מגיעים לדלי, ובועטים בו

[Twinsen]

מגיעים לדלי, ובועטים בו

שלום. אני ואישתי בתחילת שנות השלושים, ושנינו הגענו למסקנה שככה אי אפשר להמשיך. אנחנו במריבות וויכוחים מתמשכים כבר יותר מחצי שנה, ולאט לאט המצב מתדרדר יותר ויותר. הגענו למסקנה שלבד אנחנו לא מצליחים להתגבר על הבעיות שלנו, אלא רק באופן זמני ושיטחי, ולכן אנחנו צריכים להיעזר במישהו מבחוץ. אני בחור מופנם שלא רוצה לחלוק את עולמו עם אף אחד - עשינו טיפולי פוריות (טיפול אחד יותר נכון) בגלל בעייה שיש אצלי, והיו לנו המון ויכוחים לגבי למי לספר ולמי לא. מבחינתי - שאף אחד לא ידע בחיים. (אם הבעיה היתה אצלה, היה פחות איכפת לי לספר) מבחינתה - היא מוכנה לרשום לעצמה על המצח - "נמצאת בטיפולי פוריות". נכון לעכשיו שנינו הסכמנו ללכת לטיפול זוגי, אך שוב, היא מבחינתה רוצה לספר לכל העולם. ( גם כדי לשתף אותם, גם כדי שיעזרו לה (לנו) ), ואני רוצה להשאיר את זה ביננו (או יותר נכון לגלות למספר אנשים מינימלי, שהכרחי לשתף אותם). היא רגילה לשתף מה שקורה בחיים שלה, אני רגיל לא לשתף מה שקורה בחיים שלי. אבל למה דברים כאלו אינטימיים צריך לחלוק עם כל העולם? למה אי אפשר להשאיר את זה ביננו? כרגע הנושא נמצא בקיפאון בגלל הקיר שהגענו אליו. אשמח לקבל עצות.

 

[חגית ורד]

לפי מה שאתה מספר נראה שכדאי לפתוח את הנושא של

לספר, לא לספר דברים אישיים וודאי דברים נוספים עליהם אתם חלוקים- בטיפול זוגי. בטיפול עובדים על התקשורת הזוגית שנראה שפה אתם תקועים. עד שתלבנו את זה בטיפול תנסה לקבל את זה שאתם שונים בצרכים שלכם ואשתך זקוקה לשיתוף. היא לא עושה את זה כדי להציק לך וכי אתה מתנגד אלא זהו צורך. נשים לרוב משתפות יותר וזקוקות לדיבור ולשיתוף ברגעים הקשים. אתה יכול לבקש ממנה עד שתלכו לטיפול לשמור על זה לעצמה כי עליך זה מקשה. תבקש ,אל תשים את זה כתנאי. בטיפול תעלה גם את הנושא הזה.