נורית הדרי
New member
מגוננות עליהם ומכילות אותם
אם יש משהו שהציפה לי ההימנעות - קרי , ההחלטה הנחושה הזאת לא ליצור "איתו" שום קשר משום סוג . ואחר כך זה גם התפתח ללא ליצור קשר עם אף גבר כל זמן שאני מרגישה "כך"...זאת ההשקעה הנפשית הבלתי נתפסת הזאת בלגונן "עליו" . השקעה נפשית יקרה ובזבזנית להחריד של משאבים מנטלים בלהצדיק כל הזמן את המרדף אחריו: הוא היה עצום ורב ואני הייתי מוקטנת וממוזערת. למרות שבמציאות, יתכן שאנחנו שווים ...אם להצטנע חשקה נפשי . (האמת שלא בא לי להצטנע בכלל. בא לי לומר פעם אחת ולתמיד שאני מה זה שווה....בלי קשר לאף בעל- זין שיכיר בכך או לא.) ההימנעות הציפה לי את העובדה שערכו הגדול בחיי ותחושת האובדן העיקרית נבעו מכך שבלי שום קשר למי שאני ,ומה שאני באמת המעמד שלי בקשר היה "נחות". וזה הכל בגלל ההרגל האוטומטי הזה לגונן, להכיל. להגביה אותו, להאריך לו, ליפות אותו, לעשות אותו החכם מכל, המוכשר מכל, המושך מכולם. להתבונן אליו מלמטה למעלה...כל הזמן. להכיל אותו כי הוא: חסר ביטחון, מדוכא, מדולדל נפשית, הרוס, זקוק לי, לא מכיר ברשותיו ה"אמיתיים" כי הוא "חושש" מהם... זין בעין! ההכלה היתה במקום לתבוע מקום לצרכים שלי בקשר . רציתי שהוא יכיל אותי ובמקום זה הגדלתי בשבילו את המקום בפנים...על חשבוני. כל זה, לא קרה בצילה של תובנה מופלאה שצלחה עלי אחרי תהליך מושכל (ויש לי מליון כאלה שרובצות להן כמו זחלים בתוך הגולם ולא מוצאות לעולם את הדרך להפוך אותי לפרפר קל כנפיים....) כל זה קרה בגלל ההימנעות. בגלל שהמוח שלי התמלא אנדרופינים מקריעת תחת בחדר כושר ולא מהסם שגורם לי להעפיל לשמיים מאושר ולהתרסק אחר כך ביסורים על השפיץ של סלע המציאות הדוקר. יש דברים שאם לא חווים , לא יודעים. פשוט, המפתח לא בראש...הוא ברגליים.
אם יש משהו שהציפה לי ההימנעות - קרי , ההחלטה הנחושה הזאת לא ליצור "איתו" שום קשר משום סוג . ואחר כך זה גם התפתח ללא ליצור קשר עם אף גבר כל זמן שאני מרגישה "כך"...זאת ההשקעה הנפשית הבלתי נתפסת הזאת בלגונן "עליו" . השקעה נפשית יקרה ובזבזנית להחריד של משאבים מנטלים בלהצדיק כל הזמן את המרדף אחריו: הוא היה עצום ורב ואני הייתי מוקטנת וממוזערת. למרות שבמציאות, יתכן שאנחנו שווים ...אם להצטנע חשקה נפשי . (האמת שלא בא לי להצטנע בכלל. בא לי לומר פעם אחת ולתמיד שאני מה זה שווה....בלי קשר לאף בעל- זין שיכיר בכך או לא.) ההימנעות הציפה לי את העובדה שערכו הגדול בחיי ותחושת האובדן העיקרית נבעו מכך שבלי שום קשר למי שאני ,ומה שאני באמת המעמד שלי בקשר היה "נחות". וזה הכל בגלל ההרגל האוטומטי הזה לגונן, להכיל. להגביה אותו, להאריך לו, ליפות אותו, לעשות אותו החכם מכל, המוכשר מכל, המושך מכולם. להתבונן אליו מלמטה למעלה...כל הזמן. להכיל אותו כי הוא: חסר ביטחון, מדוכא, מדולדל נפשית, הרוס, זקוק לי, לא מכיר ברשותיו ה"אמיתיים" כי הוא "חושש" מהם... זין בעין! ההכלה היתה במקום לתבוע מקום לצרכים שלי בקשר . רציתי שהוא יכיל אותי ובמקום זה הגדלתי בשבילו את המקום בפנים...על חשבוני. כל זה, לא קרה בצילה של תובנה מופלאה שצלחה עלי אחרי תהליך מושכל (ויש לי מליון כאלה שרובצות להן כמו זחלים בתוך הגולם ולא מוצאות לעולם את הדרך להפוך אותי לפרפר קל כנפיים....) כל זה קרה בגלל ההימנעות. בגלל שהמוח שלי התמלא אנדרופינים מקריעת תחת בחדר כושר ולא מהסם שגורם לי להעפיל לשמיים מאושר ולהתרסק אחר כך ביסורים על השפיץ של סלע המציאות הדוקר. יש דברים שאם לא חווים , לא יודעים. פשוט, המפתח לא בראש...הוא ברגליים.