מגנים באביב
(סיפור שאני מאוד יעריך בו תגובה) --------------------------------------------------------------------- מגנים באביב "אולי לא כדאי?" שאל שפי, מציץ רועד מאחורי גבו הרחב של קוריר. דניל עצמו הרגיש שעדיף היה לוותר עכשיו, לחזור הביתה וללכת לישון, לפני שההורים יגלו שהם ברחו. או מה שהיה הרבה יותר מפחיד בשבילו, שהם יתגלו על-ידי השומרים. אבל בינתיים, הכל היה שקט. הם התגנבו באחת עשרה בלילה מהבתים, מתאספים ליד השער המפריד בין השכונה שלהם לשאר העיר. הוא קוריק ושפי. גם מרית רצתה להצטרף, אבל באמת, מי שמע שלמשימת חבלה סודית ביותר לוקחים בנות? "לא, אנחנו לא נחזור" ענה, מסתובב לעבר שני החברים הכי טובים שלו. הם הביטו בו עם עיניים גדולות ועגולות מפחד. מצפים ממנו להחליט בשביל שלושתם. הו! איך הוא יכל עכשיו לסובב אותם ולהחזיר הביתה? הם אף פעם לא יסתכלו עליו כך יותר אם יסובב אותם עכשיו לחזור, או מה שיותר גרוע, למרות ששניהם מתים מפחד, הם יחשבו שהוא פחדן. האמת הייתה שהוא אכן פחד. פחד כפי שלא פחד אפילו בילדותו, כאשר אמו איימה עליו שאם הוא לא יתנהג יפה המגנים יבואו ויאכלו אותו חי. הוא גדל מאז. הוא ידע עכשיו שהמגנים לא אוכלים טרף חי, אבל זה לא עזר לו להפסיק לפחד. "אנחנו באנו עד לכאן ואנחנו נעשה את מה שבאנו בשבילו!", חתך. "תכינו את הצבע, יהיה לנו רק אפשרות אחת". הם הצליחו לחצות את העיר הישנה ללא כל בעיה ועכשיו עמדו בצמוד לחומה הפנימית, מול הדלת שמובילה לשכונת השומרים והחיות שלהם. היום, כאשר בזמן השיעור, המורה סיפר איך המגנים המפלצתיים האלו, יצורי החיה, גונבים את נשמות האנשים והופכים אותם לשומרים, המחשבה שרצה בראשו בזמן האחרון התגבשה לבסוף. הוא ילך לשכונת השומרים. הוא לא יוכל יותר לעמוד מנגד. המגנים היו קללת האנשים, גנבי הנשמות, אך גם ההגנה היחידה שלהם כנגד העולם שורץ המפלצות שבחוץ. המורה שלהם סיפר שזו הסיבה היחידה למה כנסיית האלים הרועמים משלימה עם שכונת השומרים הצמודה לעיר. אבל עכשיו היה זמן מסוכן. האביב! גורי המגנים שוטטו קרוב לחומה וחיפשו נשמות שניתן לגנוב מהילדים הישנים בעיר השקטה. הם יעצרו זאת! הם יכתבו על הקיר במפריד בין השכונות את המילים המגנות של האלים הרועמים ויצורי החיה לא יוכלו לפגוע בילדים יותר. אף ילד לא יאלץ יותר לחיות את החיים המנודים של שומר. הבעיה היא שהמילים היו צריכים להיכתב על הקיר הפנימי, כך אמר המטיף, כלומר הם היו צריכים להיכנס אל תוך שכונת השומרים. דניל נשם עמוק מספר פעמים והניד עם ראשו לכיוון הדלת, מקווה בכל לבו שהיא סגורה. "בואו" לחש, "בואו". לרוע מזלו הדלת לא הייתה נעולה, אלא נפתחה מידית למגעם הקל. נעה ללא צליל על הצירים המשומנים. הדלת הייתה עבה ונפתחה כלפי פנים. בטח, חשב, שהמגנים לא יוכלו לפתוח אותה עם הכפות שלהם. הירח הראשון כבר עלה, מאיר באורו החזק את הרחבה הגדולה. דַניל ידע שעוד חודש יעלה הירח השני והנדידות הכוללות , של כל החי על הפלנטה יתחילו בעקבותיו. הילד בלע בפחד למחשבה זו. שוב צווחות ויללות בלתי פוסקות, שוב סכנה מתמדת לעיר, בעוד אלפי היצורים החיים זורמים סביבו. חודש ימים של חרדה. הדבר היחיד שמנע את כניסתם של העדרים הענקיים, שעברו לפעמים מיליון ראש, אל תוך העיר, אל מלאי הבשר האנושי הזמין, היו השומרים שנשמתם נמכרה לחיה. הם יצאו החוצה מלווים על ידי המפלצות הענקיות שלהם, המגנים, וירחיקו את החיות המהגרות מהעיר. פעם ראשונה מאז שהם תכננו את החבלה עלתה בראשו של דניל המחשבה שאולי הם לא עושים דבר נכון. הלהק הקטן של השומרים היה תמיד זקוק לכוחות מחודשים...לא! הנחישות הדוחפת אותו קדימה נדלקה מחדש, לא מאפשרת לו לסגת. אסור שהחיות ייקחו את נשמות הילדים. אף אחד לא יצא השנה מחוץ לחומות העיר אל שיני המגנים. הוא, דניל, ידאג לזה. הוא נשם עמוקות וחצה את סף הדלת.
(סיפור שאני מאוד יעריך בו תגובה) --------------------------------------------------------------------- מגנים באביב "אולי לא כדאי?" שאל שפי, מציץ רועד מאחורי גבו הרחב של קוריר. דניל עצמו הרגיש שעדיף היה לוותר עכשיו, לחזור הביתה וללכת לישון, לפני שההורים יגלו שהם ברחו. או מה שהיה הרבה יותר מפחיד בשבילו, שהם יתגלו על-ידי השומרים. אבל בינתיים, הכל היה שקט. הם התגנבו באחת עשרה בלילה מהבתים, מתאספים ליד השער המפריד בין השכונה שלהם לשאר העיר. הוא קוריק ושפי. גם מרית רצתה להצטרף, אבל באמת, מי שמע שלמשימת חבלה סודית ביותר לוקחים בנות? "לא, אנחנו לא נחזור" ענה, מסתובב לעבר שני החברים הכי טובים שלו. הם הביטו בו עם עיניים גדולות ועגולות מפחד. מצפים ממנו להחליט בשביל שלושתם. הו! איך הוא יכל עכשיו לסובב אותם ולהחזיר הביתה? הם אף פעם לא יסתכלו עליו כך יותר אם יסובב אותם עכשיו לחזור, או מה שיותר גרוע, למרות ששניהם מתים מפחד, הם יחשבו שהוא פחדן. האמת הייתה שהוא אכן פחד. פחד כפי שלא פחד אפילו בילדותו, כאשר אמו איימה עליו שאם הוא לא יתנהג יפה המגנים יבואו ויאכלו אותו חי. הוא גדל מאז. הוא ידע עכשיו שהמגנים לא אוכלים טרף חי, אבל זה לא עזר לו להפסיק לפחד. "אנחנו באנו עד לכאן ואנחנו נעשה את מה שבאנו בשבילו!", חתך. "תכינו את הצבע, יהיה לנו רק אפשרות אחת". הם הצליחו לחצות את העיר הישנה ללא כל בעיה ועכשיו עמדו בצמוד לחומה הפנימית, מול הדלת שמובילה לשכונת השומרים והחיות שלהם. היום, כאשר בזמן השיעור, המורה סיפר איך המגנים המפלצתיים האלו, יצורי החיה, גונבים את נשמות האנשים והופכים אותם לשומרים, המחשבה שרצה בראשו בזמן האחרון התגבשה לבסוף. הוא ילך לשכונת השומרים. הוא לא יוכל יותר לעמוד מנגד. המגנים היו קללת האנשים, גנבי הנשמות, אך גם ההגנה היחידה שלהם כנגד העולם שורץ המפלצות שבחוץ. המורה שלהם סיפר שזו הסיבה היחידה למה כנסיית האלים הרועמים משלימה עם שכונת השומרים הצמודה לעיר. אבל עכשיו היה זמן מסוכן. האביב! גורי המגנים שוטטו קרוב לחומה וחיפשו נשמות שניתן לגנוב מהילדים הישנים בעיר השקטה. הם יעצרו זאת! הם יכתבו על הקיר במפריד בין השכונות את המילים המגנות של האלים הרועמים ויצורי החיה לא יוכלו לפגוע בילדים יותר. אף ילד לא יאלץ יותר לחיות את החיים המנודים של שומר. הבעיה היא שהמילים היו צריכים להיכתב על הקיר הפנימי, כך אמר המטיף, כלומר הם היו צריכים להיכנס אל תוך שכונת השומרים. דניל נשם עמוק מספר פעמים והניד עם ראשו לכיוון הדלת, מקווה בכל לבו שהיא סגורה. "בואו" לחש, "בואו". לרוע מזלו הדלת לא הייתה נעולה, אלא נפתחה מידית למגעם הקל. נעה ללא צליל על הצירים המשומנים. הדלת הייתה עבה ונפתחה כלפי פנים. בטח, חשב, שהמגנים לא יוכלו לפתוח אותה עם הכפות שלהם. הירח הראשון כבר עלה, מאיר באורו החזק את הרחבה הגדולה. דַניל ידע שעוד חודש יעלה הירח השני והנדידות הכוללות , של כל החי על הפלנטה יתחילו בעקבותיו. הילד בלע בפחד למחשבה זו. שוב צווחות ויללות בלתי פוסקות, שוב סכנה מתמדת לעיר, בעוד אלפי היצורים החיים זורמים סביבו. חודש ימים של חרדה. הדבר היחיד שמנע את כניסתם של העדרים הענקיים, שעברו לפעמים מיליון ראש, אל תוך העיר, אל מלאי הבשר האנושי הזמין, היו השומרים שנשמתם נמכרה לחיה. הם יצאו החוצה מלווים על ידי המפלצות הענקיות שלהם, המגנים, וירחיקו את החיות המהגרות מהעיר. פעם ראשונה מאז שהם תכננו את החבלה עלתה בראשו של דניל המחשבה שאולי הם לא עושים דבר נכון. הלהק הקטן של השומרים היה תמיד זקוק לכוחות מחודשים...לא! הנחישות הדוחפת אותו קדימה נדלקה מחדש, לא מאפשרת לו לסגת. אסור שהחיות ייקחו את נשמות הילדים. אף אחד לא יצא השנה מחוץ לחומות העיר אל שיני המגנים. הוא, דניל, ידאג לזה. הוא נשם עמוקות וחצה את סף הדלת.
?