אתה מדבר על תקופה שבה היתה קרקע פנויה בשפע, הערים היו קטנות
ומבני הציבור בלטו למרחקים כי פשוט לא היה מסביבם דבר (תקופת מגדלי המים ובתי הכנסת המרכזיים הגדולים).
לא היתה בניה גבוהה למגורים ולעסקים כי לא היה בה צורך, לא היו כבישים רחבים כי לא היה בהם צורך, לא היתה בכלל מחשבה על תכנון יעיל למבני ציבור אלא על תכנון בזבזני וראוותני שמטרתו היתה להוציא את העיניים ליריבים הפוליטיים.
מבני הציבור היו אמירה פוליטית. היית נכנס למבנה בגודל של מבצר או ארמון כדי לקבל אישור מהעירייה. מבחוץ המבנה היה ארמון ומבפנים המבנה היה ריק עם חדר-אולם ריק שבסופו ישב פקיד עם כיסא, עם שולחן שעליו סבסבות של חותמות דיו, מקטרת וכוס תה. מאחוריו על הקיר היו תלויים הסמלים הפוליטיים המקובלים לאותה התקופה.
אפרים קישון נהג לצחוק על כך רבות ביצירותיו.
היום, התכנון הוא יעיל ולא בזבזני. שיא היעילות בא לידי ביטוי בקניונים כי הם משלבים חנייה בשפע, חנויות, סופרמרקטים, מסעדות, בתי קולנוע, מרפאות, סניפי בנק ודואר, חדרי כושר, בתי מרקחת, מוסדות לימוד, משרדי עסקים וגם - משרדים של אגפי העירייה השונים ומשרדי הממשלה השונים.
והכל עם קירור/חימום, עם שירותים ציבוריים, עם אבטחה ועם צוותי ניקיון ותחזוקה צמודים.
קניון אחד היום חוסך לך שטח שהיית צריך בשבילו בעבר חצי ממרכז העיר.
גורד שחקים לעסקים אחד חוסך לך היום שטח שהיית צריך בשבילו בעבר אזור תעסוקה שלם.
הפוליטיקה פינתה את מקומה ליעילות.