץ אלי כולו שמח וטוב לב, מנופף בזרועותיו ומושך תשומת לב של כל העוברים והשבים, אשר הסתכלו עליו וצחקו. הרגשתי מבוכה, איך כולם צוחקים עליו... ובטח גם עלי.. הגיע אלי מורי חיבק אותי והניף אותי אלעל.. - "טוב, טוב, הבנתי שאתה מבסוט היום, אבל חליק, אתה עושה לי פאדיחות ברחוב". חייך מורי ואמר: "פאדיחות?!" -"כן, תסכל איך כולם צוחקים עלינו" -"הממ, איך אתה יודע שהם צוחקים עלינו?" -"מה זאת אומרת איך, הם מסתכלים עלינו והם צוחקים!!!!!!!" -"כן, אלו הן העובדות הפיזיות בשטח, אבל איך אתה יודע שהם צוחקים עלינו?" -"מה זאת אומרת, אמרתי לך, הם מסתכלים עלינו וצוחקים!!" -"תגיד" התחיל להקשות מורי, כמו שהוא אוהב לעשות "שאלת אותם?" הסתכלתי עליו עם חצי גבה מורמת "מה פתאום?!? , למה לי לשאול אותם?" חייך מורי ואמר: "אם לא שאלת אותם, האם יהיה זה נכון לומר, שראית את העובדות הפיזיות בשטח, של המבט, ושל החיוכים. והפירוש שלך היה שהם צוחקים עליך?" חשבתי על זה רגע, ובחוסר רצון אמרתי שזו אופציה. -" אוקי אז אם זו אופציה, וזה בעצם הפירוש שלך. יכול להיות גם שאתה טועה, נכון?" -"אבל יכול להיות שאני צודק!" התפרצתי אל דבריו, מרגיש איזה כעס שמתחיל להתפתח אצלי. -"נכון יכול להיות גם שאתה צודק. אולם בשני המקרים, אם אתה צודק ואם אתה טועה זהו עדיין הפירוש שלך לעובדות הפיזיות שראית. נכון?" קשה להתווכח איתו, חשבתי לעצמי "נכון" עניתי, מחכה לראות לאן הוא מושך. -"עכשיו, מי התפדח?" -"אני" -"ונהנית להתפדח?" -"כמובן שלא, זו לא הרגשה נעימה בכלל" עניתי בעודי מרגיש שוב את אותן התחושות שעלו בי מקודם.. -"היית רוצה לבדוק את זה יותר לעומק? ולראות מאיפה זה בא?" -"מה? ההתפדחות? זה בא ממך כמובן" אמרתי בחצי חיוך. המורה חייך אלי, "האמנם?" -"נו, טוב, אני יודע, זה בא מהפירוש שלי לסיטואציה, אבל איך אני יכול לשנות את זה? כי זה לא המקום היחידי שאני חש בזה, אני מתפדח גם לעמוד על הבמה, או לשאול שאלה כשיש קבוצה גדולה של אנשים וכד´" -"תאמר לי, ממה אתה מפחד?" הדבר הראשון שעלה בראשי הייתה המילה ביקורת. "אני לא יודע אם אני מפחד מזה, אבל אני לא אוהב או לא רוצה שאנשים יבקרו אותי" - "אתה יודע," המשיך מורי, כאילו הוא עומד להרצות לי "בדרך כלל מה שאנחנו עושים לעצמנו אנו שונאים שאחרים עושים לנו, או מה שאנחנו לא עושים לעצמנו אנו לא נותנים לאחרים לעשות לנו, דיברנו על זה בעבר, כבר" חשבתי לרגע, מנסה להזכר על מה הוא מקשקש "אתה מתכוון על מה שדיברנו שאם אני לא אוהב את עצמי איך אני יכול לתת לאחרים לאהוב אותי??" -"בדיוק זה!!" שמח מורי, "ובאותה המידה, אם אתה ביקורתי כלפיך, בוודאי ובוודאי תהיה רגיש לביקורת של אחרים אליך.. אתה יודע למה?" -"לא", עניתי באיזו מידה של התרסה, כאילו, בוא ותראה לי על מה אתה מקשקש. -"מי הוא המבקר הכי קשה, הכי ניבזי והכי קולע בול שלך?" שאל אותי מורי בחדות מה. ואחרי מחשבה קלה עניתי לו "אני!" -"נכון, ולמה אתה המבקר הכי ביקורתי שלך?" -"כי אני היחידי שמכיר אותי הכי טוב?" שאלתי בחצי היסוס. -"כן, אתה גם יודע בדיוק איפה כואב, איפה ללחוץ, איפה להכאיב. ואז מה קורה אחרי שאתה מבקר את עצמך?" -"אחרי כמה זמן אני מתבעס מזה וכועס על עצמי, ואומר לעצמי שוב ושוב להפסיק עם הביקורת העצמית הזו, שלא מובילה אותי לשום דבר חוץ מלהרגשה רעה עם עצמי." -"כלומר לא רק שאתה ביקורתי עם עצמך, שזו הרגשה רעה בפני עצמה, אתה גם כועס על עצמך שאתה ביקורתי עם עצמך.. יענו, פעמיים כי טוב?!?" -"זה לא מצחיק" אמרתי בחצי חיוך, קולט את האבסורדיות במצב. "אבל למה זה קורה??" -"א. כי ככה למדת, כשהיית קטן והיית עושה משהו לא בסדר, מה היה קורה עם ההורים שלך?" -"הם היו כועסים עלי" -" אז מה הפלא שלמדת לכעוס על עצמך בכל פעם שאתה עושה משהו שאתה חושב שהוא לא בסדר?. ב. כמה זמן לוקח בין שאתה מבקר את עצמך לבין שאתה שם לב שעשית את זה ואתה כועס עליך?" -"לא יודע בדיוק, אבל די הרבה, אם הייתי שם לב מיד הייתי מפסיק, אבל כשאני שם לב שעשיתי את זה, זה כבר אחרי." -" אתה יודע למה פרק הזמן הזה הוא גדול ולא מיידי?" -"המממ, כי לא זו תחושה טובה ולא זו תחושה טובה? אז הן כביכול מתרחקות אחת מהשניה?" -"בדיוק. עכשיו, הייתי רוצה להמליץ לך שבמקום ביקורת עצמית תתרגל בקרה עצמית" -"אבל איך אני מפסיק את הביקורת העצמית?" -"פשוט מאוד, מה שאתה עושה בכל פעם שאתה שם לב שביקרת את עצמך, אתה רק מציין את זה לעצמך. לא כועס עליך, לא שמח, לא כלום. רק מציין את העובדה, הנה עשיתי זאת שוב. מה שיקרה כאשר תעשה כך, אתה תגלה שלאט לאט מהר מאוד הזמן שבין הרגע שבו אתה מבקר את עצמך לבין הרגע שבו אתה שם לב שעשית את זה יתקצר.. וככל שהזמן יעבור ואתה תמשיך באותה הדרך, אתה תגיע למצב שאתה תשים לב לעובדה שביקרת את עצמך מיד אחרי שעשית את זה. ובאותה הנקודה אתה ממשיך, רק לציין לעצמך שעשית את זה. לא "הנה עשיתי את זה שוב" בטון רוטן, או בחוסר סבלנות, אלא, ללא שום הרגשה לכאן או לכאן, פשוט לציין "הנה עשיתי זאת". ואז מה שיקרה הוא שאתה תתחיל לשים לב לעובדה שאתה מבקר את עצמך תוך כדי שאתה מבקר את עצמך.." -"ואז אני עוצר" התפרצתי לדבריו בנימה של ניצחון ותובנה.. -"לא!" -"לא???" -"לא, אתה לא עוצר, אתה מציין לעצמך ש"הנה עשיתי זאת". ואתה ממשיך בבקרה העצמית. די מהר אתה תגלה שאתה מצליח לשים לב לזה שאתה עומד לבקר את עצמך. וברגע שאתה שם לב לזה שאתה עומד לבקר את עצמך. תעשה כל דבר אחר! לא משנה מה. רק אחר. אחרי כמה פעמים כאלה, אתה תגלה שהביקורת של אחרים כבר לא מזיזה לך, גם לא מה אחרים חושבים עליך, גם לא איך אתה נראה בעיני אחרים.. התדמית שלך תפסיק לנהל אותך. ואתה תוכל להתחיל לנהל את התדמית שלך. ואז תראה איזה צחוקים זה לפדח אחרים ברחוב.. נכון?" הוא פנה אל אדם שעבר לידנו מחוייך. אותו אדם הסתכל עליו בעינים מבוהלות כמעה, והאיץ את צעדיו, כאילו הוא חושב שאנחנו משוגעים. "הנה עשיתי את זה" אמרתי בנימה חצי מסוייגת והמורה חייך. מיק.
