מה שהחיים לא לימדו אותי
רואה את ההודעות שלכם מן השעות הקטנות של הלילה , ויודעת שגם אני הייתי אתכם בשעות האלו. לילה ללא שינה - ואני מתחברת וקוראת. חיכיתי לבוקר ובחרתי לכתוב, רציתי להוסיף משהו שהוא אחר. משהו שבא אלי מן המקום בו אתם, כולכם, נמצאים. החיים לימדו אותי, כך חשבתי, כמעט את הכל. כבר חוויתי וכאבתי, ורציתי ובגרתי, ולמדתי. וחויתי הורות ואהבה, ושמחה וגם עצב. החיים לימדו אותי ערכה של חברות ושל קירבה, החיים לימדו אותי ילדים מה הם, ובית, התמודדות, אכזבה. חשבתי שכמעט אני יודעת ומבינה את הכל, יכולה ומסוגלת עד שפגשתי את א´. הוא בא משם. הוא בא אלי ממקום בו נשאר הוא אלמן, ושני ילדיו. ואז הבנתי עד כמה החיים לא לימדו אותי. החיים לא לימדו אותי, מן הסתם, להתמודד עם מבט עיניים של ילד קטן, עוד-לא-בן-עשר, שבלהט המשחק, או ההתלהבות קורא לי "אמא!" החיים לא לימדו אותי לדעת שבמקום הזה, אין לי שם. כמעט ולא שומעת אותו קורא לי במשי. בשפתו שלו אני אהיה "היא" ואני אהיה סתם "הי, ג´ינג´ית" לעיתים כה רחוקות אשמע את שמי שלי. וכן. יש לי שם. החיים לא לימדו אותי להתמודד עם המון מצבים. לשמוע אותו, מתוך שינה, קורא בשמה.. החיים לא לימדו אותי להלך בין הטיפות. כמו בזהירות. מעולם, מעולם לא לימדו אותי החיים להפנים את האהבה. להפנים את כל המילים היפות שאת רוצה להגיד.לשמור בבטן. לא, זו לא אני.. החיים לא לימדו אותי להתמודד עם מי שהוא קרוב, לידך, אבל כל כך רחוק.. רחוק וקשה. ניסיתי להתקרב, להיות, ניסיתי לדבר וניסיתי לשתוק. ואחרי כל זה, אחרי כל הזמן הזה עדיין מרגישה שהוא כל כך רחוק.. רחוק , כמו חוסם את עצמו כמו אומר -עד כאן שלך. מכאן ואילך- פשוט, אין כניסה! החיים לא לימדו אותי להתמודד עם אינטימיות של מעשה אהבה, שאולי יש בו מן האהבה ומן הקרבה, אבל גם שם - יש מן הריחוק.. מנסה ויודעת להבין. ואפילו מבינה . מנסה לא להישבר, לא להשאר בלי כוח במסע הקשה הזה , שאולי, בסופו, תנצנץ קשת ענקית זוהרת וצבעונית החיים כן נתנו לי כלים להתמודד, להבין, לנסות. אבל החיים לא הסבירו לי שצריך המון המון כוח כדי לחדור מבעד למעטה או מחסום של ריחוק, או התכנסות אל תוך הבפנים שלו. אז מאיפוא לוקחים כל כך הרבה כוח? ויותר מכל, חושבת, שהחיים לא לימדו אותי להתמודד, או לדעת, שהוא בא ממקום אחד, אני באה ממקום אחר, ואין בו, ואולי לעולם לא תהיה בו אהבה בשבילי. ולא גם מן המעט.
רואה את ההודעות שלכם מן השעות הקטנות של הלילה , ויודעת שגם אני הייתי אתכם בשעות האלו. לילה ללא שינה - ואני מתחברת וקוראת. חיכיתי לבוקר ובחרתי לכתוב, רציתי להוסיף משהו שהוא אחר. משהו שבא אלי מן המקום בו אתם, כולכם, נמצאים. החיים לימדו אותי, כך חשבתי, כמעט את הכל. כבר חוויתי וכאבתי, ורציתי ובגרתי, ולמדתי. וחויתי הורות ואהבה, ושמחה וגם עצב. החיים לימדו אותי ערכה של חברות ושל קירבה, החיים לימדו אותי ילדים מה הם, ובית, התמודדות, אכזבה. חשבתי שכמעט אני יודעת ומבינה את הכל, יכולה ומסוגלת עד שפגשתי את א´. הוא בא משם. הוא בא אלי ממקום בו נשאר הוא אלמן, ושני ילדיו. ואז הבנתי עד כמה החיים לא לימדו אותי. החיים לא לימדו אותי, מן הסתם, להתמודד עם מבט עיניים של ילד קטן, עוד-לא-בן-עשר, שבלהט המשחק, או ההתלהבות קורא לי "אמא!" החיים לא לימדו אותי לדעת שבמקום הזה, אין לי שם. כמעט ולא שומעת אותו קורא לי במשי. בשפתו שלו אני אהיה "היא" ואני אהיה סתם "הי, ג´ינג´ית" לעיתים כה רחוקות אשמע את שמי שלי. וכן. יש לי שם. החיים לא לימדו אותי להתמודד עם המון מצבים. לשמוע אותו, מתוך שינה, קורא בשמה.. החיים לא לימדו אותי להלך בין הטיפות. כמו בזהירות. מעולם, מעולם לא לימדו אותי החיים להפנים את האהבה. להפנים את כל המילים היפות שאת רוצה להגיד.לשמור בבטן. לא, זו לא אני.. החיים לא לימדו אותי להתמודד עם מי שהוא קרוב, לידך, אבל כל כך רחוק.. רחוק וקשה. ניסיתי להתקרב, להיות, ניסיתי לדבר וניסיתי לשתוק. ואחרי כל זה, אחרי כל הזמן הזה עדיין מרגישה שהוא כל כך רחוק.. רחוק , כמו חוסם את עצמו כמו אומר -עד כאן שלך. מכאן ואילך- פשוט, אין כניסה! החיים לא לימדו אותי להתמודד עם אינטימיות של מעשה אהבה, שאולי יש בו מן האהבה ומן הקרבה, אבל גם שם - יש מן הריחוק.. מנסה ויודעת להבין. ואפילו מבינה . מנסה לא להישבר, לא להשאר בלי כוח במסע הקשה הזה , שאולי, בסופו, תנצנץ קשת ענקית זוהרת וצבעונית החיים כן נתנו לי כלים להתמודד, להבין, לנסות. אבל החיים לא הסבירו לי שצריך המון המון כוח כדי לחדור מבעד למעטה או מחסום של ריחוק, או התכנסות אל תוך הבפנים שלו. אז מאיפוא לוקחים כל כך הרבה כוח? ויותר מכל, חושבת, שהחיים לא לימדו אותי להתמודד, או לדעת, שהוא בא ממקום אחד, אני באה ממקום אחר, ואין בו, ואולי לעולם לא תהיה בו אהבה בשבילי. ולא גם מן המעט.
