אילונה הבוכיה
New member
מבקשת רשות.. (ומספר מילים לשלגיה)
מבקשת רשות להצטרף.. עוקבת אחריכם בדממה כבר המון זמן, כמה חודשים טובים, עוד בוואלה. נדהמת כל פעם מחדש מחבורת האנשים הנפלאה והמדהימה שהתקבצה, תומכת ומעודדת ומהווה משענת כל כך חזקה. מבקשת רשות להצטרף, לא בטוחה שמתאימה, לא בטוחה שרצויה, ולכן משאירה לכם את הברירה, לקבל או לדחות את הבקשה. מאיפה להתחיל..? תמיד הייתי ילדה שמנה, עד שהגעתי לשיא בצבא 80 קילוגרמים שפרושים על 1.60 סנטימטרים. האמת היא שהייתי רגילה, לא הפריע לי, ולא הייתי מודעת לגוף או להשמנה. עלבונות וקללות עברו לידי, ולא ניסיתי אף פעם לשנות את מצבי. בגיל 22 למדתי פסיכולוגיה לתואר ראשון, ואז צצה לה המודעות הגופנית, ויחד עימה הרצון לשינוי הביע פנים. המסלול הבריא התחיל - דיאטנית, תפריט, שינוי הרגלי אכילה, אין יותר זלילה בלי בקרה. רזיתי יפה, 30 קילו בחצי שנה, שמרתי שנתיים בהתמדה, אהבתי את הדמות שהשתקפה במראה, נהניתי מהמכנס הקצר ומהבטן השטוחה. משבר אישי - משפחתי, שהוביל לקריסתי, מחלה קשה שהתגלתה אצל אבי, ואני התדרדתי לאנורקסיה קשה, רזיתי בלי שליטה, פחות מ- 40 קילו כבר הראה המשקל הנורא, ואני שורדת, לא מטופלת, לא מאובחנת, ממשיכה ללכת, מתפקדת, כאילו הכל כרגיל, ואני רק חצי ממה שהייתי לפנים. עברה חלפה לה תקופה, יצאתי מזה בלי שום עזרה, בלי להרגיש חלפה לה ההפרעה, כאילו מעולם לא היתה, ואני שוב על ה- 50 קילו, כמו שקבעה הדיאטנית הראשונה, שכבר מזמן הפסקתי ללכת אליה, כשאיבדתי שליטה. ואז שוב משבר, מחלת האב שוב תופסת מקום, ובסוף מובילה למותו, ואני נופלת ברשתה הפתלתלה של הבולמיה הכל כך מכאיבה, וכל כך נוראה. בולמיה שהולכת וצוברת תאוצה, מעגלים סגורים של אכילה בלי שליטה, ומיד אחריהם באה הקאה נוראה. במשך שנים מתנדנדת, ימים טובים יותר, טובים פחות, אבל הבולמיה בשיניה אותי אוחזת, לא מרפה, לא מוותרת, ואני נכנעת לשליטתה, מוותרת, ונופלת ברוע הגזירה, שוב אוכלת, שוב מקיאה. בחודשיים האחרונים, אני לגמרי מסוחררת, מאטרף אחד למשנהו, בלי להרגיש בכלל עוברת, מרזה, מתכווצת, מתאדה ונעלמת. היום אני בת 30, וכל ארוחה היא סיוט נורא, ממש בוכה לפניה בדמעות איבה, שונאת אוכל, אוהבת אוכל, כלואה בחוסר החלטה, ובגלל זה מכניסה אבל מיד מוציאה. השאלה הבאה שלכם ודאי תהיה אני כבר מנחשת, אם אני מטופלת. אז כן, אני בטיפול, מדברת על הבעיות, פותחת את כל הקשיים והצרות, אבל ההפרעה עוד קיימת, ואני כבר מרגישה גוססת. אתמול בלילה דברים הזדעזעו אצלי, מרגישה שחייבת לנסות לפחות להפסיק לבלוס ולהקיא, לאכול בלי להכיל. רוצה להצטרף, לקבל ממכם את המילים הטובות שאני רואה שיש לכם בשפע, את התמיכה היומיומית הנערצת, מקווה שאולי ככה אני אצליח לנסות לטפס, לעלות, לאכול נכון, בלי לפלוט מיד את הכל. מבקשת את רשותכם, שהרי זה לא פורום הפרעות אכילה, ואני מתאימה רק בחצי להגדרה - "לרזות בראש אחר". לא צריכה לרזות, ההיפך, צריכה להשמין קצת, היום אני שוקלת 44 בקושי על 1.60 וזה לא הרבה. אבל הדגש פה בפורום, כמו ששמתי לב הוא על שינוי הרגלי אכילה, והקניית דרכים חדשות שילוו אתכם לחיים, ואת זה בדיוק אני צריכה. עושה את ההבחנה בין שמנה בגוף, לשמנה בראש, ואני עדיין "שמנה" בראש, וכל החיים כנראה אהיה וגם באכילה אני "שמנה", אני אוכלת ביום, אוכל של שבוע, ורק ההקאה מונעת ממני לחיות בגוף שמן. מוצאת את עצמי מזדהה עם כל מילה שנכתבת כאן כמעט, יודעת עד כמה קשה להתמיד ולא לראות תוצאות, כשהמשקל נתקע, כשהספרה לא משתנה, או כשחלילה עולה עוד קילוגרם שלא מובן מאיפה צץ. מפחדת להשמין, בדיוק כמו כל אחד מכם. מקווה שתבינו, פעם הייתי שמנה, היום אני שמנה שחיה בגוף רזה, מי כמוכם יודע עד כמה כל קילו שעולה מסמל את החשש שהנה, תוך חודש - חודשיים, כל השלושים נאספים להם, והמכנסיים לוחצים, ולא עולים, ושוב צריך לעלות במספרים. יודעת כמה קשה להתמיד בתפריט, ועד כמה הגיוון מפחיד, עד כמה החריגה, ולו הקטנה ביותר, נראית פתח לפריצות, וחזרה ונפילה להרגלי האכילה הישנים, שמיד מתבטאים במשקלים. מתאימה או לא ..? משאירה לכם את הבחירה, תחליטו אם אתם רוצים אותי פה בחבורה, ואני אקבל - מבטיחה. תחליטו שלא, הלכתי.. אני לא אכתוב בכוח, אני רק רוצה תמיכה, ויודעת שאני כל כך צריכה, ושהיא נמצאת כאן מאהבה, ואני מקווה להיות ראויה להשתייך אליה. שלגיה - עוקבת אחרייך בשתיקה, את בעיני דמות נערצה, מתמודדת עם כל הקושי כל כך בגבורה, כמו שאת רואה אני ה"דוגמא" הרעה, להתמודדות גרועה, עם כמעט אותה סיטואציה כל כך קשה. אין לי מילים מנחמות, אין לי תרופות, אין לי עצות שהרי נכשלתי בעצמי באותן סיטואציות קשות, אבל רציתי כן לשלוח לך חיבוק חזק וחם, ולאמר לך שאת לא לבד וזה הכי חשוב בשבילך עכשיו. ולכולם - אתם באמת נפלאים ונפלאות, מאחלת לכם שיתגשמו כל המשאלות, ולא רק בהרזייה, כי אתן כל כך ראויות. אילונה.
מבקשת רשות להצטרף.. עוקבת אחריכם בדממה כבר המון זמן, כמה חודשים טובים, עוד בוואלה. נדהמת כל פעם מחדש מחבורת האנשים הנפלאה והמדהימה שהתקבצה, תומכת ומעודדת ומהווה משענת כל כך חזקה. מבקשת רשות להצטרף, לא בטוחה שמתאימה, לא בטוחה שרצויה, ולכן משאירה לכם את הברירה, לקבל או לדחות את הבקשה. מאיפה להתחיל..? תמיד הייתי ילדה שמנה, עד שהגעתי לשיא בצבא 80 קילוגרמים שפרושים על 1.60 סנטימטרים. האמת היא שהייתי רגילה, לא הפריע לי, ולא הייתי מודעת לגוף או להשמנה. עלבונות וקללות עברו לידי, ולא ניסיתי אף פעם לשנות את מצבי. בגיל 22 למדתי פסיכולוגיה לתואר ראשון, ואז צצה לה המודעות הגופנית, ויחד עימה הרצון לשינוי הביע פנים. המסלול הבריא התחיל - דיאטנית, תפריט, שינוי הרגלי אכילה, אין יותר זלילה בלי בקרה. רזיתי יפה, 30 קילו בחצי שנה, שמרתי שנתיים בהתמדה, אהבתי את הדמות שהשתקפה במראה, נהניתי מהמכנס הקצר ומהבטן השטוחה. משבר אישי - משפחתי, שהוביל לקריסתי, מחלה קשה שהתגלתה אצל אבי, ואני התדרדתי לאנורקסיה קשה, רזיתי בלי שליטה, פחות מ- 40 קילו כבר הראה המשקל הנורא, ואני שורדת, לא מטופלת, לא מאובחנת, ממשיכה ללכת, מתפקדת, כאילו הכל כרגיל, ואני רק חצי ממה שהייתי לפנים. עברה חלפה לה תקופה, יצאתי מזה בלי שום עזרה, בלי להרגיש חלפה לה ההפרעה, כאילו מעולם לא היתה, ואני שוב על ה- 50 קילו, כמו שקבעה הדיאטנית הראשונה, שכבר מזמן הפסקתי ללכת אליה, כשאיבדתי שליטה. ואז שוב משבר, מחלת האב שוב תופסת מקום, ובסוף מובילה למותו, ואני נופלת ברשתה הפתלתלה של הבולמיה הכל כך מכאיבה, וכל כך נוראה. בולמיה שהולכת וצוברת תאוצה, מעגלים סגורים של אכילה בלי שליטה, ומיד אחריהם באה הקאה נוראה. במשך שנים מתנדנדת, ימים טובים יותר, טובים פחות, אבל הבולמיה בשיניה אותי אוחזת, לא מרפה, לא מוותרת, ואני נכנעת לשליטתה, מוותרת, ונופלת ברוע הגזירה, שוב אוכלת, שוב מקיאה. בחודשיים האחרונים, אני לגמרי מסוחררת, מאטרף אחד למשנהו, בלי להרגיש בכלל עוברת, מרזה, מתכווצת, מתאדה ונעלמת. היום אני בת 30, וכל ארוחה היא סיוט נורא, ממש בוכה לפניה בדמעות איבה, שונאת אוכל, אוהבת אוכל, כלואה בחוסר החלטה, ובגלל זה מכניסה אבל מיד מוציאה. השאלה הבאה שלכם ודאי תהיה אני כבר מנחשת, אם אני מטופלת. אז כן, אני בטיפול, מדברת על הבעיות, פותחת את כל הקשיים והצרות, אבל ההפרעה עוד קיימת, ואני כבר מרגישה גוססת. אתמול בלילה דברים הזדעזעו אצלי, מרגישה שחייבת לנסות לפחות להפסיק לבלוס ולהקיא, לאכול בלי להכיל. רוצה להצטרף, לקבל ממכם את המילים הטובות שאני רואה שיש לכם בשפע, את התמיכה היומיומית הנערצת, מקווה שאולי ככה אני אצליח לנסות לטפס, לעלות, לאכול נכון, בלי לפלוט מיד את הכל. מבקשת את רשותכם, שהרי זה לא פורום הפרעות אכילה, ואני מתאימה רק בחצי להגדרה - "לרזות בראש אחר". לא צריכה לרזות, ההיפך, צריכה להשמין קצת, היום אני שוקלת 44 בקושי על 1.60 וזה לא הרבה. אבל הדגש פה בפורום, כמו ששמתי לב הוא על שינוי הרגלי אכילה, והקניית דרכים חדשות שילוו אתכם לחיים, ואת זה בדיוק אני צריכה. עושה את ההבחנה בין שמנה בגוף, לשמנה בראש, ואני עדיין "שמנה" בראש, וכל החיים כנראה אהיה וגם באכילה אני "שמנה", אני אוכלת ביום, אוכל של שבוע, ורק ההקאה מונעת ממני לחיות בגוף שמן. מוצאת את עצמי מזדהה עם כל מילה שנכתבת כאן כמעט, יודעת עד כמה קשה להתמיד ולא לראות תוצאות, כשהמשקל נתקע, כשהספרה לא משתנה, או כשחלילה עולה עוד קילוגרם שלא מובן מאיפה צץ. מפחדת להשמין, בדיוק כמו כל אחד מכם. מקווה שתבינו, פעם הייתי שמנה, היום אני שמנה שחיה בגוף רזה, מי כמוכם יודע עד כמה כל קילו שעולה מסמל את החשש שהנה, תוך חודש - חודשיים, כל השלושים נאספים להם, והמכנסיים לוחצים, ולא עולים, ושוב צריך לעלות במספרים. יודעת כמה קשה להתמיד בתפריט, ועד כמה הגיוון מפחיד, עד כמה החריגה, ולו הקטנה ביותר, נראית פתח לפריצות, וחזרה ונפילה להרגלי האכילה הישנים, שמיד מתבטאים במשקלים. מתאימה או לא ..? משאירה לכם את הבחירה, תחליטו אם אתם רוצים אותי פה בחבורה, ואני אקבל - מבטיחה. תחליטו שלא, הלכתי.. אני לא אכתוב בכוח, אני רק רוצה תמיכה, ויודעת שאני כל כך צריכה, ושהיא נמצאת כאן מאהבה, ואני מקווה להיות ראויה להשתייך אליה. שלגיה - עוקבת אחרייך בשתיקה, את בעיני דמות נערצה, מתמודדת עם כל הקושי כל כך בגבורה, כמו שאת רואה אני ה"דוגמא" הרעה, להתמודדות גרועה, עם כמעט אותה סיטואציה כל כך קשה. אין לי מילים מנחמות, אין לי תרופות, אין לי עצות שהרי נכשלתי בעצמי באותן סיטואציות קשות, אבל רציתי כן לשלוח לך חיבוק חזק וחם, ולאמר לך שאת לא לבד וזה הכי חשוב בשבילך עכשיו. ולכולם - אתם באמת נפלאים ונפלאות, מאחלת לכם שיתגשמו כל המשאלות, ולא רק בהרזייה, כי אתן כל כך ראויות. אילונה.
