מבקש לשתף בכתבה שפרסמתי על היידשפיל (מעריב)
ביידיש זה נשמע יותר טוב
מעריב, המדריך, שישי, 24.10
צח אוריין-אוראץ'
בחודש הבא חותם ששי קשת שלוש שנים ראשונות מאז נכנס לתפקידו כמנכ"ל ומנהל אמנותי של תיאטרון היידישפיל. "אני יכול בהחלט להסתכל אחורה בלי זעם ועם הרבה סיפוק על כך שהתיאטרון נמצא כיום במקום יפה ומעניין" מתמצת קשת, שנכנס לנעליו המאתגרות של שמוליק עצמון, מי שניהל את התיאטרון בדומיננטיות שנים רבות ונחשב כמשמר מתמיד של שפת היידיש ותרבותה, אך זה לא מנע מקשת למהר ולקחת את התיאטרון למחוזות חדשים ומסקרנים. "מיד שקבלתי את התפקיד הצהרתי, כי לא אסתפק רק בהפקות מארון הספרים היהודי וכי אשאף לצרף גם מחזאים בני זמננו והפקות מקוריות ישראליות" וכדוגמא הוא מונה את הלל מיטלפונקט, חנוך לוין או את הקומדיה "שירלי ולנטיין" המרגשת. "לא היה מדובר בהצהרה סתמית אלא הבנה שהקהל שלנו שהיה 70 פלוס 'פורש' מסיבות כאלה ואחרות וכיום הוא 50 פלוס ואנו בהחלט קורצים לקהל צעיר ורחב יותר הדומה לקהל הרגיל, שלפני הכל מקבל תיאטרון טוב. היידיש היא רק סיבה נוספת" מוסיף קשת.
שתי ההפקות החדשות של התיאטרון, המחזה הסאטירי "רביזור" של המחזאי הרוסי ניקולי גוגל שביים של צדי צרפתי והמופע הקומי-מוסיקלי "יידיש היא האוצר שלי" המשותף למוטי גלעדי ובתו דורין, לצד הקומדיה של "שירלי ולנטיין" עם הופעה מרשימה של קורן בהצגת יחיד שחזרה "לרוץ" אחרי פגרת המלחמה שנכפתה על כולם, מדגימים את המנעד הרחב יותר שקשת סימן בהצהרתו. הקומדיה המוסיקלית ה"רביזור" היא הפקה מושקעת ומרוממת נפש, עם שני כוכבי הבמה, יעקב בודו ומייק בורשטיין, וקשת מתגאה, כי כבר קיבל סופרלטיבים, שהפקה זו מקומה בברודווי. "לגעת בחומרים של גוגול, עם אנסמבל שחקנים נפלא ומה שצדי צרפתי הצליח לעשות על הבמה,
זו פשוט חגיגה נפלאה שלא בכל רואים בכל מקום. היא הרבה מעבר לכל החלומות שלי". קומדיית הטעיות החכמה שכתב גוגול לועגת לחמדנות, לטיפשות, לנצלנות ובעיקר לשחיתות של נבחרי ציבור, והיא הועלתה אמנם לראשונה ב-1836 אך גם בישראל של 2014 היא אקטואלית ומטרידה מתמיד. צרפתי, עם פזמונים מעולים שחיבר חיים חפר ועיבוד שעשה ניסים אלוני לתרגום המקורי של יוסף בולוף בהפקה שעלתה ב-1965, לקח את הקלאסיקה הזו למחוזות חדשים ומעניינים כמו שילוב קבוצת נגנים הנעים על הבמה, והיידיש הזורמת רק הופכת את המחזה לעסיסי ומשעשע יותר.
ההפקה המשותפת עם גלעדי ובתו, 'יידיש – מיין אוצר (א טאַטע מיט אַ טאָכטער) החלה כמופע חד פעמי שהתגלגל למופע קומי-מוסיקלי וקולח, במסגרת ההפקות המשותפות שהתיאטרון עורך מידי קיץ אך התעכבו בגלל צוק איתן. גלעדי, בתו דורין ובליווי תזמורת, משלבים צחוק ודמעה יחד עם נכסי צאן ברזל מתרבות הזמר היידי וקטעי בידור וחיקוי אקטואליים. "הבת שלי היא תופעה" מפרגן גלעדי, חזן ויידישיסט בנשמה. "היא דור שישי בארץ (מצד אשתו הראשונה, אורנה לידאי ז"ל. צ.א.) ולא שמעה יידיש בבית אבל היא מרגישה קשר וזיקה לשפה ועל הבמה היא נשמעת כילידת לודז', מודעת לכל הבהרה וזה פשוט יוצא לה מהקישקעס" מוסיף גלעדי על הבת דורין (33) אם לשנים, שהופיעה עם אביה לראשונה בגיל 9 בהפקה מיוחדת עם ערכו לכבוד אביו של גלעדי, דוד, כשהגיע לגבורות. אז גלעדי דיבר יידיש רצוצה, אך מאז הוא עבר את "קונילמל", "האוצר של נפוליון" והפקות נוספות, וכיום הוא כבר כותב וחורז ביידיש. גם הוא מרגיש את משב הרוח והתחדשות של התיאטרון, אך לטעמו הוא צריך לדבוק יותר בקלאסיקות של היידיש ו"פחות לרעות בשדות זרים".
קשת מצדו מבליט את הדור החדש והצעיר של שחקני התיאטרון, שלא מצא בו מקום בעבר וכיום הוא יודע לספר כי רבים פונים אליו בבקשה לשחק בו. "גם בגלל החידוש והאיכות של התיאטרון וגם לזכר ההורים והסבים שלהם. יצאנו מהגטו היהודי, שסחב את התיאטרון במשך 25 שנה" מוסיף קשת שמודה כי הזמנים השתנו, אך ממהר להזכיר את קודמו המיתולוגי. "מזל לתיאטרון שהיה לו מייסד כזה כמו שמוליק עצמון".
למרות הסיפוק הרב, קשת לא מתעלם מהקשיים שהוא נאלץ להתמודד - תנאים בעייתיים הייחודים לתיאטרון שלו לצד המצב הכלכלי והביטחוני, שאינם תורמים לאקלים האומנותי. "בדרך כלל אחרי מלחמות יש פריחה, אך מאז שמבצע צוק איתן הסתיים, מצב הרוח הלאומי לא חזר למקומו, תיאטראות סוגרים אולמות ובתל אביב המצב קשה במיוחד, כי התחרות היא מטורפת. כיום לכל עיר ואזור בארץ יש אולמות משלהם, וזה נוגס בעוגה הכללית אך למזלנו, העלייה מרוסיה ארסנל גדול של קהל יוצא מן הכלל, שתורם לתרבות בישראל ומגיע גם אלינו. הם בהחלט יודעים איך לכבד שחקנים" מוסיף קשת, שחלק גדול מצוות ההפקה של התיאטרון הם יוצאי חבר העמים.
ומה בתכונית? "הגאולה דרך הביבים" משיב קשת המייחל לשינוי בחשיבה בכל הקשור לתקציב מכובד והוגן לתרבות בארץ. "אני איש מאד אופטימי ואני מקווה שזה עובר הלאה לשחקנים שלנו וגם לקברניטי המדינה, שצריכים לתת דעתם על התרבות בארץ. אם לא היה שינוי מחשבתי יהיה קשה מאד לשרוד ונצטרך להמשיך ולרוץ אחרי כספים במקום לרוץ אחרי האומנות".
ביידיש זה נשמע יותר טוב
מעריב, המדריך, שישי, 24.10
צח אוריין-אוראץ'
בחודש הבא חותם ששי קשת שלוש שנים ראשונות מאז נכנס לתפקידו כמנכ"ל ומנהל אמנותי של תיאטרון היידישפיל. "אני יכול בהחלט להסתכל אחורה בלי זעם ועם הרבה סיפוק על כך שהתיאטרון נמצא כיום במקום יפה ומעניין" מתמצת קשת, שנכנס לנעליו המאתגרות של שמוליק עצמון, מי שניהל את התיאטרון בדומיננטיות שנים רבות ונחשב כמשמר מתמיד של שפת היידיש ותרבותה, אך זה לא מנע מקשת למהר ולקחת את התיאטרון למחוזות חדשים ומסקרנים. "מיד שקבלתי את התפקיד הצהרתי, כי לא אסתפק רק בהפקות מארון הספרים היהודי וכי אשאף לצרף גם מחזאים בני זמננו והפקות מקוריות ישראליות" וכדוגמא הוא מונה את הלל מיטלפונקט, חנוך לוין או את הקומדיה "שירלי ולנטיין" המרגשת. "לא היה מדובר בהצהרה סתמית אלא הבנה שהקהל שלנו שהיה 70 פלוס 'פורש' מסיבות כאלה ואחרות וכיום הוא 50 פלוס ואנו בהחלט קורצים לקהל צעיר ורחב יותר הדומה לקהל הרגיל, שלפני הכל מקבל תיאטרון טוב. היידיש היא רק סיבה נוספת" מוסיף קשת.
שתי ההפקות החדשות של התיאטרון, המחזה הסאטירי "רביזור" של המחזאי הרוסי ניקולי גוגל שביים של צדי צרפתי והמופע הקומי-מוסיקלי "יידיש היא האוצר שלי" המשותף למוטי גלעדי ובתו דורין, לצד הקומדיה של "שירלי ולנטיין" עם הופעה מרשימה של קורן בהצגת יחיד שחזרה "לרוץ" אחרי פגרת המלחמה שנכפתה על כולם, מדגימים את המנעד הרחב יותר שקשת סימן בהצהרתו. הקומדיה המוסיקלית ה"רביזור" היא הפקה מושקעת ומרוממת נפש, עם שני כוכבי הבמה, יעקב בודו ומייק בורשטיין, וקשת מתגאה, כי כבר קיבל סופרלטיבים, שהפקה זו מקומה בברודווי. "לגעת בחומרים של גוגול, עם אנסמבל שחקנים נפלא ומה שצדי צרפתי הצליח לעשות על הבמה,
זו פשוט חגיגה נפלאה שלא בכל רואים בכל מקום. היא הרבה מעבר לכל החלומות שלי". קומדיית הטעיות החכמה שכתב גוגול לועגת לחמדנות, לטיפשות, לנצלנות ובעיקר לשחיתות של נבחרי ציבור, והיא הועלתה אמנם לראשונה ב-1836 אך גם בישראל של 2014 היא אקטואלית ומטרידה מתמיד. צרפתי, עם פזמונים מעולים שחיבר חיים חפר ועיבוד שעשה ניסים אלוני לתרגום המקורי של יוסף בולוף בהפקה שעלתה ב-1965, לקח את הקלאסיקה הזו למחוזות חדשים ומעניינים כמו שילוב קבוצת נגנים הנעים על הבמה, והיידיש הזורמת רק הופכת את המחזה לעסיסי ומשעשע יותר.
ההפקה המשותפת עם גלעדי ובתו, 'יידיש – מיין אוצר (א טאַטע מיט אַ טאָכטער) החלה כמופע חד פעמי שהתגלגל למופע קומי-מוסיקלי וקולח, במסגרת ההפקות המשותפות שהתיאטרון עורך מידי קיץ אך התעכבו בגלל צוק איתן. גלעדי, בתו דורין ובליווי תזמורת, משלבים צחוק ודמעה יחד עם נכסי צאן ברזל מתרבות הזמר היידי וקטעי בידור וחיקוי אקטואליים. "הבת שלי היא תופעה" מפרגן גלעדי, חזן ויידישיסט בנשמה. "היא דור שישי בארץ (מצד אשתו הראשונה, אורנה לידאי ז"ל. צ.א.) ולא שמעה יידיש בבית אבל היא מרגישה קשר וזיקה לשפה ועל הבמה היא נשמעת כילידת לודז', מודעת לכל הבהרה וזה פשוט יוצא לה מהקישקעס" מוסיף גלעדי על הבת דורין (33) אם לשנים, שהופיעה עם אביה לראשונה בגיל 9 בהפקה מיוחדת עם ערכו לכבוד אביו של גלעדי, דוד, כשהגיע לגבורות. אז גלעדי דיבר יידיש רצוצה, אך מאז הוא עבר את "קונילמל", "האוצר של נפוליון" והפקות נוספות, וכיום הוא כבר כותב וחורז ביידיש. גם הוא מרגיש את משב הרוח והתחדשות של התיאטרון, אך לטעמו הוא צריך לדבוק יותר בקלאסיקות של היידיש ו"פחות לרעות בשדות זרים".
קשת מצדו מבליט את הדור החדש והצעיר של שחקני התיאטרון, שלא מצא בו מקום בעבר וכיום הוא יודע לספר כי רבים פונים אליו בבקשה לשחק בו. "גם בגלל החידוש והאיכות של התיאטרון וגם לזכר ההורים והסבים שלהם. יצאנו מהגטו היהודי, שסחב את התיאטרון במשך 25 שנה" מוסיף קשת שמודה כי הזמנים השתנו, אך ממהר להזכיר את קודמו המיתולוגי. "מזל לתיאטרון שהיה לו מייסד כזה כמו שמוליק עצמון".
למרות הסיפוק הרב, קשת לא מתעלם מהקשיים שהוא נאלץ להתמודד - תנאים בעייתיים הייחודים לתיאטרון שלו לצד המצב הכלכלי והביטחוני, שאינם תורמים לאקלים האומנותי. "בדרך כלל אחרי מלחמות יש פריחה, אך מאז שמבצע צוק איתן הסתיים, מצב הרוח הלאומי לא חזר למקומו, תיאטראות סוגרים אולמות ובתל אביב המצב קשה במיוחד, כי התחרות היא מטורפת. כיום לכל עיר ואזור בארץ יש אולמות משלהם, וזה נוגס בעוגה הכללית אך למזלנו, העלייה מרוסיה ארסנל גדול של קהל יוצא מן הכלל, שתורם לתרבות בישראל ומגיע גם אלינו. הם בהחלט יודעים איך לכבד שחקנים" מוסיף קשת, שחלק גדול מצוות ההפקה של התיאטרון הם יוצאי חבר העמים.
ומה בתכונית? "הגאולה דרך הביבים" משיב קשת המייחל לשינוי בחשיבה בכל הקשור לתקציב מכובד והוגן לתרבות בארץ. "אני איש מאד אופטימי ואני מקווה שזה עובר הלאה לשחקנים שלנו וגם לקברניטי המדינה, שצריכים לתת דעתם על התרבות בארץ. אם לא היה שינוי מחשבתי יהיה קשה מאד לשרוד ונצטרך להמשיך ולרוץ אחרי כספים במקום לרוץ אחרי האומנות".
