מגיע לי מזל"ט../images/Emo13.gif
היום המסיבת סיום שלי... אחת מתוך 2, ובגרות אחרונה ביום ראשון. הנה משהו שכתבתי על זה, תהנו, ומזל"ט לי!
היום יש לי טקס סיום, 4 שנים באולפנת אמי"ת נגה. 12 שנים במערכת החינוך הדפוקה של מדינת ישראל, נגמרות היום,ורשמית ביום ראשון.. קשה להתחיל,אבל נתחיל מההתחלה. ביסודי,במשך 6 השנים הראשונות שלי,חייתי יום יום סיוט. חטפתי מכות על בסיס יומיומי, לא אהבו אותי. בלי סיבה אמיתית,אולי כי הייתי שמנה,אולי כי הייתי מכוערת,ואולי סתם,רוע של ילדים. ואז בכיתה ז'-ח' הכל התהפך... הפכתי לילדה הכי מקובל בשכבה שלי... אין לי מושג איך זה קרה,אבל זה קרה. כל הבנים רדפו אחרי,ונהנתי כל כך מכל "לא" שאמרתי. וגם לי נשבר הלב,בפעם הראשונה. ואז זה נגמר, סיימנו את היסודי בהמון עצב וכאב,כי התפזרנו בהמון בתי ספר שונים. הגעתי לנגה עם המון אמביציה וכוח,בעיקר כי ידעתי שזה ביצפר של אמריקאיות,ואני דוברת אנגלית. חשבתי שבקלות אמצא שפה משותפת עם כולם,תרתי משמע. הגעתי לשם עם חברה טובה שלי,שהתבררה כלא חברה טובה בכלל. עדי הפיצה עלי שמועות,ועשתה הכל כדי שאני לא אשתלב,והיא כן,והעמידה פנים...שחקנית בקאמרי זאת לא הגדרה...הייתי בטוחה שהיא החברה הכי טובה שלי. וכמו כל שקר,בסוף הכל התפוצץ,היא עזבה בתחילת כיתה י',כי לא היו לה חברות. ואני? נאבקתי למצוא את מקומי. במקביל חזרתי בשאלה, נחשפתי לעולם החילוני והבנתי שכל מה שאי פעם אמרו עלי,וגרמו לי לחשוב,הוא לא נכון. אני לא מוזרה, אני לא דפוקה, ואני ממש לא מיוחדת. יש עוד מיליוני אנשים כמוני,עם קצת שריטות. ובעיקר,גיליתי שאני ילדה כזאת טובה,הכי טובה בעולם... ושיש לי המון כוח. ובפעם הראשונה,השתלבתי איפשהו. לקח לי המון זמן למצוא את החברה הטובה שלי בנגה. שלא תהיה כאן טעות, אחרי שעדי עזבה,הסתדרתי עם כ-ו-ל-ם. אבל זאת היתה הבעיה. בביצפר הזה יש כל כך הרבה קבוצות של אנשים,ואין את קבוצת "הפריקים" שמצאתי בחוץ אגב. יש אמריקאיות מחשמונאים,יש אמריקאיות מבית שמש,יש את הישראליות האחלה,את הישראליות הצפונבוניות של בית שמש,את הפרחות,את האתיופיות.וזה בשכבה של 50 בנות. הסתדרתי עם כולן,אבל לא הרגשתי שייכת לשום מקום,ואיפשהו בדרך,השלמתי עם זה. חלקן מאוד אוהבת אותי,וחלקן השני לחילופין שונאות אותי מפחדות ממני... שזה לא רע. אבל חברות טובות,לא מצאתי. רק אחת. למה? ר-כ-ל-נ-י-ו-ת. כלבות. אחת אחת. יושבות כמה בנות,אחת קמה,כולן מתחילות לדבר עליה. אז זה דיי ברור שגם עלי ידברו כשאני אקום, ודיברו. בעיקר כי אני החילונית המוצהרת רשמית היחידה בבית הספר. כי אני "הפריקית" היחידה, כי אני היחידה שהיא לא בתולה וממש לא מתביישת בזה. (לא היחידה,רק היחידה שלא משחקת אותה בתולה) הילדות החדשות בבי"ס כל שנה שומעות שמועות עלי שאני מכשפה,ושייכת לכת השטן שותה דם של חתולים עם קשית, והאמת? שאני מאוד מאוד נהנת מהשטות הזאת... אני אגדה... פעם עברתי עם אוזניות ליד ילדה מכיתה ז',שריכלה עלי שאני מכפה ושמעתי, והכנסתי אותה לסרט שלם שאני באמת מכשפה ושאם היא לא טסה לי מהעיניים אני הופכת אותה לשרפרף. החברות הכי טובות שם, זאת הצגה שלמה! כשאחת מהן בעצם מחפשת נקמה. כל כך הרבה תככים ומזימות,בחיים שלי לא ראיתי. כולן מחכות לסוף שנה, כדי להגיד הכל אחת לשנייה בפנים. צבועות. אני היחידה,שוואלה,לא כולן אוהבות אותי. הרבה שונאות אותי,והרבה מפחדות ממני. אבל וואלה,לפחות הייתי כנה לאורך כל הדרך.לא שיחקתי אותה חברה של מי שאני לא,ולא ניסיתי להתחבב על מי שלא אהב אותי. אני גאה בעצמי. הולכת להיות תעודת בגרות,בסט אוף דה בסט. אפילו שהיא לא כולה 100,לא אכזבתי את עצמי,ואני שלמה איתה מאוד וגאה בעצמי שהגעתי להישגים כאלו... אני רק שמחה שזה נגמר. לא מרגישה שום עצב, תמיד שנאתי מסגרת,במיוחד מרובעות כמו זאת. וזה סוף סוף נגמר, היו רגעים שחשבתי שלא אזכה לראות את הרגע הזה, אבל זכיתי... פסיכומטרי ושירות לאומי, here I come…
היום המסיבת סיום שלי... אחת מתוך 2, ובגרות אחרונה ביום ראשון. הנה משהו שכתבתי על זה, תהנו, ומזל"ט לי!
היום יש לי טקס סיום, 4 שנים באולפנת אמי"ת נגה. 12 שנים במערכת החינוך הדפוקה של מדינת ישראל, נגמרות היום,ורשמית ביום ראשון.. קשה להתחיל,אבל נתחיל מההתחלה. ביסודי,במשך 6 השנים הראשונות שלי,חייתי יום יום סיוט. חטפתי מכות על בסיס יומיומי, לא אהבו אותי. בלי סיבה אמיתית,אולי כי הייתי שמנה,אולי כי הייתי מכוערת,ואולי סתם,רוע של ילדים. ואז בכיתה ז'-ח' הכל התהפך... הפכתי לילדה הכי מקובל בשכבה שלי... אין לי מושג איך זה קרה,אבל זה קרה. כל הבנים רדפו אחרי,ונהנתי כל כך מכל "לא" שאמרתי. וגם לי נשבר הלב,בפעם הראשונה. ואז זה נגמר, סיימנו את היסודי בהמון עצב וכאב,כי התפזרנו בהמון בתי ספר שונים. הגעתי לנגה עם המון אמביציה וכוח,בעיקר כי ידעתי שזה ביצפר של אמריקאיות,ואני דוברת אנגלית. חשבתי שבקלות אמצא שפה משותפת עם כולם,תרתי משמע. הגעתי לשם עם חברה טובה שלי,שהתבררה כלא חברה טובה בכלל. עדי הפיצה עלי שמועות,ועשתה הכל כדי שאני לא אשתלב,והיא כן,והעמידה פנים...שחקנית בקאמרי זאת לא הגדרה...הייתי בטוחה שהיא החברה הכי טובה שלי. וכמו כל שקר,בסוף הכל התפוצץ,היא עזבה בתחילת כיתה י',כי לא היו לה חברות. ואני? נאבקתי למצוא את מקומי. במקביל חזרתי בשאלה, נחשפתי לעולם החילוני והבנתי שכל מה שאי פעם אמרו עלי,וגרמו לי לחשוב,הוא לא נכון. אני לא מוזרה, אני לא דפוקה, ואני ממש לא מיוחדת. יש עוד מיליוני אנשים כמוני,עם קצת שריטות. ובעיקר,גיליתי שאני ילדה כזאת טובה,הכי טובה בעולם... ושיש לי המון כוח. ובפעם הראשונה,השתלבתי איפשהו. לקח לי המון זמן למצוא את החברה הטובה שלי בנגה. שלא תהיה כאן טעות, אחרי שעדי עזבה,הסתדרתי עם כ-ו-ל-ם. אבל זאת היתה הבעיה. בביצפר הזה יש כל כך הרבה קבוצות של אנשים,ואין את קבוצת "הפריקים" שמצאתי בחוץ אגב. יש אמריקאיות מחשמונאים,יש אמריקאיות מבית שמש,יש את הישראליות האחלה,את הישראליות הצפונבוניות של בית שמש,את הפרחות,את האתיופיות.וזה בשכבה של 50 בנות. הסתדרתי עם כולן,אבל לא הרגשתי שייכת לשום מקום,ואיפשהו בדרך,השלמתי עם זה. חלקן מאוד אוהבת אותי,וחלקן השני לחילופין שונאות אותי מפחדות ממני... שזה לא רע. אבל חברות טובות,לא מצאתי. רק אחת. למה? ר-כ-ל-נ-י-ו-ת. כלבות. אחת אחת. יושבות כמה בנות,אחת קמה,כולן מתחילות לדבר עליה. אז זה דיי ברור שגם עלי ידברו כשאני אקום, ודיברו. בעיקר כי אני החילונית המוצהרת רשמית היחידה בבית הספר. כי אני "הפריקית" היחידה, כי אני היחידה שהיא לא בתולה וממש לא מתביישת בזה. (לא היחידה,רק היחידה שלא משחקת אותה בתולה) הילדות החדשות בבי"ס כל שנה שומעות שמועות עלי שאני מכשפה,ושייכת לכת השטן שותה דם של חתולים עם קשית, והאמת? שאני מאוד מאוד נהנת מהשטות הזאת... אני אגדה... פעם עברתי עם אוזניות ליד ילדה מכיתה ז',שריכלה עלי שאני מכפה ושמעתי, והכנסתי אותה לסרט שלם שאני באמת מכשפה ושאם היא לא טסה לי מהעיניים אני הופכת אותה לשרפרף. החברות הכי טובות שם, זאת הצגה שלמה! כשאחת מהן בעצם מחפשת נקמה. כל כך הרבה תככים ומזימות,בחיים שלי לא ראיתי. כולן מחכות לסוף שנה, כדי להגיד הכל אחת לשנייה בפנים. צבועות. אני היחידה,שוואלה,לא כולן אוהבות אותי. הרבה שונאות אותי,והרבה מפחדות ממני. אבל וואלה,לפחות הייתי כנה לאורך כל הדרך.לא שיחקתי אותה חברה של מי שאני לא,ולא ניסיתי להתחבב על מי שלא אהב אותי. אני גאה בעצמי. הולכת להיות תעודת בגרות,בסט אוף דה בסט. אפילו שהיא לא כולה 100,לא אכזבתי את עצמי,ואני שלמה איתה מאוד וגאה בעצמי שהגעתי להישגים כאלו... אני רק שמחה שזה נגמר. לא מרגישה שום עצב, תמיד שנאתי מסגרת,במיוחד מרובעות כמו זאת. וזה סוף סוף נגמר, היו רגעים שחשבתי שלא אזכה לראות את הרגע הזה, אבל זכיתי... פסיכומטרי ושירות לאומי, here I come…
